מות הפרובוקטור

יכול להיות שאני לבדי שמעתי את אנחת הרווחה הקולקטיבית עם מותו ב־3 בפברואר השנה של המבקר, הסופר, המורה, המסאי והאינטלקטואל היהודי ג'ורג' סטיינר. בן 90 היה במותו ולא מעט פרובוקציה הייתה מקופלת בהגותו, כתיבתו ובדרך שבה חי את חייו. חיינו היו משעממים יותר בלעדיו, אבל איני יודע כמה אנשים שותפים לתחושתי זו ומה היה היחס בין צער אותנטי על לכתו ובין כמות הפיינטים שנמזגו כדי לציין את מותו בפאב השכונתי.

הוריו היטיבו לפענח את הלך הרוחות באוסטריה של אחרי הסכם ורסאי ומיהרו לעזוב אותה. אף שהיו ציונים, לא היגרו לפלשתינה אלא עברו לפריז, שם נולד ג'ורג' סטיינר ב־1924. כילד נחרטו בזיכרונו נאומיו של אדולף היטלר ברדיו והייתה להם עליו השפעה מכוננת. הוא לא עסק בהיטלר ובשואה באופן בלבדי. הוא היה איש אשכולות רחב אופקים ובעל חשיבה מקורית מיוחדת מכדי להקדיש את חייו לנושא אחד, אבל כפי שהעיד בעצמו, "חלק גדול מכתיבתי הוקדש - באופן ישיר ועקיף - לניסיון להבין ולהסביר היבטים חילוניים ותיאולוגיים של השואה".
אחת ההבחנות שלו, שלא עמדה במבחן המציאות, הייתה שעיקר כוחו של היטלר היה בנאומיו המשודרים ברדיו ובהשפעתם על הגרמנים, וכי אישיותו כמנהיג וכנואם לא הייתה שורדת את מבחן הטלוויזיה.

סטיינר היה בן בית מקובל ונחשב במוסדות חינוך גבוהים באירופה ובאמריקה. היו לו משרות הוראה שונות. הוא חיבר מחקרים, רומנים והצגות, ודעותיו העצמאיות והקיצוניות עימתו אותו עם בני זמנו, כולל נועם חומסקי מ־MIT, שאיתו רב בלהט על בלשנות. בשנים 1967־2007 היה מבקר הספרות של ה"ניו יורקר", שבו פרסם כ־130 ביקורות. קביעותיו המקוריות והנחרצות לא היו קלות לעיכול לקוראיו ולמבקרים בני זמנו; טענותיו היו מתריסות ומאתגרות, והוא לא נרתע מפרובוקציה לשמה, אף שהקפיד על רמה גבוהה של הנמקה.

הוא חש שלא בנוח נוכח אומנות קולנית, חולפת ושעיקר קיומה בפרפורמנס. על העילית ההומניסטית הטיל סטיינר את האחריות להמשכיותה של התרבות: "99% מהאנושות אינה תורמת דבר להבנתו, יופיו וחוסנו המוסרי של הקיום האנושי", כתב. אלה היו מילים קשות שהקימו לו אויבים רבים. על המוזיקה האמריקאית טען ש"יש לה אופי קרתני", ואת הפילוסופיה האמריקאית הגדיר כ"משקל נוצה". את ההישגים האמריקאיים הגדולים של זמנו הגדיר כ"מוצרי לוואי של אומנים ואינטלקטואלים אירופים".

בפרידה הקצרה מדי שנכתבה עליו בשבוע שעבר ב"ניו יורקר", נאמר כי "חלק מזהותו האותנטית היה האופן הרציני שבו ראה את שנות המלחמה כקרע מהותי עמוק לא רק ברצף ההיסטורי, אלא גם באמונה שלנו בתרבות: דברים נוראים שאנשים מתורבתים עשו לאנשים מתורבתים אחרים". לא התנגשות אלימה של צבאות נבערים מדעת כיווצה את נפשו; אלה היו גרמנים משכילים שהאזינו לשוברט ורצחו רכבות שלמות של יהודים משכילים שהאמינו בגתה.

