הבטתי בכיפוש בוחנת את עצמה מול המראה ואמרתי: "כפרע, את הולכת ללוויה אבל את מתארגנת כאילו זה פיק־אפ". היא אפילו לא הביטה לעברי, אבל דיברה למראה. "אני מתלבשת לעבודה, ואלך גם ללוויה. לא כולם כמוך לובשים טרנינג־סמרטוט, וגומרים עניין. אבל אתה חריג. אני מבקשת שתגיע בזמן, בלי איחור שגרתי. אני מבקשת שתשתדל, ממש תשתדל, להגיע בזמן".
רציתי להגיד שכבר לא משנה לכוכב האירוע אם אגיע בזמן או אאחר, כי הוא גר במקרר עכשיו, אבל הבלגתי. יש גבול להומור השחור ולציניות שלי שכיפוש יכולה להכיל. "אל תדאגי, כיפוש, אני אהיה שם בזמן. תגידי רגע, צפויה לוויה שקטה, או זעקות ובכי? את יודעת שקשה לי עם מופעי ראווה".
ואז היא הסתובבה אליי בפנים חתומות, וראיתי שהווריד בצוואר התנפח לה קצת. "מאמי, זה יהיה מה שיהיה. אנחנו באים לכבד, אנחנו רק הקהל. אני לא קובעת את מנהגי האבלות לאבלים. גם אתה לא. תגיע בזמן, זה מה שאני מבקשת".
הגעתי לבית העלמין בחולון בזמן. כיפוש כבר הייתה שם והסתודדה בשקט עם חברותיה. הן הקשיבו להספדים. "תראי איזו תעשייה, כפרע. חברה קדישא היא העייסק המרוויח ביותר בארץ. אני מתפלא עליהם שלא פתחו פה איזה ארקפה, למקסם את הרווחים. אני חייב לדבר עם הרומני החבר שלי שעובד איתם, אולי נקבל איזה זיכיון. מה את אומרת?".
"אני אומרת שתשתוק", היא ענתה בשקט. הבטתי בחברתה האבלה. היא אמרה בלי קול: "תודה שבאת", ואני הגבתי בתנועת ראש והתפלאתי על מה היא מודה לי, כאילו מה היא ציפתה, שאתעלם? היא חברה של כיפוש 30 שנה. מצד שני אולי גם היא, כמו אשתי, בטוחה שהמיזנתרופיה שלקיתי בה לפני הרבה שנים הגיעה לשלב אקוטי. אבל ממש לא, אני בסדר אני.
סקרתי את הסביבה. הרוב נשים, לבושות היטב, מדוגמות עם כל הפרופס: תכשיטים ותיקים אופנתיים. סיכמתי ביני לביני שכיפוש לא לבד בקטע, היא רק נראית טוב יותר מרוב הציבור כאן.
# # #
זזתי הצדה כדי לעשן ולגלוש בטוויטר. הימין בטירוף. דונלד, הנכד של פרידריך הגרמני, הבטיח להם הבטחות על חזרה לארץ אבות, אבל תכלס זה נגמר בהבטחות. כלום לא קורה, וכל הכיפות זועקים: טאטע, מה עם הריבונות? איפה הסיפוח?
אף אחד מהם לא שם על עוטף עזה, ששוב חווים לילות של רקטות ובקרים של בלוני נפץ. הכיפה הבכירה, נפתלי הגבר, צמצם לארגוני הטרור את מרחב הדיג בעזה, מ־15 מייל לעשרה מייל. לא נראה לי שהם התרגשו. כן נראה לי שהעראברים לא סופרים אותו, ושהם מתייחסים להצהרות של נפתלי כאל גימיק, לא יותר. עכשיו הוא נלחם עם אבו מאזן על סחורה חקלאית. העראבר, ששפטל מגדיר אותו כנאצו־עראבו־פלשתינו־יימח־שמו, כבר בן 84. כבר חמש פעמים בעשור האחרון ציפו היאהוד למותו, והטיפשורת סימנה יורשים אפשריים להנהגת הרשות הפלסטינית. אבל העראבר אלייב־אנד־קיקינג אפילו חזר לעשן. אנחנו היאהוד פארטיה שזה מדהים.
נזכרתי באהוד ברח, שבתחילת השמדת העם בסוריה, ממש בהתחלה, קבע שבשאר אסד ייעלם מהשלטון בתוך שלושה שבועות. חלפו שבע שנים, אסד עדיין פה, אהוד ברח ממשיך לקשקש. על הדרך עוד מיזם שלו, מפלגה שהקים, כבר ממש ז"ל.
