מיד אחרי שנשלחנו לעבור בפעם השלישית את אותו מסלול בחירות הזוי, כינס בנימין נתניהו את אנשי הקמפיין שלו במעונו ברחוב בלפור והכריז: "הפעם לא נלחמים על הקולות שהולכים ליריבינו הפוליטיים. הניצחון תלוי באותם קולות שב־17 בספטמבר העדיפו חוף ים, מנגל ביער או ביקור בקניון על פני הליכה אל הקלפי. הפעם אנחנו חייבים לעשות הכל כדי להוציא את אותם 300 אלף נמנעים ולגרום להם להצביע. לנו. חייבים להרשים ולהפתיע. רק ככה נגיע ל־61. רק ככה ננצח".
מאז נתניהו לא מפסיק להפתיע. הבעיה הגדולה של הליכוד היא שהוא מפתיע לאו דווקא לטובה. "אפשר להציל את נתניהו מגנץ ומכחול לבן, לזה בדיוק קוראים קמפיין בחירות. אך להציל את נתניהו מפני נתניהו - זו משימה קשה בהרבה, לפעמים על גבול הבלתי אפשרית", אמר לי פעם אחד מוותיקי המערכת הפוליטית שצבר הרבה שעות נתניהו. "כאשר בתוכו מתנגשים נתניהו המדינאי ונתניהו הפוליטיקאי", הוא נאנח, "השני הוא המנצח בהרבה מקרים. וזה לא עושה טוב - לא לו ולא לליכוד".
השבוע, כאשר עקבתי בקוצר רוח יחד עם כל המדינה אחרי מסעותיו של ראש הממשלה ואחרי סדר יום פוליטי שהשתנה במהירות של קליידוסקופ, נזכרתי בדברי פרופ' זסורסקי, דקן הפקולטה לעיתונאות של האוניברסיטה הממלכתית של מוסקבה, שבה למדתי. "שיטתיות ומערכתיות - אלה מילות המפתח, חברים!", הכריז הפרופסור בהרצאה הראשונה שנתן לנו, סטודנטים טריים בשנה א'. "אם תפתחו ראייה מערכתית תוכלו לגשת לכל שאלה או לכל נושא הכי מסובכים ולפתור אותם בקלות. כאוס וחוסר סדר הם המכשול העיקרי בדרכו של כל חוקר".
חוסר שיטתיות מאפיין את רוב המהלכים שנתניהו מבצע בבחירות האלה עד כה. ההברקות מתחלפות במבוכות, הקו משתנה במהירות בלתי נתפסת. בהיעדר אסטרטגיה, הטקטיקה והאלתור חוגגים.
אז מה היה לנו השבוע? לא תאמינו, אבל רק לפני שבעה ימים היינו בטוחים שנדבר ללא הפסקה על נושא אחד ויחיד: החסינות. כן, כן. תיאוריות שלמות קמו בהקשר זה. איך יקבעו דיוני החסינות את סדר היום הפוליטי ואיך זה ישפיע על הסקרים. בליכוד התלבטו אם עדיף להחרים את הדיונים או לנכוח בהם ולהרוס את החגיגה. ואז הגיע היום הגדול, טראמפ פרסם את תוכנית השלום שלו, ומי זוכר באיזו חסינות מדובר, למען השם. כמה קטנוניים יכולים להיות אלה, בקוקפיט.
סאגת החסינות הסתיימה בתרגיל שנון של נתניהו, שהודיע כי הוא מוותר על החסינות בזמן שגנץ הסתלק לשווא מוושינגטון. אך אם חוזרים כמה שבועות אחורה ומסתכלים על עלילת החסינות כולה, מתברר כי היה זה סיבוב מיותר שלא תרם דבר. ליפול בבור כדי למצוא את הפתרון המושלם שייחלץ אותך ממנו לאחר מכן - זה מה שנתניהו הפוליטיקאי יודע לעשות ברמת מאסטר־פלוס־פלוס.
הוויתור שלא היה
זה היה באותו יום היסטורי (לאחרונה יש ימים היסטוריים רבים במערכת הפוליטית בישראל), 11 בדצמבר 2019, כאשר נפחה הכנסת ה־22 את נשמתה, התפזרה והצטרפה לקודמותיה בעולם שכולו טוב. השרים יריב לוין וזאב אלקין, ראשי צוות המו"מ הקואליציוני מטעם הליכוד, הסתובבו בכנסת נסערים ורותחים. הם כמעט השיגו את ההסכם, ממשלת אחדות הייתה בהישג יד - וכל הקונסטרוקציה שהם הנדסו קרסה לנגד עיניהם.
