בשבוע האחרון נשאלתי על ידי רבים מדוע ראיתי לנכון להיפגש במהלך ביקורי בארה"ב עם יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן, שהציג את עמדתו הרשמית ל"עסקת המאה" של הנשיא טראמפ.
יש להודות כי עד לימים האחרונים, הרושם שעשוי היה להיווצר בציבור הישראלי, כמו גם בקהילה הבינלאומית, הוא כי תוכנית טראמפ היא עניין שבין ישראל לארה"ב בלבד. האירוע בבית הלבן, שבו כיכבו הנשיא האמריקאי וראש ממשלת המעבר בנימין נתניהו, היה טקס נוצץ שהיו שותפות לו שתי מדינות בלבד. ישראל וארה"ב מחוברות בברית של ידידות ומחויבות הדדית שאין לה אף מקבילה בעולם. אין ספק כי דונלד טראמפ מפגין מחויבות עמוקה לחיזוקה של ישראל ולביטחונה, על פי הבנתו את צרכיה ואת מפת האינטרסים שלה.
עד כאן התמונה פשוטה, ברורה ומעודדת, ואפשר להבין את ההתלהבות שאחזה ברבים נוכח הפגנה כל כך מרשימה של ידידות מצדו של מנהיג המעצמה שביטחונה של ישראל, יציבותה המדינית והכלכלית כל כך תלויים בה. כל זה נכון, אך אחרי שהתפוגגה ההתלהבות הראשונית עדיין נותרה תעלומה שלא ניתן לה הסבר: איך תהליך השלום בינינו ובין הפלסטינים משתלב במסכת המלהיבה הזו, והאם מו"מ למימוש הרעיונות של טראמפ נמצא בכלל על סדר היום של ישראל? האם מישהו סבור ברצינות שאפשר לעשות שלום, או לפחות להתחיל במאמץ לקיים מו"מ עם השותף שאיתו צריך להגיע להסכם, בלי לדבר עם מנהיגיו ונציגיו?
מסתבר שיש לפחות אדם אחד שסבור שהפעלול הזה אפשרי. האיש הזה הוא ראש ממשלת המעבר, שצפוי לסיים את תפקידו עוד מספר שבועות. נתניהו לא באמת התכוון לאמץ את תוכנית השלום של טראמפ. הוא האמין שהוא יכול לעשות עוד אחד מאותם תרגילים שהוא מצטיין בהם: למה לעשות שלום עם הפלסטינים אם אפשר לספח באופן חד־צדדי את בקעת הירדן, להחיל את החוק הישראלי על כל היישובים וההתנחלויות שנבנו בשטחי יהודה ושומרון, להקיף את השטחים האחרים שייוותרו לכאורה בשליטת הרשות בנוכחות צבאית צפופה של צה"ל וכוחות הביטחון - ולהאמין שזה יביא להפסקת הטרור, לרגיעה, להשלמה, לפיוס ואף גם להיעלמות של הבעיה הפלסטינית מסדר היום של חיינו?
אך מסתבר שגם ממשל שמרגיש מחויבות עמוקה כל כך לישראל לא מוכן להיסחף בתעלוליו של נתניהו.
# # #
תקוותם של נתניהו והכנופיה שמלווה אותו וחוזרת אחרי דברי הרהב וההסתה שלו - שהנשיא יסכים לריסוק התוכנית שהציג ולמחיקת "עסקת המאה" מסדר היום, ויקבל בברכה צעדים חד־צדדיים של סיפוח שעלולים להצית אש של אלימות וטרור ולערער את השלום הפגיע בינינו לבין ירדן ואולי גם מצרים - הייתה מוקדמת מדי. מתברר שטראמפ אינו עובד אצל נתניהו. אין ספק שהוא מחויב לישראל, ושעוזריו - בוודאי חתנו ג'ארד קושנר והשגריר דיוויד פרידמן - אוהבים את ישראל ורוצים להבטיח את עתידה הביטחוני, המדיני והכלכלי - אך הם אינם מוכנים להצטייר כבובות של ראש ממשלת מעבר בדרכו לסיום כהונתו.
מסתבר שהחלק השני של "עסקת המאה", היעד שהנשיא טרח להציגו באותה מסיבה מרנינה בבית הלבן - שתי מדינות לשני עמים - לא היה ססמה ריקה, אלא יעד הכרחי למה שארה"ב חושבת שהוא הבסיס היציב לגיבוש העסקה. אלא שלכך נתניהו לא מוכן. הוא לא באמת מתכוון להגיע להסדר שבסיומו תוקם מדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים, כפי שעולה באופן חד־משמעי מהתוכנית שהניח טראמפ על שולחן המו"מ העתידי.
