ככל שהמידע נעשה נגיש יותר, ואיסוף הנתונים קל יותר, כך מתרבים הניסיונות לפתח מודלים שיחזו מראש תוצאות של בחירות. יש מודלים שמתבססים על סקרים בלבד, יש משוכללים יותר, שמביאים בחשבון גם גורמים אחרים, כמו משתנים כלכליים, או כאלה שמנצלים כלים של חוכמת המונים.
ההצלחות לא תמיד גדולות. סקרים ששאלו בשנת 1999 ״מי לדעתך ינצח בבחירות?״ מצאו שרוב הציבור סבור שבנימין נתניהו ינצח. אבל הציבור טעה. אהוד ברק ניצח. חוכמת ההמונים מוגבלת. בשנת 2015 כשל המודל המסקרן של בלוג בשם ״בטל בשישים״ (גם הסוקרים לא הצליחו) בזיהוי הזינוק הדרמטי של הליכוד בישורת האחרונה.
באמריקה, שבה מושקעים הרבה יותר משאבים בתחזיות, נרשמה הפתעה לפני כמה שבועות כשהמועמד פיט בוטיג׳ג׳ ניצח בבחירות המקדימות במדינת איווה. אותם מודלים גם לא הצליחו לחזות את ניצחונו של דונלד טראמפ בבחירות לנשיאות של 2016.
לא קל למצוא התאמה בין נתונים משתנים במציאות לבין הצבעת הבוחרים. האם זה קשור לביטחון האישי? מי שבודק את הנתונים מגלה שאינם מתאימים. לפעמים ביטחון אישי מעורער מוביל לשינוי (בחירות 1992), לפעמים הוא מוביל להיצמדות לקיים (בחירות 2003). האם זה קשור לשיעור המועסקים במשק? הוא היה נמוך ב־2003 ולא הוביל למהפך (אריאל שרון נשאר ראש הממשלה), וגבוה יותר ב־2009 וכן הוביל למהפך (נתניהו והליכוד במקום קדימה).
האם זה תלוי באחוז ההצבעה בבחירות? במהפך של 1977 (בגין) אחוז ההצבעה היה במעט גבוה יותר מאשר בבחירות שלפניו, ולעומת זאת אחוז ההצבעה במהפך של 1992 (רבין) היה במעט נמוך יותר מאשר בבחירות שלפניו. ולא - גם מזג האוויר ביום הבחירות לא קובע. בדקתי. לפעמים הקור מסייע לאחד, והחום לשני, לפעמים להפך. ובעיקר, לא נראה שיש קשר מובהק בין הטמפרטורה והמשקעים לבין המפלגות והגושים.
# # #
ובכל זאת, הנה משהו שחצי עובד. בדוחק. יותר בשנים קודמות, קצת פחות בשנה האחרונה. שאלת ההתאמה לראשות הממשלה נשאלה בזמנים שונים בנוסחים מעט שונים, ולכן היה צורך לקבץ ולנסות להתאים את הנתונים כך שיהיו בערך נכונים. על הגרף תמצאו שאלות של התאמה מבחירות 1999 ועד היום, ותוכלו לראות שבאופן כללי מי שהבוחרים אומרים שמתאים יותר, הוא זה שמפלגתו מנצחת.
ברק נראה לבוחרים מתאים יותר מנתניהו. שרון ואולמרט נראו מתאימים יותר מנתניהו והרבה יותר מעמיר פרץ. ב־2009 נתניהו כבר נראה מתאים יותר, אבל רק קצת יותר, מציפי לבני. התוצאה הייתה בחירות צמודות. אבל אפשר לראות כיצד לבני צוללת מול נתניהו בין 2009 ל־2013 (קו צהוב). ואפשר גם לעקוב אחרי שני העשורים האחרונים של נתניהו (קו כתום), מעשור השפל, מול ברק, שרון ואולמרט, לעשור הנסיקה, מול לבני, פרץ, יחימוביץ׳ והרצוג.
