הכל כלול: "שלום, אני השף החדש של המלון ורציתי לדעת אם האוכל לטעמכם", ניגש אלינו איש עם כובע טבחים. הוא היה לבוש כמו בבתי המלון שאינם נמצאים בתחומה המוניציפלי של תל אביב, ואינם נמנים עם המלונות החדשים והמפנקים. זו בסך הכל הייתה תחנת מעבר לפני בוקר שבו היינו צריכים להתעורר ממש מוקדם. נהיגה בשעת לילה באזור ההררי והחשוך שבו היינו ובמזג האוויר הקר והבלתי נסבל לא באה בחשבון. אז נשארנו.
אומרים שבחיים עדיף להגיע עם אפס ציפיות כדי להיות מופתעים לטובה. אבל אני אישה של חלומות. אני אוהבת לפנטז. אז ציפיתי, לא יודעת למה. אני תמיד מצפה למשהו גדול, גם אם ברור לי שאתאכזב.
הגענו בדיוק לשעת ארוחת הערב. מזמן לא הייתי במלון שמציע אירוח על בסיס חצי פנסיון - האלטרנטיבה השפויה שעומדת בין טירוף "הכל כלול" לבין האופציה הסגפנית אך ההגיונית בערים עם אלטרנטיבות קולינריות - לינה וארוחת בוקר. באמצע שנות ה־80 היינו נוסעים בכל קיץ עם המשפחה למלון "עדן" בנהריה. אחד הבעלים היה עומד בפתח המלון ומקבל את פנינו אחרי הנסיעה הארוכה. לי זה היה מובן מאליו, אף על פי שלא הכרנו אותו קודם - אולי משום שהוא לא היה עושה את זה רק למשפחה שלי.
מכיוון שהיינו ילדים שצריכים לאכול בכל ארבע שעות, ההורים שלי הזמינו אירוח על בסיס ארוחת בוקר, צהריים וערב. אחרי המנהג האנגלי משהו של קפה ועוגה, שהיה כלול במסגרת האירוח - נו, של שנות ה־80 - היינו יוצאים לאכול באחת ממסעדות המזון המהיר על שדרות הגעתון. כי אין כמו ג'אנק בגיל ההתבגרות.
לבי נחמץ כשראיתי לאחרונה את ההצפה הגדולה בנהריה, עיר נופש מבוזבזת לחלוטין שפעם היה בה "אי אהבה", הדבר הכי חתרני שראיתי כילדה. לבי נחמץ גם כיום כשאני מגיעה לבתי מלון גדולים מדי, ממוחשבים מדי, שלוקח זמן למצוא בהם את המעלית הנכונה. כאלה שבארוחת הערב או הצהריים יש ערימות של אוכל וגם צריך להירשם מראש. שני מושבים, תור ארוך בכניסה. יש בחדר האוכל אפשרויות אינסופיות, אבל כולן סובלות מחוסר טעם סטנדרטי. חוויה שהיא כמו תור בדיסנילנד: את יודעת שהמתקן שעליו תעלי יעשה לך בחילה, אבל נסעת במיוחד ושילמת - לא תעלי?
כשנכנסנו באותו ערב קר וגשום למלון, נטולי ציפיות, אני מודה שקיוויתי קצת שיקרה משהו מסעיר. אלא שכבר בכניסה, עם אווירת הלובי הקלאסית שכילדה הייתי מאוהבת בה, הבנתי שזה לא יקרה. לא יכולתי שלא לחוש צער על כך שרף הריגוש הפך כל כך גבוה, עד שלפעמים אנחנו שוכחים את הדברים הקטנים, כמו ליהנות ממראה של לובי מלא באנשים משוחררים ממחויבויות היומיום, שפניהם משדרות אושר וחופש.
שלוש דקות ממוחשבות בקבלה. חיוך מולבש היטב של בחורה עם מעט מדי ימי חופשה וכמו על אוטומט התחלתי לחשב את שעות השינה המעטות שנותרו לי. לא היה לנו זמן לחפש מסעדה באזור וכבר רצינו להתמוטט על המיטה ולכוון חמישה שעונים לחמש וחצי בבוקר. "כן, ניקח גם ארוחת ערב", אמרתי בלי להסס ומיד נכנסתי שוב בסערה למועדון החצי פנסיון החביב עליי מפעם לפעם, זה שמסיר מעלייך לחלוטין את השליטה במה לאכול ומתי, בפרט כשנמצאים עם עוד אנשים דעתניים שכל אחד מהם אוהב משהו אחר.
בין הר של משהו שנראה כמו מוסקה, הר של תפוחי אדמה עם יותר מדי שמן להררי סלטים שמה לעזאזל ההבדל ביניהם, ומי בכלל אוכל בבית ארוחת ערב שמורכבת מצלחת עיקרית, צלחת סלטים, מרק וקינוח פרווה, ניגש האיש שהציג את עצמו כשף. כמי שעוסקת בשנים האחרונות די הרבה בענייני קולינריה, אני מריחה שפים מרחוק, לטוב ולרע. תבינו כבר בעצמכם. חלקם חברים טובים שלי ואני מעריכה את עבודתם, חלקם לא יספרו אותי אם לא יידעו מי אני. כדי לא להוציא שם רע לענף שאני גם מתפרנסת ממנו, רק אומר שהייתי מופתעת מכך שהאיש שעבר בין כל השולחנות ולא פספס אורח, היה השף הראשי של המלון ולא מנהל המשמרת.
"האוכל מושלם", ענינו וקצת עיגלנו פינות. כי לך תכבה עכשיו מישהו שמאיר לך פנים עם הערה או שתיים, ולי תמיד יש מה לומר על כל דבר. אולי זה לא מפתיע, כי למילים יש טעם ואנרגיה בדיוק כמו לאוכל, אבל פתאום ההר של תפוחי אדמה עם הרבה שמן היה לי ממש טעים ומנחם והתאים לסיטואציה, ובאמת לא צריך להעיר או לנסות לשנות כל דבר. וכך בלילה אחד נטול ציפיות לחלוטין החלטתי שאני נגמלת מדעתנות יתר ומנסה להכיל את הסביבה ביותר אהבה וסבלנות, גם אם לעתים היא לא יורדת לי טוב בגרון. נראה כמה זמן אחזיק מעמד.