בשלב מסוים, בעוד הדיון על חוק פיזור הכנסת נמשך, נעדרו השניים מאולם המליאה לזמן מה והתייצבו בלשכת ראש הממשלה. אנשי נתניהו שנכחו באקווריום ידעו לספר כי אלקין כמעט התפרץ בכוח ללשכה בטענה שהוא חייב לדבר עם נתניהו בדחיפות.
נתניהו קיבל אותם בנפרד, שתק ושמע. לוין ואלקין הסבירו לו, כל אחד בדרכו, כי פנייה למסלול החסינות תהיה טעות מרה ובזבוז זמן יקר. נתניהו, התברר, היה בטוח כי ההליך יתחיל רק אחרי הבחירות. "לא ולא", הזהירו אותו אלקין ולוין, "אם זה מתחיל היום, הם יהפכו עולמות ויקימו ועדה בעיצומה של מערכת הבחירות. וגם - ובעיקר - אין לך רוב בעד החסינות. גם היום וגם אחרי הבחירות".
השניים הציעו לנתניהו לעזוב הכל, לעלות על הבמה ולהכריז על הוויתור. טענתם הייתה שבוויתור זה נתניהו ינעל את כחול לבן על הקמת ממשלת אחדות. "יש לך עוד חצי יום", אמרו לו, "תפעל ותקבל ראשות ממשלה, אומנם ברוטציה, אבל זה עדיף מלא כלום".
האסטרטגיה הייתה ברורה: נתניהו יודיע כי לא יבקש חסינות, לגנץ לא יישארו תירוצים והוא יתחיל מו"מ קואליציוני על אחדות, הפעם באמת. יש אחדות - הרווחנו. אין - גם אז הרווחנו: נתניהו הולך לבחירות מעמדה מצוינת, כאחד שהקריב את עצמו ואת האינטרסים הפרטיים שלו למען האחדות בעם, ורק באשמתה של כחול לבן לא קמה ממשלה.
נתניהו שמע ונראה היה שהוא קרוב להשתכנע. סיפר לי אז מי שסיפר כי אחרי שלוין ואלקין עזבו את הלשכה, ביטל ראש הממשלה את הלו"ז להמשך הערב ונסע לבלפור. שם הכל התהפך לחלוטין, האסטרטגיה נזרקה לכלבים, הטקטיקה נכנסה לזירה, והשאר - היסטוריה.
האחדות והגנרל
רעיון האחדות לא גווע ב־11 בדצמבר. אומנם הוא הושלך למחסנה האחורי של הפוליטיקה הישראלית, אך חיכה שם לשעתו. והשעה הגיעה השבוע, יחד עם הבשורה הגדולה שהגיעה מוושינגטון.
נתניהו תכנן לגרוף רווח כפול מפרסום תוכנית טראמפ. ברמה המדינית הוא הולך להצטייר כמביא השלום, כמנהיג שעתיד להיכנס לספרי ההיסטוריה בעקבות שינוי הפרדיגמה בשיח המדיני במזרח התיכון - כל זה בעיני מצביעי המרכז והימין הרך. עבור הימין הגרעיני יהפוך נתניהו למשיח בן־ציון כי תוכנית המאה כוללת את סיפוחם המיידי של כל שטחי C, שעתידים להיכלל בגבולותיה החדשים של ישראל - ואף מתחילה בכך.
הרווח הפוליטי שעליו הסתמך נתניהו הסתמן כלא פחות דרמטי. כאשר פנו אליו האמריקאים ושאלו אם יסכים שגם גנץ יגיע לוושינגטון, השיב ראש הממשלה כמעט מיד בחיוב. טראמפ צריך את גנץ לצדו ברגע פרסום התוכנית כדי להראות שבישראל קיים קונצנזוס רחב עליה. נתניהו שמח לראות את גנץ לצדו משום שהאמין שהדבר יחדש את האפשרות שתקום ממשלת אחדות אחרי 2 במרץ. זאת הייתה התוכנית האסטרטגית הגדולה מאחורי הטיסה לוושינגטון. נתניהו לא תכנן להשפיל את גנץ אלא להפך - לקרב אותו ואת עצמו לאופציית האחדות.
"יהיה קשה, דרוש טריגר רציני כדי לשנות את התסריט כך שגנץ וחבריו יסכימו לשבת עם נתניהו כשהוא במשפט, שהרי הייתה להם בעיה עוד טרם הגשת כתבי האישום", העריכו מקורבי נתניהו. גיבוש קונצנזוס על "תוכנית המאה" אמור היה להיות הטריגר הזה. נשיא ארה"ב בכבודו ובעצמו יהיה השדכן של ממשלת האחדות לאחר הבחירות. האסטרטגיה קיבלה אישור מבלפור, והתוכנית יצאה לדרך. ג'ארד קושנר, איש הבית הלבן העומד בקשר רציף עם גנץ, הזמין את ה"גנרל" לוושינגטון. הגנרל שמח לאשר את הגעתו.