אף אחד מהדברים שסטיינר אמר, הרצה וכתב עליהם לא היה שערורייתי ומעורר חמה כמו הספר (1979) שעובד למחזה (1982) "The Portage to San Cristobal .of A. H" או "העברתו של א. ה. לסן קריסטובל". א. ה. הוא אדולף היטלר, שסטיינר מקפיד לא לקרוא לו בשמו המלא, כמי שמבקש לרכך מעט את אש התופת שנורתה עליו - אבל זה לא צלח.

את הספר עיבד למחזה בלונדון כריסטופר המפטון, והיה בו שחקן יחיד בשם אלק מקאואן. ההפקה לוותה בהפגנות מחאה, קריאות לביטולה ועימותים מרים. אך סטיינר היה בשלו עד אשר בסוף המחזה נושא היטלר את נאום ההגנה המפורסם, המתריס והמקומם שלו, שזכה למחיאות כפיים סוערות מהקהל שנכח בעולם. התשואות הרמות חילצו מסטיינר את החרטה היחידה שלו כאשר מלמל "לא, לא, לא, לא"; בעיקר משום שלא ידע, כמו אחרים, אם הקהל הריע לאיכות משחקו של מקאואן או לתוכן נאומו של היטלר.

זו הייתה דילמה קשה לעיכול אפילו לבעל עור קרנף עבה כסטיינר. הספר הדק (170 עמ') הגיע לידיי באמצע שנות ה־80, בימים שבהם עסקתי גם בהוצאת ספרים. קראתי והבנתי את הפרובוקציה הסטיינרית כלשונה ולא התעלפתי. זה היה תרגיל לא בלתי רלוונטי בדמגוגיה היסטורית. ספרים רבים ניסו להסביר את מקורות הרשע של היטלר, כולל "טירה ביער" המגונה והפורנוגרפי של נורמן מיילר בסוף דרכו. מהר מאוד הסתבר שסטיינר היה מיומן יותר ממה שחשבו עליו: הוא אסר באופן גורף ותקיף לתרגם את הספר לעברית ולגרמנית.

סטיינר העיד על עצמו כעל מי שבמקרה לא הגיע לסוף דרכו וחייו באושוויץ. אף על פי שלא היה יהודי שומר מצוות, הוא היה ציוני והתווכח עם חבריו האינטלקטואלים על זכותם של היהודים לחיות על פי דתם, אמונתם ובבטחה באמריקה ובבריטניה ועל הצורך בהקמת מדינת ישראל.

***

בספרו של סטיינר, אדולף היטלר בן 90 ומתחבא במעבה הג'ונגל באמזונס. הוא מתגלה ונתפס בידי חבורת יהודים וישראלים, חלקם אנשי מוסד עם שמות עבריים, הסרים למרותו של מישהו המדבר אליהם במכשיר קשר ומעולם לא נראה, שהוא כנראה בן דמותו של צייד הנאצים שמעון ויזנטל. א. ה. חולה ותשוש, והחוליה נאלצת לשאת אותו בערסל מאולתר בתנאים טופוגרפיים קשים אל עבר הציוויליזציה בקצה היער, שבה ממתינים נציגי התקשורת ופקידים של הממשלות השונות המעורבות בלכידת הצורר הנאצי. זהו מסע מפרך ומעיק. הלוכדים חולים ותשושים. הפיתוי להרוג את היטלר גדול, אך המשפט הממתין לו מפתה יותר.

