לא הייתה הפתעה בשורה התחתונה של החלטת בית המשפט העליון בעניין אי־פסילת היבא יזבק מריצה לכנסת. זה יותר מדור שמרבית שופטי העליון פוסקים בהתאם להשקפת העולם האישית שלהם ולא בהתאם לחוק. מחליטים באופן שדור הנפילים של השופטים - שמעון אגרנט, משה לנדוי ויואל זוסמן - הגדיר כ"מתכון להתאבדות לאומית".
ובכל זאת, פסק הדין הזה יירשם כציון דרך במאבק על השבת מדינת ישראל לחיק הדמוקרטיה. דווקא העמדה של ארבעה מבין תשעת שופטי ההרכב, לרבות הנשיאה אסתר חיות, ממחישה את צדקת הטענות של מרבית הציבור נגד בית המשפט העליון.
קשה להכיל את התפתלות חמשת שופטי הרוב מול הראיות החד־משמעיות לכך שהח"כית הצעירה מהרשימה המשותפת מזדהה עם הרוצחים הכי שפלים ומשבחת את האויבים הכי מתועבים שלנו - ולכן היא עצמה אויבת שמקומה בכלא, לא בבית המחוקקים. במיוחד קשה לקבל את הניסיון להמעיט ב"דיות הראיות" כדי לטהר את השרץ, אל מול הפסילה של אנשי כך לשעבר - מיכאל בן ארי וברוך מרזל. עוד יותר לא נתפסת ההחלטה הזו לנוכח ההרשעה והכליאה השבוע של ראאד סלאח, מי שדברי ההסתה שלו אינם שונים במהות מהמסרים החוזרים ונשנים של חברת הכנסת מבל"ד.
כבר לפני 55 שנה נדרש בית המשפט העליון לסוגיה דומה, כשרשימה של אויבים נוסח היבא יזבק בשם "אל־ארד" ביקשה לרוץ לכנסת. השופט זוסמן, שכתב את דעת הרוב שפסלה את הרשימה, הסביר שמדינה חייבת להתגונן מפני אויביה ולא לאפשר להם לנצל את המערכת הפוליטית שלה כנגדה עצמה. בדיוק כפי שאדם פרטי לא יושיט יד עזר למי שמבקש את נפשו.
השבוע בית המשפט העליון שוב הושיט יד עזר למבקשי נפשנו, אף על פי שהחוק כיום ברור וחד בהרבה מזה שהיה קיים כאשר נכתב אותו פסק דין מיתולוגי. ברבות השנים חוקקה הכנסת את סעיף 7א' (3) לחוק יסוד "הכנסת", שקשה להתבלבל בלשונו ובכוונתו. הוא קובע שאדם או רשימה התומכים במאבק מזוין נגד מדינת ישראל לא ישתתפו בבחירות. אגב, סעיף 7א' (1) לאותו החוק מחייב שגם מי שפועל נגד היותה של ישראל מדינה יהודית ייפסל מבחירה. חפשו חבר אחד ברשימה המשותפת שלא חייב היה להיפסל על הסף על רקע הסעיף הזה.
אבל דווקא עמדת שופטי המיעוט מחדדת את ההבנה של כולנו. ראשית, מתברר שההחלטה שנסמכת על העמדה האומללה של היועץ המשפטי לממשלה, אינה תורה מסיני. הנה, ארבעה שופטים מכובדים אחרים הגיעו למסקנה הפוכה, על בסיס אותו החוק. למעשה, דווקא החלטת המיעוט מקיימת את הוראת החוק, בעוד עמדת הרוב מתנגשת בו חזיתית.
המחלוקת בין שתי קבוצות השופטים מחדדת את העובדה שבית המשפט העליון טובל עמוקות בעניינים נורמטיביים, לא משפטיים. כאלו שלא אמורים להגיע להכרעה של בית משפט אלא להיפסק על ידי רוב העם, באמצעות נציגיו בכנסת.
ועוד נקודה מעודדת: שלושה מארבעת שופטי המיעוט מסמלים את הרוח החדשה שהתחילה לנשב במערכת השיפוטית מאז החלה המהפכה של איילת שקד במשרד המשפטים. אומנם רק שניים מבין השלושה מונו בתקופתה, אבל הצטברות מסה של שופטים עם השקפות מגוונות, ממחישה שיש תמורה לאגרה. לכן חשוב להמשיך ולגוון את עמדות השופטים, במיוחד בבית המשפט העליון, לצד העברת ההכרעה בעניינים של השקפת עולם למקום הנכון - הקלפי והכנסת.
