בדצמבר 1984 נחשפתי בפעם הראשונה לקיומו של הפינגווין האנושי. כבר עבדתי בעיתון וברדיו, הייתי נשוי, ובמילואים ביליתי יותר מדי בלבנון המאוסה. פתאום באמצע המלחמה החליטו במקרפ"ר לבצע תרגיל גיוס בערב. הייתי עסוק בעבודה, סיכמתי ביני לביני שאלך בבוקר, כי האיראנים עוד לא היו על הגדר. אמרתי לשורק'ה "הסוהרת" שאם יתקשרו הביתה, שתנצל את היותה אמריקאית ותעבור לדבר אנגלית, כי אף אחד לא יבין.
"רונצ'ו, קולונל בצבא לא יודע אנגלית? איזה שטויות אתה מדבר", ענתה לי. "תקשיבי לי טוב, אני מכיר אותו. הוא לא קולונל אלא לוטננט־קולונל והוא מפגר־פר־סה. פה זה לא אמריקע, הוא לא בוגר ווסט פוינט או האקדמיה של הצי באנאפוליס, שאת מכירה. הוא קיבל דרגות כי הייתה שלכת, אז נפלו לו שני עלים על הכתף. מה נסגר איתך? בעברית תקנית הוא מתקשה, דברי אנגלית ואל תתווכחי".
אז אמרתי. כמו כל הנשים בחיי, היא תמיד ידעה טוב יותר ממני מה טוב בשבילי. השליש התקשר, היא סיפרה לו שאני במשחק כדורסל ושאגיע בבוקר. כשהגעתי הוא התנמר עליי. אז אמרתי לו מה שאני חושב עליו - לא חסכתי מילה - והוא הודיע לי שאני עצור.
ניגשתי ללשכת הקרפ"ר הסמוכה, הכרתי אותו היטב מהטיולים בלבנון, ואמרתי לו: "דוקטור, נו, תוריד מעליי את הטמבל הזה, מה נסגר איתכם?!", אבל הוא ביקש ממני שאסתדר איתו לבד. יצאתי לעשן בחצר ואז הגיעו שלושה "בראסו" מהמשטרה הצבאית (להיות מ"צ זה אופי, זה טבוע לך בדם. תביטו על אסי עזר, תבינו הכל), נהיה סלט, חטפתי מכות רצח - כי אי אפשר בלי - וסיימתי אזוק יד־רגל במעצר.
בערב הגיע הפינגווין, שהיה בשירות מילואים. "בוא נעשה את זה קל", אמר. "אני אסגור עסקה, תודה, תתנצל ותלך הביתה".
אמרתי לו שיתקדם, אז זה נגמר בחודש מאסר בכלא 6. "זה מה שאתה יודע לעשות?", שאלתי את הפינגווין, "את זה אני יודע לבד". "אתה היית מקרה למען יראו וייראו", השיב. "הייתי חייב לתת להם משהו. תראה את העיתונים שהבאתי, מה כותבים עליך, עשיתי ממך כוכב. הם רצו כלא 4, אבל השתדלתי בשבילך".
אגב, את השליש הדביל פגשתי לפני כמה חודשים. הוא גר לידי, הוא חולה פרקינסון בעשור השמיני לחייו, נתמך בתאילנדי. הוא ניגש אליי בקפה השכונתי ואמר שהוא אוהב לשמוע אותי, שנשארתי ילד שלא עושה חשבון לכלום. רציתי לומר לו משהו אכזרי, אבל ריחמתי על הישיש הרועד. אז רק חייכתי ואמרתי: "תודה, באמת תודה, העיקר הבריאות".
# # #
הופתעתי כאשר התחלתי לקבל שיחות טלפון ממתמחים שנכשלו במבחן הלשכה. אפילו לא נעלבתי כשסיפרו לי שאני הסיכוי האחרון שלהם, אחרי ששרון שפורר נתנה להם ברקס. רק שאלתי אותם "למה באתם דווקא אליי? מה לי ולמשפטים? אני בקושי טוב במילים. ואני גם סולד מפינגווינים"; אבל אחרי כמה פגישות עם נציגיהם נפרשה לפניי תמונה עצובה של החלום שהולך ומתרחק.