כפי שראינו בכל הסרטים שנעשו על אייכמן, ההוראה החשובה אחרי תפיסתו היא לחסום את פיו ולא להניח לו לדבר. "אם יורשה לו לדבר, הוא יוליך אתכם שולל ויימלט. או יסדר לעצמו מוות קל". זה ספר דחוס, מעיק ומאתגר, כי מי לא היה מתנדב לרוצץ את ראשו של היטלר, אך סטיינר מעוניין באתגר הלוגי. לפני שהיטלר פותח את פיו ומשתלט על השיח, נחשף הקורא להגיגיהם של ציידי הנאצי. "במהלך 5,000 שנה דיברנו יותר מדי", שח צייד לחברו. עורך הדין בחבורה מהורהר יותר: "זאת אינה שירה שהפיקה את הסיפורים החיוניים ביותר ואת הדימויים המורכבים", הוא אומר, "אושוויץ הייתה כמו לשבור כוס באמצע ארוחת ערב". אינטלקטואל גרמני חובב מוזיקה מבחין: "העבדות שלנו והשפלתנו מקורן בדיבור. כל דבר הופך לפועל ולרודנות של הזמן".

היכן סטיינר בספר הקשה לעיכול הזה? את עמדתו עיצב בין השאר בהתבוננות בצילום מ־1921 שבו נראה גבר צעיר עם כובע מושט לפניו בפינת רחוב במינכן. "כולם חושבים שהוא קבצן", אמר סטיינר, "ואף אחד לא מקשיב. אבל זה היה הרב"ט המשוחרר והמובטל היטלר. חמש שנים לאחר מכן, מיליון גרמנים הקשיבו לו. שבע שנים אחרי כן, עשרה מיליון. ב־1933 הוא היה מנהיגה של גרמניה. ב־1940 הוא היא אדונה של אירופה. אם לא היה עושה את טעותו הקריטית ולא היה רודף את היהודים עד אשר היו נותנים בידיו נשק אטומי... אני משאיר את המשפט ללא סוף. אילו לא רדף אותם, הם היו משרתים אותו".  

בסוף הספר, אחרי שהתיש את שוביו החולים והירודים, נושא א. ה. את הנאום החותך בנפשם של הקוראים כמו בסכין חדה: "את לקחיי למדתי מכם. את כולם. לייחד גזע לעצמו. להגן עליו מטומאה. לנופף לפניו בארץ המובטחת. לטהר את הארץ הזאת מיושביה או לעשותם לעבדים. אמונותיכם. יוהרתכם. הזרקורים בנירנברג. העסקן הממולח ההוא שפר. מתנשאים אל עומק הלילה. זוכרים אותו? עמוד האש שיוליך אתכם לכנען. וחרדת אלוהים תאחז באמורים וביבוסים ובכנענים, אותם תת־אדם שאינם באים בבריתו של אלוהים.

"'האדם העליון' שלי? מוצר יד שנייה. אשפה פילוסופית של רוזנברג... הגזענות שלי הייתה רק פארודיה על זו שלכם, חיקוי נלעג, צמא. מהו רייך בן אלף שנים בהשוואה לנצח ציון? אולי הייתי המשיח הכוזב ששוגר בטרם עת. דונו אותי - ועליכם לדון את עצמכם. אוברמנטשן. הנבחרים!

"חייב להיות פתרון סופי. כי מהו יהודי אם לא סרטן מתסיס משכבר? רבותיי, אבקש שתקדישו לי את תשומת לבכם. אני דורש זאת מכם. כלום ידע העולם המצאה אכזרית יותר, תכסיס פתלתל יותר שנועד לייסר את הקיום האנושי מאשר אלוהים כל יכול, אלוהים רואה כל ועם זאת אינו נראה, אינו מוחש, אינו נתפס? רבותיי, מפציר אני בכם: אנא, שקלו בדברים, שקלו ברוב קפידה. העולם האלילי היה גדוש באלוהויות קטנות, מרושעות אך מנחמות, מכונפות או מכריסות, שוכנות בעלה ובענף, בסלע ובנהר, מתלוות לאדם, מצבטות בעכוזו או לוטפות אותו, אך תמיד ממידתו ובהישגו. מתענגות על עוגות דבש ובשר צלוי, אלוהים בצלמנו, כדמותנו, ועל פי צרכינו. אפילו האלים הגדולים, שוכני האולימפוס, ירדו מפעם לפעם בלבוש בשר ודם לעשות מלחמה וניאופים. נעלים וכבירים מאיתנו, אומנם כן, אך מוחשים ושולחים ידם בהנאות החיים.

