באחד מימי השבוע שעבר התקשרה אליי מנהלת הבנק שלי ואמרה בקול נמוך ובנימה ספק מופתעת, ספק חרדה, ספק כועסת, שהוטל עיקול על חשבון הבנק שלי ושהיא חייבת לכבדו. "על מה ולמה?", שאלתי. ענתה שאיננה יודעת. ההודעה, לדבריה, נשלחה מאת "מערכת עיקולים ללשכה האחורית - הודעה מסוג כלל נכסי החייב".
עד לרגע זה חשבתי שאני שולט לא רע בהבנת הנקרא, אבל מתברר שטעיתי. לא הבנתי בדיוק, אם כי שיערתי ש"כלל נכסי החייב" משמעותו לעקל מכל נכסיי, רחמנא ליצלן. אבל מה זה "עיקולים ללשכה האחורית"? מי או מה עומד בקדמת הלשכה?
העיקול היה על חשבון מרפאתי, בכתובת שכבר למעלה מעשר שנים איני נמצא בה. רואה החשבון שלי נכנס לתמונה וטלפן בדרך קדמית מקובלת לאותה לשכה אחורית. שם הפנו אותו להוצאה לפועל בירושלים, ומשם למחלקה לגביית קנסות ואגרות. כאן סוף־סוף הסבירו לו שהעיקול הוא עבור תשלומים שלא בוצעו לרשות השידור ב־2011 או 2012.
כל ניסיונותיי להוכיח כי בשנים אלו מרפאתי לא הייתה בכתובת זו - עלו בתוהו. שלחנו מכתב מפורט עם סימוכין והעתק חוזה, המאשר כי הנכס היה מושכר לאחר באותן שנים. התקבלה תשובה כי החומר הגיע, ועקב עומס מומלץ לפנות בפנייה מקוונת דרך הדוא"ל. בטופס המקוון נשאלנו סדרת שאלות, עשינו כבקשתם וקיבלנו מספר פנייה והבטחה שהעניין יטופל.
בינתיים, בעצת רואה החשבון הוכנס סכום הקנס לפיקדון ולשמחתי אוכל להשתמש בחשבון הבנק שלי. ואני שואל: היכן מסתיים חופש הפרט? עד כמה יכולות הרשויות להעמיק לתוך כיסיו של האזרח? חסימת חשבון מונעת מהאדם לכבד התחייבויות כספיות ומעמידה אותו כחדל פירעון. וכל זאת בגלל חוב שלא היה ולא נברא.
אני פונה אל השלטון החדש כאשר יקום על כנו, לחוקק חוק שלא יעמיד את בעל החוב התיאורטי לפני שוקת שבורה עד לסיום תהליכי הבירור. הרשויות מחייבות לשמור מסמכים למשך תקופה של שבע שנים. גם אם מרפאתי הייתה בכתובת זו, וגם אם נניח שהייתה שם טלוויזיה שהאגרה עליה שולמה כדת וכדין - לך ותוכיח את כל זה אחרי שמונה־תשע שנים.