שיפודים: אמרו לי שאני חייב להיות בטוויטר, אז ניסיתי את מזלי

טוויטר ו"שבחי ירושלים" 
כמו כל אדם מהמעמד הבינוני בישראל לא חסר לי דבר. יש לי הכל. פעמיים. רק דבר אחד חסר לי: זמן. לכן נשמרתי לנפשי וברחתי רחוק ככל האפשר מטוויטר. 

באחד מימי השבוע שעבר פגשתי אישה יקרה, בכירה בעולם המשפט, שמזועזעת ממה שהיא רואה במערכת המשפט, והיא אמרה לי: "אתה חייב להיות בטוויטר". היא עצמה מבטאת בטוויטר ביקורת על מה שהיא רואה. נשברתי. אם היא מוצאת זמן, מה לי, ליצן קל דעת, להתחמק.

נרשמתי. העליתי כבלון ניסוי שורה שפעם כתבתי: "איך זה שיש כל כך הרבה תוכניות בישול, ואין אף תוכנית לרחיצת כלים?".
הצלצולים מתוך הטלפון החלו מיד. חברת כיתה יקרה מהקיבוץ הגיבה: "ברוך הבא! הטוויטר ממכר. ראה הוזהרת".  

עשיתי מבחן, העליתי רמה, ציטטתי עגנון. זה הציוץ:
‏"'אמא יקרה, אנוכי לא רוצה כלל וכלל לגמרי להתפלסף או להתפלטק, זאת אומרת לא לעשות שום פוליטיקה'.
‏"להתפלטק הוא ביטוי מופלא של עגנון שאני מצטט כאן מתוך 'שירה', עמוד 301. 
‏"נדמה לי שרוב המצייצים מתפלטקים".

הציוץ הזה צויץ. גם פה היו תגובות. כמה עוקבים דרשו פינות שלולית. צייצתי צילום של זו שפורסמה בשבוע האחרון בעיתוננו. עוקבים ומגיבים החלו להתאסף. איך אני יודע? שוב ושוב ושוב הצצתי. ממכר, הזהירו אותי? זה ממש מסוכן.

הצצתי במה שאחרים מצייצים, ואז ראיתי סרטון חייכני שבו אראל סג"ל, ינון מגל, שמעון ריקלין וראש ממשלת ישראל שרים שיר קטן. 
הייתי בימי חיי עורך בעיתונות, ואכן היה עדיף שהשיר הזה לא היה עולה לטוויטר. הייתי מעיר לעיתונאי שעושה כך. צריך להיזהר מקשרים אישיים של עיתונאים עם פוליטיקאים שלא למטרות קבלת מידע. כשהייתי עורך אסרתי אפילו על ידידות עם אנשי יחסי ציבור. עם זאת, השיר שחולל סערה הוא בטווח האפור של התנהגות עיתונאית ראויה, כל כך אפור עד שקשה להבדיל אותו מן הצח.

אין אמירה פוליטית בשירה העליזה הזו. ואם הם היו שרים עם גנץ את "קול דודי" (אגב, ינון מגל הציע לשיר עם גנץ את "עוצו עצה ותופר". גם טוב)? או עם טיבי את "שיר היקינטון"? או אפילו את "הו ארצי מולדתי"? מה היה קורה, חוץ מסרטון טוויטר מקורי? העובדה שמישהו מתעצבן מכך שאדם שר עם נתניהו פירושה שהוא מתעב את ביבי עד כדי כך, שאם מישהו רק נראה בסביבת נתניהו זה מקפיץ לו את כל הפיוזים. 

מיד האשימו את סג"ל בהצטרפות לקמפיין הבחירות של ביבי. נבהלתי. מה, עיתונאי מצטרף לקמפיין? בדקתי וקיבלתי תשובה: לא קשור לקמפיין, בסך הכל צולם בטלפון לפרויקט שבועי של שמעון ריקלין, ינון מגל ואראל סג"ל, שבו הם שרים יחד שיר לשבת, וינון מגל מעלה את הסרטונים לטוויטר שלו. השעיית סג"ל מתאגיד השידור כתוצאה משירה שצולמה בטלפון הביאה אותי לצייץ את הסרטון בטוויטר, ולהוסיף את הקרדיט על פי תקנות אקו"ם, בנוסח זה:
"שבחי ירושלים. מילים: מן המקורות; לחן: אביהו מדינה; ביצוע: סכנה לדמוקרטיה".
הטלפון החל להשתולל בצלצולים. אוהו, אני פופולרי, עלצתי. אחר כך הגיעו גם כמה תגובות, למשל: 
"תצפה ותסבול בשקט, חמוץ".