"הקרב עצמך לטובת אחיך. ותר על נכסיך למען יהיה שוויון לכל. חשל עצמך כפלדה, החנק רגש נאמנות, רחמים, הכרת תודה. בסגר הורה או אוהב. על מנת שייעשה צדק עלי אדמות. על מנת שצו ההיסטוריה ימומש והחברה תטוהר מכל פגמיה. מזהים את הדרשה הזו, רבותיי? את מזמור השנאה הזה? רבי מרקס ביום הדין. היידע העולם הבטחה גדולה מזו? חברה חסרת מעמדות, לאיש ואיש לפי צרכיו, אחווה לכל אדם, האדמה הופכת שוב לגן פורח, גן עדן רציונלי". "ולמען מימוש ההבטחה הזו היו הרודנות, העינויים, המלחמה, ההשמדה - כורח היסטורי! אין זה מקרה שמרקס וקלגסיו היו יהודים שקהילות הבולשביקים - טרוצקי, רוזה לוכסמבורג, כל העדה הפנאטית, הרצחנית - היו מבני ישראל. הביטו בהם: נביאים, מקדשי שם, מנפצי צלם, ממללי מלל, מבוסמים מחרדת המוחלט. היה זה אך צעד רבותיי, אך צעד קטן ובלתי נמנע, מסיני לנצרת, מנצרת לאמנה המרקסיסטית. קצרה רוחו של היהודי, חלומותיו העלו עובש, הבה תמומש מלכות הצדק כאן ועכשיו. הבה ניטול לנו משיח חילוני תחת ההוא. אך בעל זקן ארוך ובקרביו לוהטים נקם ושילם.

"אדם זקן אני, מיתרי קולי מתעייפים מהר. רבותיי, פונה אנוכי לחוש הצדק שלכם, חוש הצדק המפורסם שלכם. שמעו אותי עד הסוף. תנו דעתכם על הנקודה השלישית שלי. והיא - שהפרזתם. מעל ומעבר. בצורה היסטרית. שעשיתם ממני מין שטן משוגע, תמצית הרשע, התגלמות התופת. שעה שלאמיתו של דבר הייתי רק אדם בן זמנו. אכן, אדם שניחן ב... איך אנסח זאת? בחוש דק לניצול נסיבות פוליטיות. אולי אומן השליטה במצבי רוח אנושיים, אך אדם בן זמנו... לו באמת הייתי הרוח הרעה יחידה ומיוחדת, פרי הזיותיכם הרטוריות, איך היו מיליוני גברים ונשים רגילים ושכיחים יכולים למצוא בי את הראי, הראי השטוח שבו משתקפים כפשוטם צורכיהם ורצונותיהם? כמה אנשי יערות קטנים ועלובים רצחו ידידיכם הבלגים בו במקום או הפקירו לרעב ולסיפיליס או אנסו בקונגו? נא השיבו לי, רבותיי, או שמא עליי להזכירכם? בסביבות 20 מיליון. מה היו רוטרדם או קובנטרי בהשוואה לדרזדן והירושימה? לא אני המצטייר שחור משחור במשחק המספרים האפל הזה. כלום אני הוא שהמציא את המחנות? שאלו את הבורים בדרום אפריקה.

"מי היה זה שמוטט את הרייך? למי הענקתם עשרות מיליוני גברים ונשים, מפראג ועד הים הבלטי? נתתם אותם כקערת חלב לפני חתול שאינו יודע שובע? אני הייתי איש הזמנים הרצחניים, אך כאין וכאפס הייתי בהשוואה לו. נחשב אני בעיניכם לשטן דובר שקר. לו יהי כן. לא לי האמינו בעניין זה. בחרו לכם איזה עד מקודש ונקי מכל דופי שתקצו. הסופר הקדוש, העבדקן הדגול שיצא את רוסיה והטיף לעולם. זמן רב חלף מאז. זיכרוני מתייסר. האיש מהארכיפלג. כן, זאת מילה שנחרטת בזיכרון. ומה אמר האיש? שסטלין טבח 30 מיליון. שהביא את הג'נוסייד לכלל שלמות - כשאני הייתי עדיין קשקשן חסר שם במינכן. הבחורים שלי עשו שימוש באגרופיהם ומגלביהם, לא אכחיש. הזמנים היו ספוגים בצחנת רעב ודם. אך עת פלט האדם את האמת, הם היו חדלים משעשועם. אך המענים והמייסרים של סטלין עשו את שלהם למען ההנאה שבדבר".

