הקריירה ההוליוודית הקצרה שלי: מחווה לקירק דאגלאס עם תקווה לימינו

-1-

כשהתפרסמה בשבוע שעבר הידיעה על מותו של קירק דאגלס, חשתי צביטה בלב. ב־1960 כיכב דאגלס בסרטו של הבמאי סטנלי קובריק "ספרטקוס", סיפורו של גלדיאטור שהנהיג מרד עבדים באיטליה נגד האימפריה הרומית בשנים 71־73 לפני הספירה. הסרט גרם לצעירים רבים בעלי מודעות חברתית וחלומות מהפכניים בכל רחבי העולם להעריץ את דאגלס, השחקן האמריקאי היהודי, בדומה לדמויות הרואיות אחרות כמו טרזן, הרוזן ממונטה כריסטו ורובין הוד.

בשנת 1966 הגיע ספרטקוס־דאגלס לישראל לצלם את הסרט "הטל צל ענק". למזלי הטוב שאל אותי אחד ממפיקי הסרט, שישבתי בסמוך אליו בקפה "כסית", אם אני רוצה לעבוד בסט. בתור עלם צעיר ותפרן זינקתי על המציאה, והראש שלי עבד על טורים גבוהים, דמיינתי איך המפיק והבמאי האמריקאים יקלטו אותי ואת כישרונותיי ויהפכו אותי לכוכב הוליוודי. 

עד להגשמת החלום נדרשתי להביא סטטיסטים לסצינות גדולות, בין השאר גם אנשים מבוגרים שישמשו בתפקיד ניצולי שואה שהגיעו לארץ. גייסתי את כל השכנים של הוריי. הבטחתי להם שיקבלו כסף קל, אוכל ושתייה, וגם שיהיה להם הכבוד להשתתף בסרט אמריקאי עם הכוכבים הגדולים קירק דאגלס, יול ברינר, ג'ון וויין ופרנק סינטרה. אמרתי להם שיהיה זה סיפור נפלא לספר לילדיהם, לנכדיהם ולקרוביהם על איך הם "כיכבו" בסרט אמריקאי־ישראלי על מלחמת העצמאות. 

דאגלס גילם בסרט את דמותו של קולונל דוד "מיקי" מרכוס, קולונל בצבא ארצות הברית שהגיע במסגרת מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ) לעזור לצה"ל הנמצא בחיתוליו במלחמתו נגד הערבים. הוא מונה למפקד חזית ירושלים, ודוד בן־גוריון העניק לו דרגת אלוף. האלוף מרכוס השאיר באמריקה את אשתו אמה (השחקנית אנג'י דיקסון) שהתנגדה לנסיעתו, ובארץ התאהב בחיילת ישראלית בשם מגדה (השחקנית סנטה ברגר). הסיפור המשפחתי שלו הסתבך, וגם בארץ הוא הסתבך עם קצינים בכירים שהוא לא בא להם טוב. בסוף הוא מת מוות טרגי. מכיוון שהוא אינו מבין עברית, כשזקיף קורא לו לעצור, הוא ממשיך והזקיף יורה בו. 

אגב, מייקל דאגלס, הבן של קירק וכוכב ענק בקולנוע העולמי, קיבל בסרט הזה לראשונה בחייו ליהוק לתפקיד. הוא היה נהג ג'יפ. סטטיסט, ממש כמוני. 

 -2-

מעבר לתפקיד האחראי על הסטטיסטים המבוגרים, השתמשו בי גם כסטנד־מן. כלומר, מי שעומד מול המצלמות במקום השחקן הראשי כדי שהצלמים והתאורנים יוכלו לעשות עליו את ההכנות לצילום, זאת כדי שהכוכב לא יצטרך לעמוד ולהזיע בהכנות הטכניות. 

כשדאגלס בא לתפוס את מקומו לקראת הצילום, הוא טפח לי על השכם, חייך את החיוך הכובש שלו ואמר לי: "תנק יו, יאנג מן, נייס ג'וב". יעני, תודה לך, איש צעיר, עשית עבודה טובה. הייתה בסרט הזה איזו סצינה שבה השתתפתי כקצין צעיר שמקבל תדרוך מדאגלס, שגילם כאמור את דמותו של האלוף דוד מרכוס. לאכזבתי הסצינה הזאת ירדה בעריכה, אבל לפחות קיבלתי בעבורה עוד בוכטה קטנה.

בזמן הפסקות האוכל היה קייטרינג מכובד. הכוכבים, הבמאי ועוזריו והמפיקים היו יושבים בשולחן נפרד מהסטטיסטים. כאחראי על הסטטיסטים וכסטנד־מן הרגשתי שמקומי בשולחן של החשובים. אז לקחתי את מגש האוכל והתיישבתי לידם. המפיק קלט אותי וצעק עליי לעבור לשולחן של הסטטיסטים, מה שמאוד העליב אותי. כמורד צעיר העפתי עליו את המגש ובמיידי הועפתי מסט הצילום. כך הלכה הקריירה ההוליוודית שלי לקיבינימט אחרי כמה ימי עבודה.

לפני שהועפתי חתם לי דאגלס על תמונה שצילם אחד מחברי הצוות, שבה אני נראה עומד מאחוריו, מה שגרם לי אושר רב. כשהלכתי לאולם הקולנוע לראות שוב את "ספרטקוס", לקחתי את התמונה החתומה איתי. הראיתי לכמה מהנוכחים בסרט את התמונה שלי ושל חבר שלי ספרטקוס. היום כשאני חושב על זה, אני מרגיש די טמבל.

