ייתכן שזה היה השבוע שבו הנשיא טראמפ הבטיח את ניצחונו בבחירות הבאות. "הלך לו קלף" בשני הנושאים שבמרכז הבמה הפוליטית: הליך ה"אימפיצ'מנט" הסתיים כצפוי בזיכויו המוחלט, ולרוב האמריקאים שממילא התנגדו להליך המשפטי בקונגרס לא היה אכפת במיוחד שהמשחק בעצם היה מכור מראש. ואילו במדינת איווה, שבה נערך הסיבוב הראשון בבחירות הפנימיות למועמדות הדמוקרטית לנשיאות, לא רק שהמתחרה הרציני ביותר של טראמפ, ג'ו ביידן, השיג תוצאה מאכזבת שעלולה לפגוע בהמשך המרוץ שלו, אלא שכל תהליך הבחירה הציג את המפלגה הדמוקרטית כחלמאית ובלתי ראויה לניהול מדינה.
טראמפ לא החמיץ את ההזדמנות לנצל את "נאום האומה" שלו כדי לזרות מלח על פצעי יריביו בהעלאת הישגיו בתחומים השונים – ואומנם הוכח, בניגוד להערכות הנפוצות, שאכן יש לו אסטרטגיה המבוססת בעיקר על ניצול את כל הכלים החוקתיים העומדים לרשות נשיא לקידום מטרותיו – מבלי להתחשב יתר על המידה בכללים המקובלים או בביקורת שזה עלול לעורר.
מה שהתרחש בפריימריז באיווה (שהתנהלו על פי שיטה מסורבלת ובלתי שקופה במיוחד) באמת גבל בפארסה: שיטת הספירה הממוחשבת השתבשה כבר בשעות הראשונות, החשדות המוצדקים או הבלתי מוצדקים לזיופים מכוונים הולידו מיד שמועות שהממסד המרכזי במפלגה פעל במכוון כדי להכשיל את מועמדותו של ברני סנדרס השמאלן ושגם עיתוי הליך ה"אימפיצ'מנט" נבע מניסיון מתוחכם של יו"ר בית הנבחרים, ננסי פלוסי, למנוע מסנדרס, שכסנאטור היה רוב הזמן מרותק לוושינגטון, להתחרות במלוא המרץ במרוץ באיווה. בין שהשמועות (שמזכירות את "נפילת המחשב" בפריימריז בליכוד לפני כמה שנים) היו מוצדקות או לא, הדמוקרטים הוכתמו, אולי ללא תקנה.
ואולם, יש לזכור שעד הבחירות נותרו למעלה משמונה חודשים, פרק זמן ארוך מספיק כדי לשנות את התמונה הנוכחית — ואף שה"אימפיצ'מנט", כאמור, לא "הזיז" לאמריקאי הממוצע, האווירה השלילית שנוצרה בעקבות העדויות הקשות בקונגרס בענייני אוקראינה, ובפרט אם תישמע בסופו של דבר עדות קטלנית מצד ג'ון בולטון, יועצו לשעבר לביטחון לאומי המוערך והערכי של הנשיא – בכל זאת עלולה להשפיע על מערכת הבחירות.
זאת ועוד, מצבו של טראמפ במדינות המיד־ווסט, שהשפעתן על תוצאות הבחירות לעתים מכרעת, איננו טוב במיוחד וימים יגידו אם מגמה זו תשתנה.
לגבי ישראל, בחירות בארצות הברית חשובות אולי לא פחות מבחירות אצלנו, ומבחינה זאת, גם אם טראמפ ייבחר שנית, החדשות אינן טובות במיוחד, שכן למרות שמדיניות החוץ האמריקאית היא פררוגטיבה של הבית הלבן, עימות מתמשך בינו לבין בית הנבחרים בשליטת הדמוקרטים (זה עלול להיות גם המצב בסנאט) עלול להקרין באופן שלילי גם על עמדותיו כלפי ישראל – ולראיה, בסוף השבוע שלחו 107 חברי קונגרס דמוקרטים לנשיא טראמפ מכתב התנגדות לתוכנית השלום שלו, שלא היה קשה להבחין בו גם בצלילים אנטי־ישראליים מובהקים.
העובדה שחתמו על המכתב קרוב למחצית הסיעה הדמוקרטית, 107 מתוך 232, כלומר הרבה יותר מהקבוצה האנטי־ישראלית בקונגרס, מדאיגה לא רק בהקשר הישראלי (הסנאטורית השמאלנית וורן, המתמודדת על המועמדות לנשיאות, הודיעה השבוע שתסרב להשתתף בוועידת השדולה הפרו־ישראלית איפא"ק), אלא יש מי שרואים בה אות אזהרה לכך שהקבוצה הנ"ל פועלת בנחרצות להשתלט על המפלגה הדמוקרטית כולה. סימן נוסף לדאגה הוא שגם כמה חברי קונגרס יהודים חתמו על המכתב (אף שאליוט אנגל, יו"ר ועדת החוץ של הבית, הביע
תמיכה, הגם שמסויגת, בתוכנית טראמפ). ברור שבפני ישראל תעמוד בתקופה הקרובה משימה חשובה ביותר - לקרב אליה את רוב חברי המפלגה הדמוקרטית בטרם יהיה מאוחר מדי.