אנשים מתאבדים אחרי סדרת כישלונות, הזוגיות מתפרקת, הם הופכים לקליינטים של פסיכיאטרים ופסיכולוגים (שהם שרלטנים מזן אחר, אבל בסדר) ויש יותר מדי פשיטות רגל.
קצת נתונים יבשים: לבחינה האחרונה, שנערכה ב־12 בדצמבר 2019, ניגשו 2,492 מתמחים ומתמחות. מ־1,368 שנבחנו בפעם הראשונה עברו 63%; מ־479 שנבחנו בפעם השנייה עברו 22%; היו כאלה שנבחנו בפעם השלישית ויותר - 645 בסך הכל - מהם עברו 36%. בקיצור, לי זה נראה כמו עוקץ.
מדובר במתמחים ששילמו שכר לימוד שמגיע עד 130 אלף שקל לתואר במשפטים, היו עבדים ושפחות בהתמחות במשך שנה ושילמו ללשכת עורכי הדין 3,500 שקל על קורס הכנה לבחינה ועוד 600 שקל ללימוד ניסוח משפטי, 700 עד 2,000 שקל לבדיקה לפני הגשת ערר על התוצאה ו־600 שקל אגרת נבחן. יש עוד הרבה תשלומים ללשכה, אבל נמאס לי ממספרים. אגב, בין סיום ההתמחות לבחינה עצמה - פרק זמן של חודשיים - אסור להם לבקש דמי אבטלה. למה? ככה.
נוסף על הסיפורים האנושיים, שחלק מהם באמת דרמטיים, היו במבחן 84 שאלות ולכל אחת מהן ארבע תשובות אפשריות. בשתיים מהן נכשלו 95% ו־98% מקרב הנבחנים. בשלוש אחרות נכשלו 87% ויותר. קראתי את השאלות, התייעצתי עם פינגווינים שהם חברים שלי (אף אחד לא מושלם, כן?) - והם אמרו לי: "קוף, אל תיכנס לזה, זה מבחן לנוכל המתחיל. רוצים להפיל אותם. הם בסך הכל עדר של כבשים תמימות".
שאלה אחת התייחסה לחייבים המשתמטים ובאיזו דרך מומלץ לפנות להוצאה לפועל. החומר לא נלמד באוניברסיטאות ובמכללות, אבל זה קהל זמין לעקיצה, אז יאללה. רק 5% מכל הנבחנים ענו נכון, באן־דן־דינו.
# # #
בין המסמכים שהוצגו לפניי: מאות תצלומים של דיונים בקבוצות וואטסאפ ובפייסוש, שהתגלו בהם לא מעט סוסים טרויאניים, שפעלו כנראה מטעם הלשכה; כל מיני טיפוסים שהתחילו לגנוב את דעתם, לשבח את יו"ר לשכת עורכי הדין אבי חימי ולהבטיח להם שרק הוא ידאג להם - רק לא להשמיץ אותו, להתנהג אליו יפה, כי הוא הראיס.
המתמחים ניסו לאתר את החשודים לטעמם, אבל לא הצליחו. חלקם גם קיבלו איומים מפורשים מחברים בלשכה: "די עם השטויות של הפגנות ומאבקים. גם אם תעברו את הבחינה, הלשכה לא חייבת לקבל אתכם כחברים ולתת לכם רישיון. תיזהרו".
כמה עשרות מהם - עם ציונים של 58 ו־59 בהתאמה (60 זה ציון עובר) - החליטו להגיש עתירה מנהלית נגד ועדת הבחינות והלשכה. הם פחדו לערער על הציון במטלת הכתיבה, כי מעל ראשם היה איום: בערעור אפשר גם להפסיד נקודות; ובמטלת כתיבה ששווה 15 נקודות מהציון הכללי זה קריטי.
