אבא של ז'קו מת, אז נסענו לניחום אבלים בחיפה. בגלל כל מיני אירועים משפחתיים אחרים, יצא לי להסתובב באותו הבוקר בשכונת ילדותי, נווה שאנן, עוד בטרם הצטרפתי אל חברי הילדות שלי לביקור בבית המנוח. 

מאז נפרדתי ממנה, לפני כמעט 30 שנה, יחסיי עם חיפה מכורתי מורכבים: אני שמח לבקר בה, אבל מהר מאוד נזכר למה נפרדנו מלכתחילה. בסוף הביקור אני שב לתל אביב בתחושת הקלה, כמו זו שאוחזת בכל תל־אביבי בירידה מירושלים, קצת אחרי גינות סחרוב מערבה. 

ובכל זאת היחס שלי לחיפה שונה: בירושלים אני תייר שבמקרה דובר את שפת המקום. בחיפה, לעומת זאת, אני מרגיש כמו ילד שאיחר לשוב הביתה לארוחת הערב.

התכנון המקורי היה להגיע לשבעה, לשבת כשעה ואז "לרדת העירה", מושג בעברית שכוונתו מובנת רק לדוברי חיפאית. רצינו לאכול משהו, רצוי באחת המסעדות הרומניות הקלאסיות. בסוף יצא שבין ביקור אצל אמי, תיבדל לחיים ארוכים, לביתו של המנוח, יצא לי לפסוע רגלית ברחובות שבהם כמעט כל בית הוא זיכרון בלתי נמנע. 

מאחר שהוריה של הגברת קיפניס חיים עדיין בשכונה שבה גדלנו, הרי שביקור מולדת כזה אינו זר לי כלל ועיקר, אבל העובדה שהפעם עשיתי חלק מהדרך ברגל, הפכה מרחק הליכה קצר למסע בן עשרות שנים בזמן.

יבוא יום ומישהו יעשה מיליארדים ממסחור חוש הריח שלנו, החוש הכי לא מוערך שיש לנו. אני לא מתכוון ליצרני הבשמים שמתיימרים להפוך את החומר שנמצא באשכי האיילים לאפרודיזיאק, אלא למי שיצליח למסחר את החוש שהכי מחובר אצלנו לזיכרון. בין שזה ריח האוכל בחדר המדרגות בחזרה מבית הספר, כשהילקוט (מילה מקסימה שנמצאת בסכנת הכחדה) עוד על כתפיך; ריח שרף עצי המחט ברחוב; ריח האבק הקסום שהעלה הגשם הראשון; או ריח תבשילי חג הפסח, שהיה תמיד מיוחד אפילו בשכונה האפיקורסית שבה גדלתי, זו שהאמינה שהדגל האדום יונף לנצח לצד זה עם המגן דוד הכחול. 

פסעתי לי ברחובות, נעצר מדי פעם ליד בתים מוכרים שבהם גרים כיום אנשים זרים. הסנפתי עמוק לריאות את הריחות היחידים שהזמן לא יצליח להשכיח: ניחוחות הילדות. והנה אני כבר בכיכר זיו, מחפש לשווא את הקיוסק שבכניסה לסופרמרקט, היכן שהיה פעם קולנוע. אני מביט אל הבית הפינתי שבו גרו הורי גיסתי, וכיום הוא מעבדה לטלפונים חכמים. כאן הייתי עוצר בימים חמים בדרכי מבית הספר כדי להתפנק במיץ פטל קר, בכוסות שהיו מעוטרות בציורי חתולים מזמרים ומנגנים. 

לרגע צפה בדמיוני תמונה מטושטשת מהשנים שבהן במרכז זיו עמדה עדיין כיכר עגולה ולא צומת מרומזר - ועיניי תרו לשווא אחר המספרה של אדון וייסמן, שבה הייתי מסתפר מאז שישבתי על בוסטר שהונח על הכיסא המהודר. הייתי מתקבל בה בחיוך שחשף שן זהב גם כשבגרתי והייתי לחייל, שדי לו בריקוד המכונה על קרקפתו.

גיל 50, כלומר ראשית העשור השישי לחיים, הוא לרוב גיל של פרידות. לא רק פרידה מההורים הביולוגיים, שמהם התייתמו חלקנו עוד כילדים, בעוד אחרים יידרשו לפרידה הזאת כשיהיו כבר קשישים בעצמם. אנו נפרדים גם מדור המבוגרים שליוו את חיינו בילדותנו: תחילה נעלמים מהם הזקנים, אחר כך מנהלי בתי הספר והמורים. ובשכונות כמו זו שבה גדלתי אני, גם בעלי העסקים הקטנים שהיו חלק משגרת חיינו. 

לרגע קסום אחד עמדתי במקום שבו הריחות עודם מוכרים, אבל הפרצופים כבר זרים. הייתי הילד שחוזר ברגל מבית הספר "בארי", שותה פטל אצל כרמלה ותוהה אם אמו תצא ברגל לקראתו, ואם הפעם היא תעצור בחנות הממתקים של מר וגברת בידרמן ותרכוש עבורו את המאכל שכלום לא ישתווה לו: עוגיות חמאה מסוכרות בעלות קצוות משוננים. כאילו הכין מישהו עוגייה עגולה ואז גזר את שוליה במספרי הזיגזג של המורה הלאומית למלאכת יד, בתיה עוזיאל. 

משם נמשיך יד ביד אל "מעיין הספר", שריח של עץ ישן וספרים חדשים - שאותו אני יכול להריח רק כשאני עוצם את עיניי - עלה בה מכל פינה. ואולי, רק אולי, בין עיפרון חדש למחברת משבצות שנדרשת לשיעורי החשבון, תיאות אמי לקנות לי גם צעצוע קטן: מכונית "מאצ'בוקס". ואז, אחרי שאוכל ארוחת צהריים של מרק עוף עם פולקע, ואשקר ואומר שאין לי שיעורי בית היום - יורשה לי להסיע אותה במסדרון. כלומר, בפרוזדור.