הקרב הזה הוא על עתידה של המדינה, אסור לנו להפסיד בו | בן כספית

פיגוע התאבדות: הביקורת עצמה מגוחכת. "לגנץ אין אומץ לתקוף באיראן, הוא סכנה לישראל", אמר ישראל בכר, אחד היועצים האסטרטגיים של כחול לבן. נו, טוב. במציאות, לזה שלא היה לו אומץ לתקוף באיראן קוראים בנימין נתניהו. הוא קיבל מאהוד אולמרט בירושה אופציה צבאית בשלבי הכנה מתקדמים, השקיע בה 12 מיליארד שקל, נאם ואיים והבטיח והפחיד אבל לא תקף.

בקיץ 2011 הוא כמעט תקף, ובקיץ 2012 הוא היה על הסף, ובקיץ 2013 זו הייתה ההזדמנות האחרונה אבל לא היה לו רוב בקבינט, ושטייניץ היסס, ומרידור התלבט, והרב עובדיה לא השתכנע (זה אמיתי). זה שיכול היה לתקוף באיראן כשזה עוד היה רלוונטי ולא תקף, הוא נתניהו. אם יתעורר צורך לתקוף באיראן בשנה הבאה, זה יהיה כבר סיפור אחר לגמרי. האיראנים נכנסו מזמן ל"מרחב החסינות" המפורסם, היכולת שלנו לבלום בשלב הזה את תוכנית הגרעין שלהם מוגבלת מאוד, בלשון המעטה. אז לא זו הסכנה האמיתית לישראל.

מצד שני, אין ספק שהקלטת שהביא אתמול עמית סגל בחדשות 12, שבה נשמע ישראל בכר אומר דברים קשים על הבוס שלו בני גנץ, היא פיגוע קשה בקמפיין כחול לבן. לא כולם הופתעו ממנה. לפני שלושה שבועות הטיח אחד היועצים האסטרטגיים של כחול לבן בבכר שהוא שתול של נתניהו. "אתה עובד נגד הקמפיין", אמר לו במהלך ישיבה אסטרטגית, בנוכחות אנשים נוספים. בתקרית הזו בצבץ קצה של קרחון ענק ששייט בחודשים האחרונים מתחת לפני המים. הקברניט ידע על קיומו, אבל העדיף להתעלם ממנו. אתמול פגע הקרחון בספינה. בהקלטה שהביא סגל בערוץ 12 נשמע בכר מכפיש את הבוס שלו גנץ, אומר עליו שהוא פחדן, לא מתאים להנהגה, ו"לא יהיה לו אומץ לתקוף באיראן". 

במקור, ישראל בכר הוא סוקר. התפקיד הראשון שלו היה אצל נתניהו, בקמפיין 2009. אחר כך זה נגמר כמו שכל מערכת יחסים עם נתניהו נגמרת, ובכר נפלט. הוא עבד עם כחלון ועם בנט עד שהגיע לגנץ. היום יש מי שמצטער בכחול לבן על האשראי שניתן לבכר, למרות הרינונים שהיה ונותר "מעריץ סמוי של נתניהו". במהלך הקמפיין נתפס בכר כמי שמוביל את הקו הפייסני, הרך, הנמנע מהתקפה חזיתית על נתניהו. "היום אנחנו כבר מבינים למה", אמרו במפלגה אתמול. הוא ניהל קרב קשה בתחום הזה נגד רונן צור, שתבע קו תוקפני בהרבה, וברוב העימותים הייתה ידו של בכר על העליונה. רק בשתי היממות האחרונות, כשהתברר שהקו הפייסני של המפלגה פשט רגל (לפחות בסקרים), שונה הקו. יחד עם שינוי הקו, הופיעה הקלטת של בכר.

בצמרת כחול לבן התנהלו אמש דיונים קדחתניים סביב הסוגיה אם לפטר את בכר לאלתר או לנסות להכיל את האירוע. שלושה ימים לפני הבחירות מוצא הקוקפיט של כחול לבן את עצמו תחת מצור ומתקפת הכפשות, פרסומים, הקלטות ועלילות חסרי תקדים. "זה לא לחלשים", אמר אחד מבכירי הקוקפיט, "אבל אין לנו כוונה לוותר וגם אין לנו את הלוקסוס הזה".

לא עושים חשבון

בזמן שהטור הזה נכתב, מתוכנן השלב הבא בהשתלטות על המדינה. זה השלב האחרון. הם יושבים בבלפור ומתכננים מי יהיה פרקליט המדינה הקבוע הבא, מי יהיה היועץ המשפטי לממשלה הבא, מי יהיה המפכ"ל הבא, שישלוט או ימנה גם את ראש אגף החקירות והמודיעין הבא. הם מרוצים מאוד משלושת המינויים האחרונים, שהצליחו מעל ומעבר למצופה, בפעם הראשונה: שר המשפטים אמיר אוחנה, "מבקר המדינה" מתניהו אנגלמן ומ"מ פרקליט המדינה דן אלדד. את הקרדיט להצלחות הגורפות הללו צריך להעניק ליושבי המעון בבלפור, לא למערכת הממלכתית חלילה. 