בקיצור, הם הפנימו שהם שבויים של השיטה. אמרתי להם את מה שאומר "קיקה המתווך" (חיקוי של רון שלום מהתוכנית של דידי הררי ברדיו 103FM): "יש כאן הרבה בשרררר. יש עם מה לעבוד". אגב, הדיון בעתירות נקבע ל־18 במאי. כל העותרים יהיו שוב עמוק בשינון 18 ספרים לקראת הבחינה הבאה, שתהיה בחודש יוני. צריך להתכונן שלושה חודשים, לשלם - שוב - אלפי שקלים, וכמובן אסור להתפרנס.
סוג של סטאלג.
אבי חימי שמח להיפגש איתי כדי להסביר לי דברים. פראייר הוא לא. מדובר בפליליסט ותיק שיודע מהיכן הוא בא ולאן הוא הולך. כבר שנה הוא בתפקיד. "מה שאתה מספר לי זו הזיה. איך הם מפילים עליי את התיק הזה? הרי אני עברתי דרך, למדתי קדם־משפטים לפני שהיו מכללות, עם עוד 400 סטודנטים. אל תספר לי על מצוקה, אני ילד שישן ראש־רגל עם אחיו באותה מיטה, בדירה עם עשרה אחים".
התרשמתי, באמת, כי אני מכיר אותו שנים וגם מחבב אותו. אבל שאלתי אם יש משהו בטענת המתמחים כי הלשכה בראשותו נוטה להעדיף בוגרי אוניברסיטאות על פני בוגרי מכללות. "תגיד, אתה אמיתי?!", הוא השיב, "אני לימדתי בעצמי חמש שנים במכללת נתניה. אין לי שום קשר לבחינות, לוועדת הבחינה; זה השר ונשיאת העליון ממנים.אני דרשתי רק דבר אחד: שבוועדה יהיה דוקטור למשפטים ממוצא ערבי".
בשיחות עם האופוזיציה בלשכה אמרו לי פינגווינים: "באמת, קוף, אתה נאיבי. יו"ר לשכה הוא נבחר, אז למה לא לפרגן לחברים הערבים?". אבל לא הטרדתי את חימי עם המידע, ותכלס ערבי לא חייב להיות מינוי גרוע, יש מינויים של יהודים שהם גרועים הרבה יותר.
"קוף, תקשיב לי. אני לא פגשתי את חברי הוועדה, אני לא קורא את הבחינה, אני לא יכול לשנות תוצאות בערעור, ליו"ר הלשכה אין שום סמכות", הוא אמר. כמעט השתכנעתי, בהמשך תבינו מדוע כמעט. "אבי, בוא נדבר על מטלת הכתיבה. דוקטורים למשפטים, פינגווינים ותיקים, אומרים שהבודקים הסתלבטו על הנבחנים", אמרתי לו.
הוא קצת התרגז. "זה בובע מייסעס. זו הוועדה קובעת, לא אני. אני לא מחלק תופינים. אצלי הכל שקוף, הכל באינטרנט. אני לא מנהל את הכור האטומי". "אבי, דיברתי עם ד"ר עו"ד חיים שטנגר. יש לו השגות על מה שקורה כאן, בבחינות ובכלל". "אני לא רוצה לשמוע עליו. הוא תובע סדרתי נגד הלשכה. הוא רצה להיפגש איתי וסירבתי. שידבר עם היועמ"ש שלנו".
נרגענו. ואז הוא סיפר לי על חידוש שהוא רוצה להעביר בקרוב. "לא כל מי שלומד משפטים יכול להיות עורך דין. לתפיסתי, צריך לקיים מבחן כבר בסוף השנה הראשונה, שלא יגררו את הסטודנטים לשווא. מי שעובר את המבחן ימשיך ללמוד כדי להיות עו"ד; מי שלא, ימשיך ללמוד לתואר בוגר בלימודי משפט. חייבים סינון, רק שהמכללות מתנגדות, הן לא רוצות קריטריונים. בעיה".
הזכרתי לו שהוא אמר שהוא תומך במכללות.
