מכירים את זה שאתם אוהבים מישהו אבל גם ממש שונאים אותו, כי אתם בעצם שונאים איזה חלק בעצמכם? אז אי אפשר לומר שאני שונאת את עצמי, אבל יש חלקים בי ששייכים לעבר, שאותם אני ממש לא אוהבת .
אני לא מסוגלת להסתכל בתמונות ולהשלים עם הסיטואציה רטרואקטיבית. להגיד לעצמי "כן, זו את". אני מביטה על עצמי המפוחדת, המבוהלת, המכונסת בעצמה ואומרת במעין השלמה והפנמה שאיזה מזל שכיום אני כבר לא כזו.
ברוב הימים אני מצליחה לחיות בשלום עם העבר, עם הבחירות שעשיתי ושלא עשיתי בחיי, עם ההחלטות הגורליות שלקחתי וגם כאלה שדחיתי. ברגעים קשים אני מתנחמת בעובדה שבזמן נתון עשיתי את הדבר שהיה הטוב ביותר עבורי, ללא פשרות.
אבל בשבוע האחרון העבר הכה בי - ועוד פעמיים - וגרם לי לרוץ לאלבום התמונות ולהרגיש את הרגשות שבוקעים משם. בפעם הראשונה העבר הכה בי בעצבים בגלל תקרית בירוקרטית שולית, ובפעם השנייה בעצב מהול בזיכרונות של שמחה. שתי הפעמים היו קשורות לחולון, עיר הולדתי. עיר מופלאה שלאחרונה שבתי אליה, ללמד תלמידי בית ספר לתקשורת. אבל יש לי איתה יחסי אהבה־שנאה. לא בגללה, חלילה, אלא לגמרי בגללי.
כבר 18 שנה אני גרה בתל אביב, כמעט כמו מספר השנים שבהן גרתי בחולון. ובכל זאת, בכל פעם שאני חוזרת לעיר, באותו אוטובוס שבו הייתי חוזרת הביתה אז - משהו מהעבר שלי צץ והילדה ההיא, שאני לא יודעת איך לאכול, מופיעה שוב. אני אוהבת אותה כי היא חלק ממני, אבל לפעמים ממש מתחשק לי להעיף לה סטירה שתתעורר.
לא התכוונתי לצלול פה למעמקי הנפש ולא לזיכרונות הילדות שאינם מעניינים איש, אלא שבדיוק ביום שבו המדינה געשה מביקור המנהיגים האירופים, גיליתי מחבר שגדל איתי בחולון שאחת מאושיות השכונה, ציון מורד המכונה גם ציון סירוקו, מהפיצה המיתולוגית ליד קולנוע סבוי, נפטר במפתיע בגיל 77.
ציון פתח את הפיצה בשנות ה־70 יחד עם אחיו שבדיוק חזר מארה"ב. הם נתנו למקום את השם "סירוקו", על שם מועדון שהיה שייך לאח. מרגע הפתיחה הפיצרייה הייתה להיט. המיקום ליד קולנוע סבוי ואחד המועדונים שכל ילד אייטיז זוכר, "סבוי 77", היה אטרקטיבי ומשך אליו את כל העיר. דורות של ילדים גדלו על הפיצה שלו. הם הספיקו להתחתן והביאו ילדים, שגם הם אכלו אצלו, כמיטב המסורת. פעם הסתובבה בעיר שמועה ששמעון פרס בכבודו ובעצמו הגיע לאכול שם וגם זהר ארגוב, אחרי הופעה ב"סבוי".
בערך בתחילת שנות האלפיים החליט ציון שהוא טס לארה"ב. אני זוכרת את הפיצה האחרונה שאכלתי אצלו עם חברת ילדות, ואת ההבטחה שלו שהוא יחזור בוודאות, "ועדיין תהיה לכן פה את אותה הפיצה".
שני בחורים צעירים החליפו אותו לתקופה, אבל בלעדיו זה לא היה אותו הדבר. אני כבר עזבתי את העיר, אבל לפני כמה שנים שמעתי שציון החליט לחזור. הגעתי במיוחד לבקר אותו וגם לשבור את הדיאטה. הוא להפתעתי זכר אותי בשמי.
הצער על מותו של ציון מהול גם בצער על עצמי. כמו תמיד במקרים שבהם נפטר מישהו שלא באמת הכרת, אבל הוא ליווה אותך לאורך עשרות שנים. אומנם הדבר הנורא ביותר שאפשר לעשות כשמספידים מישהו הוא לכתוב טקסט נוסח "המנוח ואני", אבל אחרי קריאה של כמה פוסטים שכתבו אנשים ש"גדלו" על ציון, הבנתי שבסופו של דבר את המונומנט הזה שמכונה "פיצה סירוקו" עשה איש אחד מאוד מיוחד, דמות חביבה ומחויכת שעמדה שם בשיא החום ובימים מטורפים של גשם ושהייתה חלק מזיכרונות הילדות של כל מי שגדל בעשורים האחרונים בחולון.
"סירוקו" הייתה שם אחרי חוג בלט ואחרי חוג מוזיקה, אחרי ריב עם הילה ואחרי שהשלמנו, אחרי שגררתי את אבי ואיציק יום לפני ערב פסח לחמץ אחרון, אחרי עוד יום שבו לא היה לי איך להעביר את הזמן כשכולם כבר התגייסו ונשארתי לבד, אחרי שרציתי לעזוב את התיכון בכיתה י', אחרי שכמעט השאירו אותי כיתה, אחרי שרבתי עם כל העולם ואחרי שכבר פנטזתי לברוח לתל אביב.
ציון תמיד היה שם עם החיוך והפיצה הכי טעימה בעולם. לפעמים כשלא היה לי מספיק כסף לשלם הוא היה מעביר משולש דק ורותח על קרטון עם ריח של אפייה ואומר "תחזירי לי אחר כך", ולא הסכים אף פעם לקבל את החוב.
אני מקווה שהידיעה שהוא נגע בכל כך הרבה דורות של אנשים שחלקם כבר לא גרים בעיר, אבל לא ממש מסוגלים לגעת בשום פיצה אחרת או משווים כל פיצה שהם אוכלים בכל מקום בעולם ל"פיצה של ציון" (אני לחלוטין!), תהיה שבריר של נחמה למי שהוא יקר להם. אני ללא ספק לא אשכח אותו לעולם.