ואז זה שוב קרה לו, לנתניהו. הפוליטיקאי שוב דחף את האסטרטג הצדה. נתניהו שוב נקרע בין האסטרטגיה הנכונה והגדולה לבין היצר העז להכניס ליריביו. כאשר דבר הצטרפותו של יו"ר כחול לבן פורסם בתקשורת והתקבל בתשואות ובמחיאות כפיים, נתניהו הפוליטיקאי לא היה יכול להתאפק. כך נולדה הפנייה לסגן הנשיא מייק פנס, בבקשה שיודיע כי גנץ הוזמן לבקשת נתניהו. פנס אמר זאת, גנץ הושפל, אנשי הליכוד צייצו בטוויטר. אסטרטגיית האחדות שסוף־סוף קמה לתחייה קיבלה בעיטה מכאיבה.
לכולם נדרש זמן להחזיר את הכתר למסלול: קושנר נכנס לתמונה ונולד הרעיון של פגישה נפרדת בין טראמפ לגנץ, ללא נוכחות ראש הממשלה. נתניהו האסטרטג שוב מיהר להסכים. כולם טסו לוושינגטון, סבב הפגישות ביום שני הסתיים בהצלחה. גנץ הצטלם בבית הלבן, התקשורת חיבקה והחמיאה ו... זה שוב קרה. לראות את תמונות "ראש הממשלה לעתיד עומד ליד נשיא ארה"ב" ולשתוק? זה כבר היה יותר מדי. האסטרטגיה הושלכה חזרה למחסן, נתניהו הודיע כי הוא מוותר על החסינות ואף הגדיל לעשות כאשר ביקש מדוברו יונתן אוריך להעלות ציוץ משפיל: "מה שמבאס בלשחק שחמט מול נתניהו זה שבסוף אתה מוצא את עצמך בג'ט לג עם 20 דקות שינה בדרך לדיון בחסינות של חיים כץ במקום בפסגה מדינית של פעם במאה שנה בוושינגטון. אין לו לב, לבן אדם".
הציוץ היה מוצלח, המעשה עצמו פחות. כמה קולות הרוויח הליכוד כאשר הקריב שוב את האסטרטגיה הגדולה בשביל עקיצה אגבית? כמה קולות נוספים הביאה לליכוד עוד השפלה מתוקשרת של גנץ? ספק אם בזכות זה נתניהו ימשוך לקלפיות את אותם 300 אלף מצביעי ימין. אין ספק שסדרת הבעיטות לא חיזקה את אמונו של גנץ בנתניהו ואת רצונו לדון עמו באחדות אחרי הבחירות.
בלי סיפוח
ואם בשחמט עסקינן: תסריט הסיפוח השתנה פלאים בזמן שנתניהו טס מוושינגטון למוסקבה, וצלילי הלהט בימין פינו מקום למבוכה. יממה אחרי פרסום "תוכנית המאה" הבהירו האמריקאים: אין מקום להחלת ריבונות מיידית. זה מסובך. מסוכן. דורש דיון. תקימו ועדה.
בסופו של השבוע העמוס הזה, נתניהו חזר הביתה עם נעמה יששכר אך בלי קלף חשוב של "סיפוח מיידי" בידו, כפי שתכנן. בינתיים מי שהולכת לגרוף רווח פוליטי מפרסום העסקה עשויה להיות דווקא מפלגת ימינה. "הסיפוח התברר כבלוף, ביבי לא קיבל כלום - והוא הסכים למדינה פלסטינית", אמרו שם השבוע. הזעקה הגדולה בימין כבר הושמעה, והיא רק תתגבר בימים הקרובים. נתניהו עלול לשלם על כך מחיר אלקטורלי אמיתי.
וכן, יהיה די קשה לשכנע את נפתלי בנט לשתף פעולה ולא למהר לירות בתוך הנגמ"ש, בייחוד אחרי שנתניהו השפיל גם אותו על הדרך, כאשר בחר להפקיד בהיעדרו את סמכויות יו"ר הקבינט המדיני־ביטחוני דווקא בידי שר החוץ. כאשר פוליטיקאי קטן משחק שחמט עם מדינאי גדול, אחד מהם ימצא את עצמו בג'ט לג. אכן, אין לו לב, לבן אדם.