"לא אמרתי שאני נגד", הוא מיהר להשיב, "אמרתי שאני תומך בסטודנטים, ולא מעניינים אותי בעלי המכללות שמחפשים לעשות כסף על הסטודנטים לאורך כל שנות התואר. הרי אין לי עניין לפגוע בסטודנטים ובמתמחים. כל עורך דין משלם מס חבר כל שנה. מה האינטרס שלי לפגוע בהם?".
בסדר, אתה צדיק, אבל מה עם השיטה?
# # #
בכל השיחות שלי עם המתמחים, בעיקר אלה עם המבט הזגוגי שהוא תוצאה של שימוש יתר בנוגדי חרדה, עלה השם אבי קורצברג. "מה יש לעורך דין להסתובב בקבוצות וואטסאפ של מתמחים שנכשלו?" הייתה השאלה שחזרה על עצמה, אז הלכתי לפגוש אותו.
מדובר באדם בתחילת הגיל השלישי, כמוני, איש עסקים בתחום התקשורת הקווית, שהלך ללמוד משפטים כדי להיות רובין הוד והוסמך ביוני 2019. לדבריו, הוא בא לעזור, לא להזיק. בשעתו הוא כיכב במחאת המתמחים מודל 2018, שהייתה תחילת הסוף של אפי נוה.
"שמע, קוף, אני יודע מי אתה, אתה תבין אותי", הוא פתח. "נכון, השיטה רקובה, גם המערכת הייתה רקובה בזמן אפי, אבל חימי בא לנקות את האורווה. אני מכיר את הלשכה 30 שנה, מכרתי להם מרכזיות טלפונים עוד כשעבדתי עם שאול אלוביץ'. המתמחים השנה שגו בדרך, הלכו על האיש הלא נכון, חימי, ועשו הרבה שטויות בדרך.
"חלקם נפלו במטלת הכתיבה בדיוק כפי שאני נפלתי, אבל אני למדתי את השיטה. את הבחינה בודקים עורכי דין שיש להם חמש שנות ותק לפחות. זו חלטורה בשבילם. על כל מחברת הם מקבלים 70 שקל. אני מזכיר לך שיש מעל 2,500 נבחנים בסבב. את המבחן האמריקאי בודקת תוכנה. בקיצור, תמיד יש השגות על הציון. בהרבה מקרים הוסיפו 6 עד 8 נקודות, וזה קריטי. היו מקרים שהבודקים התבצרו בעמדתם, כמו במקרה שלי, למשל, אז הלכנו עד הסוף: כנסת, בתי משפט, הכל. השנה, לרוע מזלם, אין כנסת, אז אין קבוצת לחץ שתפעל בשבילם, הם לבד. אני רק מהכנסת הבאתי 117 חתימות של ח"כים. אתה יודע מי לא חתם לי? איילת שקד, נפתלי בנט ושולי מועלם. אתה כבר מבין למה, נכון?
"את השיטה לא מכתיב חימי אלא ועדת הבחינה. זה צריך להיות היעד של המתמחים. כשפונים אליי, אני מסביר להם. איני כופה את עצמי, לא לוקח מהם שקל כדי לעזור להם. ארגנתי לנציגים שלהם פגישה עם אורי אלפסי, מנכ"ל לשכת עוה"ד. הוא לא עו"ד אלא איש מחשוב ומנהל. אדם חיובי שאני מכיר שנים. הם הציגו את הטענות שלהם, הוא הבטיח לעזור. היו שאלות בבחינה שהמטרה שלהן הייתה להכשיל. אני לא מומחה, אבל אחרי שהתייעצתי עם המומחים, לדעתנו צריך לפסול שש־שמונה שאלות.
אבל גם אם ייפסלו שתיים, אלה שקיבלו 58 ו־59 יעברו את הבחינה. קוף, אני מהטובים, לא מהרעים. לא חסר לי כלום, אני רק רוצה לעזור".
