כשאנו נתקלים בדיווח על אירוע כה חריף ומזעזע של אלימות, בעיקר כשמדובר בילדים רכים, המוגדרים כחסרי ישע, אין לנו קושי למצב את עצמנו מבחינה רגשית ולקחת את הצד של הילד כקורבן. כשמחולל הפעולה האלימה הוא ילד, לרוב המבוגרים – הורים, מורים ואנשי טיפול - קשה לגבש עמדה המחייבת תגובה חינוכית מושכלת והולמת. המבט המקצועי אינו מחפש אשמים, אף שמבחינה רגשית יש לכך אפקט לכאורה משכך ומרגיע. מבט כזה הוא קצר טווח ומזמין את סבב האלימות הבא מתוך פגיעה, עלבון ונקמנות.

תפקידנו כמבוגרים הוא להבין את הנסיבות העמוקות יותר ולפעול כדי לתקנן בגישה מניעתית חינוכית, ולהדריך את התלמידים כיצד לקחת אחריות גם באירועים שבהם הם "רק" שותפים וצופים מהצד. כאנשי חינוך, יש לנו משימה חשובה ליצור מרחב של מוגנות עבור תלמידנו, לא רק כדי שיוכלו לשרוד את היום, אלא גם כדי שיוכלו להיות פנויים ללמידה, חיברות וצמיחה. 

כמורי מורים במכללה לחינוך, יש לנו גם אחריות שילוחית כלפי תלמידינו, שבחרו לעבוד בתחום ההוראה, ולעתים נפצעים, מאוימים או נשחקים אגב מילוי תפקידם. במחקרים ובשיעורים על אלימות בבתי ספר ובגנים, אנו מקפידים לתת את הדעת גם על אירועים בהם האלימות אינה פיזית, אלא גם רגשית, מילולית או וירטואלית. 

השאלות שצריכות להישאל הן: מה היו הגורמים המיידיים לתקיפה כל כך אלימה של המורה? אילו מערכות אישיות, משפחתיות, קהילתיות ובית ספריות תרמו לתוקפנות? וכיצד ניתן להכילה? השאלה האחרונה היא כיצד ניתן למנף את ההבנות האלה, לא רק לצורך התגובה החינוכית המיידית ההולמת, אלא גם לשפר את מערכות היחסים, כך שיוכלו להכיל גם רגשות תוקפניים, לעדן ולהפנות אותם למטרות אחרות.

הכותב הוא פסיכולוג קליני ומרצה במכללת לוינסקי לחינוך.