ומה עכשיו? הקווים של גנץ ונתניהו שומרים על פער שאיננו משתנה באופן ניכר מהבחירות הראשונות (אפריל 2019) לבחירות שלישיות (בשבוע הבא). מצד אחד, בנסיבות כאלה לא לגמרי ברור מדוע נתניהו לא מצליח לנצח. מצד שני, ברור למה התוצאה נשארת גם היא ללא שינוי מהותי מבחירות לבחירות. יתרונו של נתניהו כמועמד לראשות הממשלה משאיר לא מעט בוחרים במחנה שלו. ומצד שני, גנץ קרוב אליו הרבה יותר בשאלת ההתאמה לראשות הממשלה ממתחריו הקודמים בבחירות של 2015 ושל 2013.
אבל לא קל להחליף ראש ממשלה מכהן. זה נכון באמריקה, שם לנשיא יש יתרון מובנה וממשי במערכת הבחירות לכהונה שנייה, זה נכון גם בישראל: נתניהו מכהן כבר זמן רב. אולמרט נאלץ לפרוש ולא נוצח בקלפי. שרון התמוטט ולא נוצח בקלפי. ברק נוצח, נתניהו נוצח. רבין נרצח, לא הפסיד במערכת בחירות. שמיר נוצח, אבל מהמהפך של 1977 ועד שנוצח ב־1992 שמרו הוא (ובגין לפניו) על השלטון, לעתים בנפרד לעתים במשותף עם יריביהם. ובמילים אחרות: רוב הבחירות לא נגמרות במהפך. רובן נגמרות בהמשך. למפלגת שלטון יש כלים לשמירה על כוחה.
# # #
אז מי ינצח? עוד כמה ימים נדע. ומה זה משנה? קצת פחות ממה שנדמה לנו בערב הבחירות. לממשלות בישראל יש אידיאולוגיות שונות ומטרות שונות, אבל ברוב המקרים המציאות כופה עליהן התנהלות דומה למדי.
הנה דוגמה מאלפת: הוצאות הממשלה (והפסקאות הבאות נכתבו בהשראת הבלוג הכלכלי המצוין "דעת מיעוט" של אורי כץ, חפשו אותו). כאשר הממשלה מוציאה כסף, היא משקפת בזה לפחות שני דברים. האחד - סדר העדיפויות שלה. על מה היא מוציאה וכמה. השני - האמונה הכללית שלה בכך שתפקידה של הממשלה לפתור בעיות באמצעות הקצאת משאבי.
לכאורה, גם בישראל, כמו בשאר העולם, ישנם שני גושים פוליטיים עיקריים שעמדתם בנושא זה שונה. הגוש השמאלי, הדוגל בממשלה ״גדולה״ שמשקיעה משאבים בפתרון בעיות. הגוש הימני, הגורס שלעתים קרובות הממשלה היא הבעיה, ולא הפתרון, ועל כן מעדיף לצמצם את הוצאות הממשלה ולאפשר לכוחות השוק לעשות את שלהם.
אלא שבפועל זה לא קורה, לא ברמת ההוצאה הכללית ולא ברמת ההוצאה בתחומים ספציפיים כמו חינוך או רווחה. הנה, כך מסכם זאת כץ: ״ממשלות שמאל או ממשלות אחדות לא משקיעות יותר בקצבאות, חינוך או בריאות מממשלות ימין... תושבי ישראל לא היו שמים לב שמפלגת השלטון התחלפה אם לא היינו אומרים להם״. הגרף שצירפתי כאן ממחיש את התופעה הזאת.
גרף ההוצאות הציבוריות מתנהל על פי היגיון משלו, המותנה במשאבים, במציאות גלובלית, בלחצים ציבוריים ואפילו באופנות כלכליות משתנות. בשנות ה־60 הגרף עולה כי יש יותר אפשרויות. מאמצע שנות ה־70 הוא מתחיל לרדת, ולמעשה לא ממש מפסיק, כאשר המשק עובר מריכוזיות לביזור.
הליכוד, העבודה, אחדות, לגרף זה לא משנה. כמו שגרף תאונות הדרכים לא מושפע מחילופי שלטון (אין בישראל מפלגה התומכת בתאונות דרכים), כך גם גרף ההוצאות הציבוריות לא מושפע מחילופי שלטון (אף על פי שאמור היה להיות מושפע, אם להאמין להצהרות של המנהיגים).
