פרסומות שבהן מציעים טיסות חינם לחו"ל מדליקות אותי באופן בלתי נשלט. חברות אשראי שמנפיקות נקודות וכרטיסים במתנה תופסות אותי חזק עד כדי הפנוט. כנראה שזה נובע ממקום ישן שקיים בנשמתי, עוד מהימים שבהם ביקור במדינה זרה היה עניין יקר ונדיר.
פעם טיסה לאמריקה, ללונדון או לפריז נחשבה לפריבילגיה רצינית וכבדת משקל. חד־פעמית כמעט. רבים מהישראלים לא זכו להמריא אפילו פעם אחת בחייהם. אחרי שהגיעו לכאן מפולין וממרוקו, נתקעו בלי אפשרות לנשום אוויר של יבשת אחרת. מי שיצא לפני בגרותו אל מחוץ לגבולות ארצנו נחשב לבר מזל מאין כמותו. אולי מיליונר.
בעיניים בורקות הבטנו אז בחבר ההוא מבית הספר שחזר מניו יורק עם זוג נעליים חדשות, עם מסטיק אורגינל עמוס בטעם בלתי מתכלה ועם צעצוע שכמותו לא פגשנו מעולם. הטובין לוו גם בסיפורים שלא ייאמנו על מגדלי ענק, שפע קולינרי וטלוויזיה שעשירה בפיתויים.
ביום שבו סוף־סוף הגיע הרגע הנכסף והטיול של פלוני או אלמוני הפך למציאות, ההתרגשות החלה עוד בשלב האריזה. שלא לדבר על הדיוטי פרי משנות ה־80, שהזכיר את בנו החורג והקטן של מה שיש היום ולמרות זאת נתפס כאחד משבעת פלאי תבל. וההמראה? תענוג צרוף.
הקשיים בזמן הטיסה לא שינו ולא פגמו בחוויה. לא העשן שנפלט מפיותיהם של הנוסעים שמעשנים בחלקו האחורי של המטוס, לא הבלאדי מרי שנשפך לכל עבר, הפיצוצים בגב המושב שהנחית ילד קטן שישב מאחור ומחיאות הכפיים הסוערות ברגע הנחיתה בניכר.
ממסע כזה, גם אם סרקו את גופך במסרקות ברזל במהלכו, חזרת מאושר ומלא חוויות. כעת הכל שונה. טסים בלי חשבון. דילים, מהפכות ויעדים שלא חלמנו עליהם הם דבר שבשגרה. בזאגרב, בבאטומי ובקייב אפשר לבקר במחיר של קנייה חד־פעמית בבית מרקחת. במקום ויטמינים ותרופות נגד שעלת קופצים לנתב"ג וממשיכים הלאה.
אני עדיין לא מבין את השינוי הזה לעומקו. מטוסים לנצח ייקלטו במוחי כעניין אקזוטי ויוקרתי. דיילות, דיילים וטייסים ממשיכים לרגש אותי. לכן מבחינתי כרטיס חינם מחברת האשראי הוא חגיגה, מתנה שווה שאסור בשום אופן לפסוח עליה. בפרסומות ובתיאוריה זה נראה נפלא: עושים קניות, משלמים באשראי ובלי להזיע בכלל, ותוך זמן לא ארוך מדי אתה משייט בין העננים. זה בתיאוריה. הלכה למעשה הדרך להטבה הנכספת עמוסה בהתפתלויות ובמכשולים. לחלק מהחברות יש כרטיסים ייחודיים. לאחרות שיתופי פעולה מבלבלים.
יש לי שני כרטיסי אשראי. בכל פעם שאני מגיע לשלב הקופה הדילמה קורעת את נפשי: מי מבין השניים יביא אותי מהר יותר לטיסה חינם? ואיזו חמיצות חולפת בגופי אחרי שהשתמשתי בכרטיס מסוים והתברר לי שדווקא בחברה המתחרה המתנה קרובה יותר. התחרותיות הזו השתלטה עליי, עד שהתחלתי לקנות דברים ללא צורך אמיתי, אך ורק כדי לצבור נקודות.
אלא שלמבצעים האלו יש חוקי צבירה שונים ומשונים. זהו עולם נסתר ובלתי מובן לבני אנוש רגילים, שעל פיו פועלת השיטה שמעמיסה בחשבונך זיכויים. לא מזמן שדרגתי כרטיס אשראי לכרטיס מיוחד וחדיש, שבו יחס ההמרה טוב יותר מאשר הכרטיסים האחרים, כך נאמר לי לפחות. בעודי יוצא למסע רכישות ממוקד עם התכשיט הטרי והצובר שלי, שלח לי הבנקאי הודעה בהולה שלפיה יצא עכשיו כרטיס חזק, עוצמתי פי כמה, שבעזרתו כל שקל צובר כפל כפליים. לדבריו, די בבזבוז קל בסופר על חלב וביצים וכבר אהיה זכאי לטוס, לפחות, עד ברזיל. רצתי בבהילות והנפקתי גם אותו. כך, בלי להרגיש גיליתי שרק עבור כרטיסי האשראי שבארנקי אני מוציא מאות שקלים בחודש. לא נורא. כל עוד זה ייקח אותי ליעד החינמי, הכל טוב.
אחרי חודשים ארוכים של הוצאות שכל מטרתן לאגור נקודות, התקשרתי לחברת התעופה כדי לברר לאן אוכל לטוס. התשובה הייתה שהנני רחוק מאות נקודות מהזכאות הבסיסית. בשפת בני האדם: אם אוציא עוד 50 אלף שקל במינימום, אקבל שובר שינחית אותי במרמריס ואת הדרך ייתכן שאצטרך לעשות בתא המטען. בתום התמודדות עם מפח הנפש והאכזבה קלטתי שהפרופורציה בין כמות הכסף שצריך לגהץ לבין הזכייה במשהו היא מטורללת. למעשה, רק מולטי־מיליונרים יכולים להגיע למצב שבו יקבלו כרטיס חינם על פי המדרג שנקבע.
אז כרטיס טיסה לחו"ל כנראה לא יהיה לי, אבל הודות לשפע כרטיסי האשראי שהתחייבתי אליהם, בטוח שבקרוב אקבל כשי אוברדרפט ענק.