-3-

הסיפור של ספרטקוס, כפי שכתוב בספרי ההיסטוריה, הוא סיפורו של איש צבא רומאי שערק ונעשה שודד. כאשר נתפס על ידי הרומאים, הוא נמכר כעבד למנהל בית ספר לגלדיאטורים. הוא נמלט ביחד עם 70 גלדיאטורים נוספים ואליהם הצטרפו עוד מספר עבדים שנמלטו מבעליהם ויחד עסקו במעשי שוד וביזה.

כאשר הרומאים שמעו את סיפורו של העבד הנמלט והבינו שעם הזמן יותר ויותר עבדים נמלטים מצטרפים אליו, הם שלחו כוחות צבאיים מאומנים כדי לדכא את מרד העבדים ולתפוס את מנהיגם. ספרטקוס משטה ברודפיו עד שהרומאים מבינים שזו לא צרה מקומית קטנה, אלא מרד אדיר שמאיים עליהם. הם שולחים את המצביא הרומי מרקוס קרסוס בראש שמונה לגיונות, ובקרב הרואי המורדים מובסים וספרטקוס נהרג. לאחר מותו הפך ספרטקוס לאגדה, כאדם שהעז לצאת למלחמה על חירותו ועל חירות אנשיו מול הכוח העצום של רומא ושליטיה.

לאורך השנים אני נזכר מדי פעם בסיפורו של ספרטקוס בגין אירועים מקומיים. אני לא מבין איך כשדופקים את אלפי החקלאים הישראלים, את הרופאים המתמחים, את אלפי עובדי הקבלן המדוכאים, את מאות אלפי הנכים - איך לא צומח מבין כל הקבוצות המדוכאות מנהיג כריזמטי שיודע להנהיג אותם למאבק שיביא לשיפור מצבם, להטבה בתנאי חייהם, ולהוצאתם מהמצב הקטסטרופלי שבו הם נמצאים. 

פה ושם צצו לאורך השנים מנהיגים שבלטו מעל חבריהם: נמרוד אשל במרד הימאים בשנות ה־50, פיני גרוב מאתא, צ'רלי ביטון וסעדיה מרציאנו במאבק הפנתרים השחורים, דפני ליף במחאת הדיור 2011. אבל המחאות שלהם לא הגיעו למשהו בסגנון מרד העבדים של ספרטקוס או למלחמתו האכזרית והבלתי מתפשרת של רובספייר מנהיג המהפכה הצרפתית באצולה החזירית.

מאז קום המדינה לא צמחה פה דמות מהפכנית וכריזמטית שהצליחה להנהיג את ההמונים למאבק לשינוי חברתי. זה כנראה גם לא יקרה בעתיד הנראה לעין. בינתיים מתברר שהצמרת החברתית הישראלית ממשיכה לככב במדורי הפלילים. המושג "הון־שלטון־עיתון־עולם תחתון" ממשיך לצבור תאוצה ומנגד האמירה "מושחתים, נמאסתם" נשכחה. המושחתים ממשיכים בשלהם. אני קורא בחיוך עצוב את השיר שכתב היוצר המוכשר גיא מר מלהקת הדג נחש ומרגיש צורך לשתף אתכם בו כחומר למחשבה.

הרב נחשד הוא לא לבד, מול האלוהים עמד
גם השר גם השרה אפילו ראש הממשלה
מקורבים לאיש עשיר, איש ציבור וגם ראש עיר
נחקרות החשדות ביחידות היחידות
הרב נחשד הוא לא לבד, מול האלוהים עמד
גם הכומר פטריארך עושים שם משהו מלוכלך
סוללה של יועצים, עורכי דין ויחצנים
על התפר של החוק הם ידברו והוא ישתוק
אינטרסים של ממון ביד של בעל העיתון
יטפטפו את המידע ינתבו לנו שיחה
מישהו רוצה עוד דם, דם דמו של מפורסם
כי זו חוצפה פה להצליח בלי שהציבור מרוויח
אין פה דין אין דיין, יש פה כסף ונדל"ן
מי ידפוק על השולחן וירעיד את הבניין
הבניין לא בעניין, אדם טבעו להיות גזען
חופש ביטוי זה מסוכן
השיטה לדרוס, לברוח, לעשות הכל בכוח
להשתיק ולאיים, להמשיך להתעלם
אין דוגמה, יש עוגמה, אין מידה תחת מידה
אין כבר נפש יש רק רפש, זה הרי כבר גועל נפש
האמת צבועה בשקר, הכזב עטף בשטות
צוללים באטיות, לא נשאר לאן לרדת
אין שום חשק לעלות, בגלגלים נשים מקלות
ונחגוג ת'תקלות, נשיר את שיר המעלות

שיר המעלות אשא עיני אל ההרים

הרב נחשד, הוא לא לבד, את הונו יחביא בצד
מאייה על מאייה לא יחסירו פעימה
חילוני או דתייה, חוט שדרה של אטרייה
הכסף יסדר נשמות, קונה מוכר
בשלט כפתור בוחר, העם כבר לא זוכר
השוטר והמפכ"ל, סגן הראש ורמטכ"ל
חשדות נערמים, שחיתויות וקלקולים
המשמר עובר לדום, זו בבל כן, זוהי סדום
השיטה לדרוס, לברוח, לעשות הכל בכוח
להשתיק ולאיים, להמשיך להתעלם
ואין דוגמה, יש עוגמה, אין מידה תחת מידה
אין כבר נפש, יש רק רפש, זה הרי כבר גועל נפש

שיר המעלות שיר המעלות
כולם לעלות כולם לעלות.