חשש קל התגנב לבני מעיי. והנה הגיעה עוד תגובה:
"יימח שמך וזכרך כלב!!".

וגם:
"דרעק, בן דמותו של רינו צרור".
יש ביני לבין רינו צרור כמה דברים משותפים, וכמה פחות, אבל התחלתי לחשוד שחלק מהצייצנים לא הבינו מה שהתכוונתי. 
הערה בנושא אירוניה. קשה מאוד להסביר הומור, בלתי אפשרי לצפות איך יבינו סאטירה, אבל אם אתה כותב באירוניה, תמיד קיימת אפשרות שחלק יהיו בטוחים שאמרת זאת ברצינות. מצד שני - אם תצרף ולו רמז של הבהרת כוונות, הרסת הכל. יותר טוב שתכתוב שלטים. 
 
יוסי גמזו
יוסי גמזו, שהלך לעולמו בשבוע שעבר, פרסם בין היתר גם טור שבועי סאטירי מחורז ומנוקד במוסף זה בעיתון זה. אני הייתי אז העורך הגרפי של "מעריב". עיצבתי אות מיוחדת לכותרת של השיר השבועי שלו. ציירנו אז ביד, על נייר, והגרפיקאי/ת שעזרו לי ביצעו את הכותרת, ביד, כל שבוע. יוסי ביקר בחדרי העריכה, וכמובן שוחחנו. נפגשנו לעתים גם בשנים האחרונות, וקראתי כמעט כל שבוע את דבריו האמיצים, שנכתבו בכישרון הווירטואוזי שלו, בעיתון האינטרנטי של אהוד בן עזר. מושיק טימור הקריא ברדיו בקולו העמוק בכל יום שישי. זהו. לא מספיק הערכה, לא מספיק פרסום, אפס הכנסות. הרגשת ההחמצה שיש לרבים מאיתנו בנוגע ליחס ליוסי גמזו צורבת קצת גם בבטן שלי.

וכאמור הוא צירף את הפתק, שאותו אני מקליד מיד:

"בביצות ניו אינגלנד חי לו צפרדע ששמו ציפיק. ציפיק חי לבדו, אמו ברחה מהשלולית. לציפיק יש קצת חברים, אבל גם הם לא תמיד איתו. הוא כל הזמן מסתכל על כל הצפרדעים בשלולית שמחים, והוא מרגיש עצוב, לכולם יש בנות זוג, אבל רק לציפיק אין. בשעות הערב ציפיק הלך לצוד זבובים, אחרי ששבע, הוא שמע שירה יפה. הלך בכיוון הקול וראה צפרדעית יפת תואר. היא הפסיקה לשיר ושאלה אותו מה הוא עושה פה. הוא אמר לה שהקול היפה שלה הפנט אותו. היא הודתה, וסיפרה שכל חייה הייתה חסרת ביטחון בקשר לקול שלה. לצפרדעית קראו ציפיקה, והם דיברו ודיברו כל הלילה, שפכו את לבם וצחקו. כשהגיע הבוקר, ציפיקה שאלה את ציפיק אם יש לו בת זוג. ציפיק ענה שהוא רווק, והיא אמרה שגם היא רווקה. ציפיק אזר אומץ וביקש ממנה לצאת איתו. היא הסכימה והם יצאו לדייט בשלולית. במסעדה הם אכלו מרק זבובים, משם הם הלכו לביתו והתנשקו, ואז הם התחתנו, והם חיים באושר ובעושר עד היום הזה".

עד היום הזה, זה כנראה לא כל כך הרבה זמן, אם מדובר בגיל כל כך צעיר. נאחל לכם אושר גם בהמשך.