# # #
הלוויה התקרבה לסיומה. כל הווייבערס קפצו על החברה של כיפוש וניחמו אותה בנשיקות. הלו, האנושות במצב חירום, יש קורונה ושפעת החזירים, מה אתן הופכות אותה לתרבית מהלכת, תנו לה אוויר. כיפוש ביקשה ממני שאגש ואנחם אותה.
"מה את רוצה שאגיד לה?", שאלתי. "ואם אגיד משהו דבילי, זה ינחם? האישה איבדה אבא. מילים לא יעזרו כאן".
"מאמי, די להיות אוטיסט. לך וחבק אותה, ותגיד לה משהו מנחם. דיבורים זה הצד החזק שלך. נו, אני מחכה".
ניגשתי אליה, חיבקתי אותה ואמרתי: "תהיי חזקה. תחשבי על הצד הטוב, שהוא כבר לא סובל. יש בזה מן הנחמה".
היא חייכה וענתה: "תודה, אתה מתוק".
חזרתי לכיפוש ואמרתי לה שהולכים לאכול, כי בתי עלמין עושים אותי רעב, וזה מילדות.
"תגיד, אתה אמיתי?", היא שאלה במבט תמה, "ההתנהלות שלך במצבים שדורשים רגש שווה מחקר אקדמי. מה פתאום מסעדה עכשיו?".
"כיפוש, בכל פעם שעלינו לקברה של איריס, אחותי, אבא היה לוקח אותנו לפיל. הייתה סטייקייה כזו פעם ליד קריית שאול. כאן בחולון הם עדיין לא זיהו את הפוטנציאל הקולינרי, אבל אמרתי לך שאדבר עם הרומני. כמו שאני מכיר אותו, בתוך שנה יש כאן סניף של 'מחנהיודה'. אשלח לך נ"צ בווייז, אל תתמהמהי, יאללה מיצינו כאן".
# # #
היא הזמינה סלט קינואה. אף פעם לא הבנתי איך נשים נהנות מהמנה הזו, שמזכירה לי בוץ, במקרה הטוב. אני הזמנתי אוכל שמייח של פסטה עם סלמון. הנוכלים אומרים שאכילת סלמון מגרשת עצבות ודיכאונות, אז אני אוכל מהדג הזה שני קילו בשבוע ומחכה שייעלם לי דיכאון היומולדת.
"כיפוש, קיבלתי קטע מגניב בוואטסאפ מהרבנות של עפולה. אני חייב לקרוא לך".
"מאמי, אתה בטוח שאני אוהב את זה?", היא שאלה.
"זה לא קשור לאהבה, חשוב שתיישמי את ההמלצות של הרבעלך. הנה זה בא, שלום בית לכלה".
"להתפעל מבעלך - לראות בו הרבה מעלות, רק מעלות, כל יום מחדש. להרעיף עליו מילים טובות, לחזק אותו כל הזמן", התחלתי להקריא לה, "להרבות בתודה - ולא חסר על מה, שום דבר אינו מובן מאליו. לא מגיע לך כלום. חחחחח... לדעת להעריך, להתרגש ממה שהוא עושה עבורך. חחחח...
"לא להעיר הערות - אבל בכלל. לסגור חזק את הפה. לא לענות - לבלום את הפה. ענווה - הגאווה היא מקור הבעיה. יש לבטל את ההרגשה שמגיע לי. שותפות - כל מה שאת עושה אינו עבורו, אלא עבור שניכם. לשמח אותו - לעשות הכל שהוא יהיה שמח.
"והכי חשוב, כיפוש, זכרי: עלייך לעשות טוב על הלב, טוב בנשמה". לקחתי נשימה ושאלתי: "מה את אומרת, כפרע? לא הגיע הזמן שתחזרי למקורות? הרב'ה הזה נראה לי מאוד שימושי ומבין עניין".
כיפוש חייכה, ואמרה שהיא עושה בשבילי הרבה יותר. "אני חיה בשביל לדאוג לך, ואתה עוד מתלונן?".
"נו, את רואה? מה אמר הרב'ה? לא לענות! ואת כבר עוברת על האיסור הזה. את תמיד חייבת לומר את המילה האחרונה, והתוירה שלו אוסרת על זה. מה לא הבנת כאן?".
עוד לפני שכיפוש סיימה את הביס והתפנתה לענות, קפצו לי ההודעות על ההתכתבות בין השופטת לשר האוצר שלנו על הרמת נטל הראיה. "תראי איזה צחוקים", סיפרתי לה. "לא ידעתי שכחלון כזה שובב בהתכתבויות בוואטסאפ. והיא בכלל אין עליה. היא יודעת להתבטא, כיפוש, משתמשת ביופייה כנכס מניב. בקורס השיפוט היא נכשלה, אבל מתברר שלא צריך ללמוד אם את נראית טוב ויודעת להשתמש בזה ולשחק את המשחק".