וכמובן, הטענה שלחילופי שלטון אין משמעות כלשהי מעט מוגזמת. משרד המשפטים של איילת שקד החל להטות את מטוטלת המינויים לבית המשפט העליון. למינויים כאלה יש השפעה ארוכת טווח, וברור שממשלה שמרנית תיטה למינויים אחרים מאלו של ממשלה לא שמרנית (זה בולט הרבה יותר במקומות כמו ארה״ב שבהם מינוי השופטים הפדרליים הוא פוליטי בהגדרה).
ומצד שני, נסו למצוא מתאם בין הקצאות לחרדים לבין זהות הממשלה ותגלו שלא קל. ישראל הליברלית־חילונית מאפשרת השתוללות תקציבית של המגזר החרדי לא פחות מישראל השמרנית־מסורתית. ולמעשה, כפי שמעשיו של נתניהו עצמו מוכיחים, מה שקובע את ההתנהלות התקציבית הוא הצורך הפוליטי המיידי. כשר אוצר בשנות האלפיים הוא לא היסס לקצץ ולגזור. כראש ממשלה בעשור שאחרי הוא היה נדיב ומפרגן. לא האידיאולוגיה השתנתה - הצרכים של נתניהו השתנו.
סטיית תקן
1. מי מתאים יותר להיות ראש ממשלה? יש אומרים נתניהו ויש אומרים גנץ, וקרוב לחמישית מהישראלים אומרים שהם לא יודעים. שנה של מערכת בחירות רצופה, ועדיין הם לא יודעים.
2. רוב בציבור רוצה שהמועמדים יבואו לעימות טלוויזיוני. טוב שהמועמדים לא מתפתים לזה. שהרי מעולם לא נמצא קשר בין יכולת לנצח בעימות כזה לבין היכולת להיות מנהיג אפקטיבי.
3. בארה״ב כבר החל ויכוח על השאלה כמה יהודים יצביעו למועמד הדמוקרטי היהודי ברני סנדרס, שהשבוע שוב הצליח להרגיז כמה מנהיגים (כולל ליברלים) כאשר חבט מילולית בארגון הלובי הפרו־ישראלי איפא"ק. סקר בניו יורק העלה שרק מעט מהיהודים (6%) רוצים את סנדרס כמועמד המפלגה הדמוקרטית (בלומברג הוא המועדף). מהסקר הזה נראה שטראמפ יכול לנצח את סנדרס בקרב יהודי ניו יורק בקרב ראש בראש. אבל צריך לסייג: שיעור היהודים בסקר נמוך (כ־70 יהודים), כך שטעות הדגימה האפשרית משמעותית מאוד.
4. במאה השנים האחרונות אף מועמד רפובליקני לנשיאות לא זכה ברוב קולות היהודים. כך שכדאי להיזהר בתחזית הצופה לסנדרס מיעוט קולות יהודים. מה שכן, טראמפ עשוי בהחלט לשפר את מצבו בקרב היהודים אם סנדרס יהיה המועמד. על פי אותו סקר, גם אליזבת וורן תקבל פחות קולות של יהודים מטראמפ (אבל לא אף מועמד דמוקרטי מלבד שני אלה).
5. סימן מובהק שהסקר לא באמת מייצג את כלל היהודים: כמחצית מהיהודים הביעו תמיכה בתפקודו של טראמפ כנשיא. הרבה יותר מאשר בכלל האוכלוסייה. הרבה יותר מבכל סקר אחר של יהודים בחודשים האחרונים.
6. ולא לשכוח: יום אחרי הבחירות שלנו בא סופר טיוזדיי. ייתכן שמיד לאחריו כבר נדע כמעט בוודאות מי המועמד (אם סנדרס באמת ינצח במדינות החשובות, כפי שהסקרים מנבאים כעת).
השבוע עשינו שימוש במידע ובנתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ועדת הבחירות המרכזית, דאטה ישראל של המכון לדמוקרטיה, סקרי כלי התקשורת ("מעריב", "ידיעות אחרונות", "ישראל היום", "גלובס", "הארץ", וואלה, "מקור ראשון", ערוצים 11, 12, 13), הבלוגים "בטל בשישים" ודעת מיעוט, מכון הסקרים פיו, ריל קליר פוליטיקס, סקר סיינה בניו יורק.