***                                              
 
בספרו "קיטש ומוות" (הוצאת כתר) התמודד ד"ר שאול פרידלנדר, מהחשובים בחוקרי השואה, עם מטעני הצד האינטלקטואליים והתיאולוגיים שפיזר ג'ורג' סטיינר ב"העברתו של א. ה לסן קריסטובל", בשקט הנפשי ובשיקול דעת הנדרשים לפירוק פצצות חכמות. "הסיפור של סטיינר חולל מין שערורייה", כתב פרידלנדר. "לא אחזור על טיעוניהם של שני הצדדים ולא אשוב אל הדיון בשאלה של הפיכת הנאציזם לסיפורת... הבעיה שלפנינו היא היפוך הסימנים והזדהות המחבר כביכול עם כמה מטיעוניו של א. ה. ...ייתכן שהרעיון היסודי שרצה סטיינר להעביר לקוראיו הוא הרעיון בדבר הקשר ההכרחי, הסימביוזה הקוסמית הבלתי נמנעת, שבין הטוב והרע. אם כך הדבר... מדוע הרגיש עצמו סטיינר מחויב להוכיח את רעיונו בצורה שכזאת? דומה שזהו ה־reducito ad absurdum של תורת סטיינר עצמו על התרבות, שגרם לכך שאיש האשכולות, ההומניסט המושבע ומטיף הרעיונות, יחוש עצמו מוכרח לרומם את היטלר עד למעלה של עקרון מטפיזי".

ושוב א. ה.: "רק עוד נקודה אחרונה אחת נותרה עמי. אותו ספר משונה, 'מדינת היהודים'. קראתי אותו בעיון רב... ספר מחוכם. אני מסכים. מעצב את הציונות בדמות האומה הגרמנית החדשה. אך כלום הרצל הקים את מדינת ישראל, או אני? בחנו את השאלה בהגינות. כלום הייתה פלשתינה הופכת לישראל, כלום היו היהודים באים לאותה חלקת ארץ צחיחה בלבנט, כלום היו ארצות הברית וגם ברית המועצות של סטלין מכירות בכם ועורבות לקיומכם אלמלא השואה? השואה היא שהעניקה לכם את תעוזת אי־הצדק והעוול, שחיזקה את לבכם לגרש את הערבי מביתו. לגרש אותו משדהו, כי היה שורץ כינים וחסר משאבים, כי ניצב על דרככם המקודשת ממרום, היא שחיזקה את לבכם לחיות עם הידיעה כי אלה שגירשתם מבתיהם נרקבים במחנות פליטים בריחוק של לא יותר מ־15 קילומטר מכם, קבורים בעודם חיים בייאוש ובחלומות טירוף של נקמה.

"אולי באמת אני הוא המשיח, המשיח האמיתי, השבתאי החדש, שהרשות למעלליו הבזויים ניתנה לו מעם אלוהים כדי להשיב את עמו לארצו". "השואה הייתה המסתורין הדרוש טרם תגבר יד ישראל. לא אני הוא שאמרתי זאת: החוזים שלכם הם שאמרו זאת, מחשבי הקיצין שלכם, מפרשי דבר אלוהים המתכנסים עם בוא השבת בירושלים. כלום לא תכבדוני? אני, שעשיתי אתכם לאנשי מלחמה, שעשיתי למציאות את החלום בהקיץ רב־הימים, חסר התכלית על ציון? כלום לא מן הראוי לכם לבוא לסעדני בערוב ימי?". 

את הציטוטים תרגם מאנגלית: עמשי לוין