כיפוש לא אהבה את ההתייחסות שלי. "בשבילך הכל פארטיות. היא נשואה, הוא נשוי, תחשוב רגע על בני הזוג שלהם. איך הם מרגישים עכשיו שהכל בחוץ. מה אתה מתלהב כמו ילד קטן שגילה את החיים. בכל מערכת כזו יש קורבנות. תיכנס לרגיעה, אין ממה להתלהב".
# # #
כיפוש נסעה להוציא את הצדיק מהצהרונית, ואני נשארתי עם האינטרנט. הירי בדרום נמשך, 700 ימים כמעט ללא הפסקה, מאז מרץ 2018. שום גורם שלטוני לא מתייחס. אין מיגון מתאים בנתיבות ובשדרות, התושבים מרוטי עצבים, אבל אצלנו עוסקים רק בסיפוח.
יש כמובן באתרים סיפורים מפוברקים על ההיסטריה של הקורונה. אז ברפואה ובמגיפות, אין לי מושג - מקווה גם שלא יהיה לי - אבל בסחלה של הטיפשורת אני שוחה את כל הסגנונות כבר הרבה שנים, ובלאתר פייק ניוז אני לא רע. אין מצב בעולם - גם לא תיאורטית - שהדיווחים על מספר הנפגעים הם אמת לאמיתה. ארגון הבריאות העולמי לא היה נכנס לסצינה שבה מדווחים על שמונה קורבנות, או "אתמול מת חולה נוסף בכפר קטן בסין, שכולל רק 130 אלף תושבים. ממש פצפון כזה, אבל שאר התושבים חיים סבבה".
על מי בדיוק מסתלבטים כאן, רבותיי? יש ע־ש־ר־ו־ת אלפי קורבנות, אם לא מ־א־ו־ת אלפים. הסינים בפאניקה כי הם מחזיקים את הכלכלה העולמית. אם ייוודע המצב האמיתי של המגיפה, בורסות העולם עלולות לקרוס מיד. קרוב לוודאי שהסינים מצאו דרך להעלים את המידע האמיתי. מי יכול לבדוק אותם? מי בדיוק ידבר שם? הרי הסינים ממושמעים ויודעים שהנקמה על הדלפות תהיה נוראית: לא רק המדליף ייענש אלא גם כל קרוביו 50 דורות אחורה. ולא מדובר בעבודות שירות, כן? הסינים זה לא ביבי ששוכח קלטות אצל ארי הרו. הם חזקים בהשמדת ראיות, ויודעים טוב מהיידעלך שמת לא יכול להיות עד מדינה. זה בדוק.
אבל יידרש קצת זמן, אולי מאה שנה. במונחים היסטוריים זה כלום, ואז יידעו את האמת בנוגע למה שקרה באוכלוסייה הגדולה באנושות. אומה שמקימה בית חולים ב־11 ימים, קוברת מאה אלף קורבנות בחצי יום, קללללל. ואין פוצה פה ומצפצף.
# # #
את בני לא ראינו שבועיים. ידענו שהוא סועד את רעייתו, רוויטל, שמתמודדת עם מחלה ממארת כבר עשר שנים. והוא וילדיו באמת טיפלו בה כמו מלכה, ועשו את המרב להקל את מכאוביה. ביום שישי המחלה הכריעה אותה. ביום ראשון התאספו מוקיריה בבית העלמין "מנוחת עולם" בנתניה, לחלוק לה כבוד אחרון.
הג'מאעה התאספה במועד בבית העלמין החילוני, ומיד התעורר אצל נציגיה היצר הספקולנטי, שטבוע להם בדם.
"תראה איזה יופי פה, קוף", אמר רוברט. "פרדסים מסביב, דשא, אין דתיים, יש מפיקות לטקסים. תקשיב לי, אני קונה כאן חלקה. תדאג שיניחו אותי כאן. אתם לא חייבים לבוא, באמת, רק תדאגו להודיע לאשתי לאיזה מספר בור לזרוק אותי. אל תודיעו גם לילדים, אני לא רוצה להטריח אותם, אין בשביל מה".
אפילו פולו התלהב מהמקום. "קוף, רוברט צודק. תראה איזה יופי. יחטפו כאן את החלקות, בוא נזדרז, אני אומר לך, אני מבין בזה".
אמרתי לשניהם שהם ממש טינופות. יש כאן טקס, עצוב, אישה צעירה שנפטרה, וגם בני עומד שם גמור לגמרי, והם - רק ביזנס מעניין אותם.