# # #
בכל השיחות, בכל הפגישות, אמרו לי אנשים: "דבר עם שטנגר, הוא יודע הכל". שטנגר הוא ד"ר חיים שטנגר, שפוסל על הסף את הצורך בקיום לשכת עוה"ד. ב־2001 הוא עתר לעליון בטענה שלא חייבים להיות חברים בלשכה כדי לעסוק בעריכת דין. "תקשיב לי, קוף, אני מדבר איתך רק בגלל כיפוש. היא עשתה ממך בנאדם, תזכור את זה", הוא הבהיר בתחילת השיחה. הבטחתי שאזכור, והוא פצח בשטף.
"בכל הנגזרות שהן מקצועות אקדמיים ונדרשת להם פרופסיה, הגוף שבוחן הוא משרד המשפטים. כבר מ־1961 לשכת עוה"ד ניכסה לעצמה את ההתמחות ואת ניהול הבחינות - זה ניגוד עניינים מובנה. האינטרס של הלשכה הוא להכשיל את המתמחים - שייבחנו שוב, וישלמו שוב. זה מה שקרה בשנים 2019־2015 בתקופתו של אפי נוה. אנחנו מדברים על גוף שמכניס 80 מיליון שקל בשנה מאגרות רישוי שונות. בנוסף, יש להם חברה כלכלית עם הוצאה לאור, ארגון כנסים ומה לא. זה ביזנס, והביזנס מגן על עצמו.
"לא צריך להקים ועדת בחינות. צריך להוציא את זה לחברה חיצונית, ניטרלית ללשכה ולמתמחים. פנו אליי מתמחים והסברתי להם: 'אני לא מטפל בסימפטומים של המחלה אלא בגורמים שיצרו אותה, להפסיק את המצב הנוכחי שמאפשר שחיתות'. לכן אני מגיש עתירות מנהליות.
"אתה מספר לי שחימי לא מעוניין להיפגש איתי? אני יודע. נוה המליך את חימי ובאמצעותו הוא שולט בלשכה. רק שני עורכי דין לא הושעו בעת שהתנהל נגדם משפט פלילי: טארק ברגות ונוה. ברגות נשפט ל־13 וחצי שנות מאסר בבית הדין הצבאי במחנה עופר. הממסד לא רוצה להפיל את נוה, על אף סעיף 65א' בתקנון האתיקה, כי הם פוחדים ממנו. הם לא יודעים מה החומר שנמצא בטלפונים שהיו ברשותו, אז הם משתמשים בתירוץ קלוש של צנעת הפרט".
עו"ד שטנגר הוא בור סוד של מה שקורה בדניאל פריש 10, אבל אותי מעניינים קורבנות השיטה. "מה יקרה איתם, חיים?", תהיתי.
"הדרך היחידה שלהם היא עתירה לבג"ץ נגד הלשכה", הוא השיב. "זה עניין של מיליוני שקלים. מתוך ניסיון של 41 שנים במקצוע, אני אומר לך שהבחינה היא פרטץ' גמור. שמעת אותי? תדגיש, זה פרטץ'. אין שום עניין לבית המשפט למחוק שאלות. מבקשים מהוועדה להתכנס, ואז מגיעים להסדרים. יש משרד עו"ד שמייצג את הלשכה, לזה יש תקציב ענק. לאתיקה עוד לא מצאו מימון מתוך המיליונים, אתה מבין?".
# # #
בדרך הביתה חשבתי לעצמי שהייתי מתארגן יפה על עצמי אילו הייתי עסקן בלשכה הזו. הבעיה היא שלעולם לא הייתי מצליח להתמודד עם הדרישות של אחוות הפינגווינים. איך אמר ד"ר שטנגר: "אז בסדר, עוד כמה מתמחים יתגרשו, עוד כמה ינסו להתאבד אחרי עוד כישלון. אף אחד לא מוכן להתמודד עם השיטה".
חזרתי אל המתמחים, עם שלל התשובות מהראיונות השונים. הם היו אפתיים. הם יתכוננו שוב, כדי לממש את החלום ולהיכנס לגילדה, שממש לא רוצה אותם.
עצוב, אבל זה מה שיש.