אל אי השדים
תארו לעצמכם שמשה קצב היה מתארח קבוע באולפני הטלוויזיה, מרואיין ברדיו, מחזיק טור שבועי בעיתון מכובד, מקבל סיקור נרחב למפגשים מדיניים שהוא עורך. דמיינו שהוא היה מביע את דעתו בעניינים ערכיים, מבקר בחריפות את הממשלה, מטיף לגבי יושר ויושרה. אין סיכוי שהדבר הזה יתרחש - העבריין המורשע קצב, לשעבר שר בכיר ונשיא המדינה, מוקצה ומבוזה לעד. איש לא מעוניין לשמוע את דעתו ולא יעלה על הדעת לתת לו במה ציבורית.
והנה, העבריין המורשע אהוד אולמרט זוכה לרהביליטציה נרחבת. אף על פי שהורשע בשוחד, מרמה והפרת אמונים בשני בתי משפט מחוזיים ובעליון; אף על פי שגם בהחלטה בערעור הסופי נקבע כי "במובנים מסוימים, ייתכן כי זהו המקרה המובהק ביותר של נפילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא". והכל אף על פי שאולמרט נרשם כראש ממשלה כושל, מי שהוביל ברשלנות למלחמה איומה ששילמנו בה מחיר כבד.
קשה שלא להגיע למסקנה כי ההבדל בין ההוקעה של קצב ופוליטיקאים בכירים אחרים שהורשעו, לבין הזיכוי הציבורי של אולמרט, נובע מהסחורה שאולמרט מספק. המחשה לכך ניתנה השבוע בניו יורק, עם החשיפה הנרחבת לראש ממשלת ישראל לשעבר, שהזדהה וקידם את המטרות של הארגון לשחרור פלסטין.
אין ספק שמכאן נובעים מי מעיין הטיהור של אולמרט, לכן גם אנשים נוספים שהמיטו עלינו אסונות משמאל, בגלל משיחיות, רשלנות ומניעים זדוניים, לא נדרשו מעולם לשאת בתוצאות הכישלון שלהם. זו הסיבה לכך שגם מובילי אוסלו ו"ההתנתקות" ממשיכים להטיף לנו להתאבד לאומית, כאילו לא למדנו דבר.
אלא שאולמרט מותח במיוחד את שיאי החוצפה. השבוע, לא רק שהוא נתן לגיטימציה בינלאומית לעמדה האנטי־ישראלית ואנטי־אמריקאית של הארגון לשחרור פלסטין, הוא גם ניקה את ראש אש"ף מהיותו טרוריסט, תוך שהוא מסיר ממנו את האחריות לדחיית ההצעות מרחיקות הלכת שלו עצמו בשלהי כהונתו. הצעות שמקובלות רק על שולי השוליים הסהרוריים שבתוכנו.
תזכורת לקשר שבין אבו מאזן לטרור ניתנה רק בשבוע שעבר, כאשר בעקבות נאומי ההסתה וההוראות המבצעיות שלו, פרץ גל של מעשי טרור, שרק בנס לא הסתיים בהרוגים בתוכנו. אבל על רקע תעודת היושר שאולמרט סיפק השבוע למכחיש השואה, רצוי להזכיר מה הוא עצמו הציע לאבו מאזן, ללא מענה עד היום.
בתוך פחות משנתיים נערכו 36 מפגשים בין השניים, תחת הלחץ של אולמרט להשיג הסכם בכל מחיר. לבסוף, ב־16 בספטמבר 2008, בבית ראש הממשלה בירושלים, שרטט אולמרט מפה, שלימים הוא הודה בתוכנה בראיונות בתקשורת. היא כוללת חלוקת ירושלים והקמת בירת פלסטין בשכונות הערביות של הבירה; ויתור ישראלי על כל יו"ש כולל הבקעה; מסירת הריבונות בהר הבית והקמת שלטון בינלאומי שם; נסיגה לקווי 67', כאשר בתמורה למעלה אדומים ואריאל יינתנו לפלסטינים שטחים בחבל לכיש, ליד עפולה ובנגב הצפוני; מעבר בין עזה ליו"ש במנהרה בתוך הקו הירוק והכנסת "פליטים" פלסטינים לתוך הקו הירוק. אולמרט הודה שהיה מוכן שישראל הקטנה תקבל 15 אלף איש בשנה.
את כל זה שמע אבו מאזן וניתק מגע. רק הנפילה הפלילית/פוליטית של אולמרט הצילה אותנו ממכירת החיסול אחוזת האמוק של האיש הזה, שהיום מתייצב לצד הטרוריסט מרמאללה ומספק לו תעודת כשרות וצדק.
לכן, אולי הגיע הזמן שנשלח את אולמרט למקום הראוי לו - לאי השדים הציבורי, לשם נשלחו משה קצב ויתר עמיתיו המורשעים; ליקום שבו לא מראיינים אותו ולא מפרסמים את הגיגיו, לא לוחצים את ידו, וחוצים את הכביש למדרכה השנייה אם נתקלים בו במקרה ברחוב.