"אז מה? אם נשתוק, זה יחזיר אותה לחיים? אולי תתבגר כבר, סמרטוט שכמוך", הם ענו לי ביחד.
"פולו, אנחנו בני 61", ניסיתי להגן על עמדתי. "מה נסגר איתך עכשיו שאתה מתחיל להשקיע בחלקה?".
רוברט ענה במקומו. "קודם כל קונים, קוף. זה נכס מניב, השטח מצומצם. אולי נמכור עוד חמש שנים, נעשה רווח צנוע של 200%, מה רע?".
איבדתי את הסבלנות משניהם, ניגשתי לבני, אמרתי לו שיהיה חזק בשביל הילדים, וחזרתי לישראל. ברדיו דיווחו על ישיבת ועדת הכנסת שדנה בחסינות שביקש חיים כץ, דייר ותיק באגם הדרעק, שנאשם במרמה והפרת אמונים. "מעולם לא שיקרתי", הוא צרח על 30 מחבריו לאגם הדרעק. כששמעתי את הדיווח, עברתי נתיב על כביש החוף בלי לשים לב, רק מהתקף הצחוק והשיעול לשמע האמירה הזו. הרי באגם לא חולף יום מבלי שדייריו ישקרו לציבור!!!
כץ הצליח לשכנע את חבריו לתמוך בו. העטלפים מהליכוד, נו, זה אחים לנשק, ויש להם מספיק עבריינים. גם מש"ס - הם רגילים לזה מקדמת דנא - שמונה קולגות ישבו בכלא, זו מסורת אצלם. אבל ישראל ביתנו? הבית של כולנו? גם הם נתנו יד לחאווה של החסינות? וצביקה האוזר? אביר שלטון החוק, עאלק אופוזיציונר? די, נמאס לי מכולם.
אי לכך ובהתאם לזאת, פרשתי מהצבעה לאגם הדרעק. נמאס לי מהם סופית, מעכשיו אני פסיבי. כמעט כמו שפוליקר שר: כואב, אבל תמשיך.
טלפנתי לאמא. "נו, אמא, הכל בסדר? היית אצל איזה רופא היום? הוא אמר שנותרו לך 35 שנה קלללל? תני לי עדכון מה קורה".
"אוי, רוני, הכל אצלך צחוקים", היא השיבה, "תדע רק שקשה להיות זקן. זה לא קל, רוני".
"אמא, את לא זקנה. את בריאה כמו סוס, תודה לאל. את רק באה בימים, ויש לך עוד הרבה ימים. די להתלונן. תקשיבי, מצאתי לך בית עלמין שתאהבי מאוד. אין קומות, אין קברים כמו תנורים של פיצה, מקום יפה, את תידלקי עליו. השבוע אני לוקח אותך לשם, קונים צ'יק־צ'ק, כל הקודם זוכה".
היא צחקה בקול. "נתניה זה לא רחוק? אני לא רוצה שחניוקים ייגעו בי, רוני. אתה מקשיב לי?".
איזו אישה אמא שלי, עגורן בנמל לא יכול להזיז אותה סנטימטר בלי שהיא תסכים.
"מה רחוק, אמא? את כבר לא תרגישי כלום, מה זה משנה? אני אומר לך דשא, נקי, מטופח, את לא רואה חניוקים ברדיוס עשרה קילומטר. את תאהבי את זה. מתי נוח לך שאקח אותך לטיול לשם? רוברט אמר שקודם ניתן מקדמה, ואז נמכור. את הרי לא הולכת מחר. תחשבי על זה כעל השקעה".
היא המשיכה לצחוק ואמרה: "כל מה שאבא שלך ואני רצינו זה שתהיה נורמלי, שלא תהיה דפוק. אבל בסדר, העיקר שאתה אוהב לצחוק מכל דבר. בשבוע הבא אני בהתנדבות בעירייה שלושה ימים. אודיע לך מתי אני מוכנה לטיול כדי לחפש חלקת קבר. אני רוצה ששרית תגיד לי איזה מייבש לקנות, יש כל כך הרבה סוגים, אני מבולבלת".
אין, בזה היא לא תשתנה. "היא תקנה לך באינטרנט. זה מייבש, לא דירה. תנור היא קנתה בשתי דקות. תתרכזי ברופאים שאת אוהבת לבקר, ותשאירי לה את זה. יש לה חגורה שחורה בקניות און־ליין, אל תתערבי. יהיה לך מייבש".
"טוב, רוני, אני סומכת עליך".
"נו, מה, אמא? אני אכזבתי אותך פעם?".
היא שוב צחקה. "לא פעם, רוני, אלף פעמים. אבל זה אתה, כבר אי אפשר לתקן אותך"