על נפתלי בנט, רפי פרץ ובצלאל סמוטריץ' אינני יכול להתלונן. הם אפילו לא מנסים להעמיד פנים שהם מעוניינים בהסדר עם הפלסטינים, או שהם מוכנים לוויתור כלשהו על גרגיר אדמה אחד ביהודה ושומרון. אבל נתניהו מעמיד פנים. הוא חושב שאפשר לאכול את העוגה עד הפירור האחרון שלה, ובמעשה להטים להשאיר אותה שלמה. אך אפילו להטוטן כמו נתניהו איננו מסוגל לעשות כן. אפשר לקבל את תוכנית טראמפ, להיות שותף לחגיגות של השקתה, להסתובב בסניפי הליכוד ולהמשיך להסית נגד כל מי שמטיל ספק בהגינותו ובאמינותו של נתניהו - אבל אי אפשר גם לקבל את התוכנית וגם לדחות את הבסיס המרכזי שעליו היא נשענת: רעיון שתי המדינות לשני עמים.
נתניהו יודע היטב כי אם יודיע במפורש, באופן פומבי, כי הוא מסכים לתוכנית טראמפ על כל מרכיביה, וכי הוא נכון לפעול ולא רק לספח חלקים מהגדה המערבית, אלא גם לחתום על הסכם המכיר בקיומה של מדינה פלסטינית ובריבונותה במרבית השטחים - הוא יאבד את התמיכה של שותפיו בגוש הימין, מה שיבטל לחלוטין את סיכוייו להקים ממשלה. האמת היא שהמתנגד הנחרץ ביותר לתוכנית טראמפ הוא מי שניסה לצייר את עצמו כתומכה הגדול ביותר.
בנסיבות אלה, המוצא היחיד המקובל על נתניהו הוא להפיץ כזבים, ובעיקר להסית נגד מתנגדיו, אלו שיש להם מספיק יושר ציבורי לחשוף את העמדת הפנים שלו. מכאן ועד לסיפורי המעשיות כאילו במהלך המו"מ עם אבו מאזן הצעתי לפלסטינים את השליטה בכותל המערבי - הדרך קצרה מאוד.
נתניהו מסית ומדיח. לפני 25 שנים ההסתה שלו נגד יצחק רבין תרמה ליצירת אווירה שאולי נתנה השראה לשנאה, למחאה ולבסוף לאלימות שהסתיימה בטרגדיה שזעזעה את החברה הישראלית. אינני מוכן להרכין ראש ולהשלים עם הברוטליות האלימה של נתניהו ושל הכנופיה שסובבת אותו.
אני משוכנע שהצורך להיפרד מהפלסטינים ולהסכים להקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית השוכנת לצדנו הוא אינטרס מהותי של ישראל. אין לי ספק כי חלק ניכר מהציבור רוצה בהפסקת השליטה הישראלית על מיליוני פלסטינים שאינם יכולים לקיים אורח חיים חופשי, כך שייהנו מזכויות אזרח מלאות במדינה שהם רוצים לחיות בה. במדינה שלהם.
כדי ליצור מציאות כזו צריך לשוב ולדבר איתם. אני חשבתי, ולא שיניתי את דעתי, כי תוכנית טראמפ אינה בנויה על יסודות מאוזנים שהם הכרחיים ליצירת התשתית הנכונה שיכולה להוביל למו"מ מוצלח. אבל יש בתוכנית מספר יסודות שעשויים - אם הצדדים יקבלו אותם וידונו בהם ברצינות - להוביל להסכם היסטורי. בעיקר הדברים עומד הצורך בהקמת מדינה פלסטינית עצמאית, שבירתה מזרח ירושלים.
כדי להתחיל בכך צריך לדבר עם מי שמייצגים את הפלסטינים. נתניהו מעדיף לדבר, במישרין או בעקיפין, עם חמאס בעזה. אני משוכנע שצריך לדבר עם אבו מאזן. לכן נפגשתי איתו. יש פערים רבים ביני לבינו ולא מעט אי־הסכמות. אילו הייתה בינינו הסכמה מלאה, היינו מגיעים להסכם שלום לפני 12 שנה. אך כשאין הסכמה, עדיף לדבר. נתניהו איננו מוכן לכך, כי הוא רוצה סיפוח, יהיה מחיר הדמים שנשלם עליו אשר יהיה. אני חושב אחרת.
אינני נושא בשום תפקיד ציבורי, אינני מתיימר לייצג שום גוף פוליטי ואינני יועץ ואף לא מתייעץ עם בני גנץ וחבריו להנהגת כחול לבן. אך גם האלימות המילולית וההסתה של נתניהו, מירי רגב וסמוטריץ' לא ימנעו ממני להביע את דעתי, ולפעול בדרך שבה אנשים פועלים במדינה דמוקרטית וסובלנית כדי להגשימה.
[email protected]