אחרי שבצד הימני של המפה קיבלו בתרועות שמחה את תוכנית טראמפ נשמעו השבוע קולות מהממשל האמריקאי, שספק אם יצליחו לרדת בקלות בגרונם של כל הצוהלים.
בראיון לערוץ מצרי אמר אתמול ג’ארד קושנר, חתנו ויועצו של נשיא ארה”ב, שעסקת המאה מבקשת לבלום את התרחבות ההתנחלויות, כדי לאפשר את היתכנותה של מדינה פלסטינית, מה שהופך את תוכנית שתי המדינות לכותרת הראשית של תוכנית המאה, למורת רוחם של אנשי הימין בישראל.
מאידך תקף קושנר את הפלסטינים, שפספסו כל הזדמנויות פז להסדר מדיני לאורך שני העשורים האחרונים, והכדור נמצא כעת בידיים שלהם. אלא שדי במבט חטוף ב־180 עמודי העסקה כדי להבין שהיא נכתבה מלכתחילה מתוך נקודת הנחה, שהפלסטינים לא יסכימו לסעיפיה.
לכן, אין זה מפתיע שהליגה הערבית דחתה אותה פה אחד. ואין זה מפתיע שבישראל הצליחו לבלוע גם כמה גלולות מרות, מתוך הבנה שחלק מסעיפי ההסכם לא יתגשמו לעולם.
מה הפלסטינים רוצים? שתי מדינות. מה אנחנו רוצים? סיפוח. אלא שבעוד שעל חילופי שטחים אפשר לדון ולהתפשר, ירושלים נתקעת באמצע. וגם אם נשמעים פה ושם פתרונות על ריבונות משותפת, אף אחד לא מעז להניח את זה רשמית על השולחן.
אחרי סוף שבוע שבו ביליתי במזרח ירושלים וערכתי שיחה עם הסוקר הפלשתיני ד”ר חליל שקאקי, אפשר אולי להרגיע את כל מי שמתאמצים בימים האחרונים להראות עד כמה עסקת המאה עושה תיקון להסכמי אוסלו, ולנפנף, נניח, באיום זכות השיבה. אבל כל הדואגים יכולים לנשום לרווחה, כיוון שעל פי הסקר האחרון של שקאקי, מסתבר שרק 5% מהפלסטינים בכלל רוצים לחזור, וגם זה בקושי.
הרחוב הפלסטיני מביע אי־אמון בהנהגה הנוכחית שלו (70% נגד יו"ר הרשות אבו מאזן), ובשטח אומרים: “אין שום דבר בתוכנית שפוגש את הדרישות הבסיסיות שלנו. אם לא מקשיבים לפלסטינים, אף אחד לא יחיה בשקט במזרח התיכון, וזו הקריאה שלנו לאמריקאים. הם צריכים להבין שהדרך היחידה לפתור את הסכסוך הזה היא למשוך את הישראלים לעבר דו־שיח ואחר כך לפתור את סוגיית ירושלים”.
לא רק במזרח ירושלים. גם הקולות ששמעתי ברמאללה היו חד־משמעיים: “אין פתרון אחר מלבד פתרון שתי המדינות”, אומר דוברו של אבו מאזן נביל אבו רודיינה. “ואם הישראלים רוצים פתרון אמיתי, הכתובת היא פת”ח ורמאללה - זה הצ’אנס היחיד”.
אז לפני שכולנו יורדים לקרקע המציאות וממשיכים בוויכוח עקר, אולי כדאי בכל זאת למצוא את הצד החיובי בעסקת המאה. הוא לא כתוב באף אחד מ־180 העמודים, אלא רק מחזיר את השיח על הסדר מדיני. אולי זו הייתה מטרתה של אותה עסקה מלכתחילה - להצליח להושיב את שני הצדדים ליד שולחן אחד. אם לא לפתרון מיידי, אז לפחות לניסיון למצוא אחד כזה.