הכל כולל הכל

היתרון הגדול ביותר של בנימין נתניהו הוא העובדה שכמעט אף פעם לא הועמד מולו מועמד משמעותי, במשקל כבד, שנתפס כאלטרנטיבה. בפעמיים היחידות שזה קרה, הוא הובס: ב־1999 הפסיד בהפרש עצום לאהוד ברק. אחר כך הוכרע בקלות בידי אריאל שרון בפריימריז. מאז, דומה שהוא הלך וגדל בעוד כל האחרים הלכו וגומדו, עד כדי התפוגגות מוחלטת. הוא פשוט העלים את כולם. כל ראש שהורם, נערף. כל דמות שהופיעה, הושמדה. כל מי שהעז להרים ראש, לקרוא תיגר, להתמודד, לחלוק, להטיל דופי, לחשוב אחרת, קיבל את הטיפול הנדרש והפך לאויב הציבור. נתניהו השתלט על המפלגה, אחר כך על המדינה. הוא הפך את הערעור על מנהיגותו לכפירה במלכות, לבוגדנות, לחתרנות. הוא ביטל והעלים שורה ארוכה מאוד של יריבים פוליטיים ושורה ארוכה עוד יותר של קצינים בכירים ומשרתי ציבור שזיהו את הסכנה שהוא מהווה לאופייה של ישראל, לחוסנה הפנימי, לעמוד השדרה המוסרי והערכי שלה.

איך הוא הצליח? מהו הסוד הגדול שמאפשר לו להדביר ולרסק אנשים כרוני מילוא, דן מרידור, יצחק מרדכי, סילבן שלום, דוד לוי, בני בגין, מיכאל איתן, משה כחלון, גדעון סער, שאול מופז ועוד רבים וטובים, ביניהם גם אנשי ימין אידיאולוגי אמיתיים ממנו? מה מאפשר לו לסמרטט אנשים מוכשרים כמו נפתלי בנט, איילת שקד ודומיהם? בזכות מה הוא מצליח לבטל בכירי ביטחון, רמטכ"לים, ראשי מוסד, שב"כ ואמ"ן כמו אמנון ליפקין־שחק, יובל דיסקין, מאיר דגן, תמיר פרדו, עמי אילון, עמוס ידלין, עמוס גלעד, גבי אשכנזי, בני גנץ, אמיר אשל, עמוס מלכא ועוד עשרות, אפילו מאות של אנשים שבילו עשרות שנים במדים אבל ברגע שאמרו את דעתם האמיתית על האיש הפכו לאויבי העם? מהו "הדבר־מה הנוסף" שיש לו ואין להם? מותר הנתניהו מכל שאר בני האדם?

התשובה פשוטה: זה לא מה שיש לו. זה מה שאין לו. בושה. לאיש אין בושה ואם הייתה פעם, הרי שהצליח להיפטר ממנה. ככה פשוט. הוא משוחרר ממעצורים, נטול עכבות כלשהן, אין עליו מגבלות או כללים החלים על שאר בני האנוש. המונח הפשוט הזה של "דברים שלא עושים" לא קיים במעונו. הוא מעל ההבלים הללו. תחשבו על החיים בלי בושה. איזה כיף זה. אין מעצורים, אין כללים, אפשר לעשות הכל, כולל הכל. זה מה שהופך אותו למועמד דורסני שמסוגל להפיץ על יריביו הפוליטיים את הנוראים שבשקרים. לפעמים, באמצעות שליחים או קרובי משפחה, אבל בדרך כלל בעצמו. בקולו. בלי להסמיק, בלי למצמץ, בלי לגמגם. הוא מסוגל להגיד את המתועב שבשקרים ולשחרר את העלוב שבספינים, בלי להתבייש. להפך: הוא נושא את השקר בגאון. הוא מאמין בו בכל לבו. מרגע שהשקר הוגדר ככלי לשימור המנהיג, הוא הופך אוטומטית לאמת הצרופה היחידה.

כך הוא מטיל הלם ומורא על שאר המערכת הפוליטית. זה מזכיר את פלישות הברברים בימי קדם. ההונים של אטילה, המונגולים של ג'ינגיס חאן, הברברים ששטפו את ממלכת רומא. הם הגיחו משום מקום, דהרו לתוך הציביליזציות המפותחות כשהם מקעקעים את החומות, שורפים את השדות, אונסים את הנשים, רוצחים את הילדים, מעלים באש את העיר עד היסוד, בוזזים את אוצרותיה ומשמידים את שכיות החמדה. השבטים הללו הטילו את חיתתם על בני התרבות והטילו מורא על העולם החופשי. אף אחד לא התנדב להתעסק איתם, כולם ברחו או העלימו את עצמם או נכנעו בלי קרב. אז אם נשליך את המשל הזה על המציאות הפוליטית שלנו, נקבל מה שקיבלנו.

לא, אין כאן כוונה לטעון שנתניהו אינו בן תרבות. להפך. מכל השחקנים הפוליטיים הרלוונטיים, נתניהו הוא האיש המשכיל ביותר, הנאור ביותר, הרבגוני ביותר, כנראה גם המוכשר ביותר. הוא לא הוני ולא ברברי, אבל הוא ציני מספיק כדי להשתמש בשיטות ההן, כדי לשלוט. זוהי עוצמת הטרגדיה של נתניהו. האיש יכול היה להיות המנהיג הגדול ביותר של דורנו, אילו לא היה מאמין שנמשח למלך השמש, אילו לא היה נופל בשבי הטרלול, אילו לא היה מסגיר את עצמו לידי הקיצונים. 

רוח הקודש

הביטו רגע בתמונה שצולמה בלשכתו אחרי אותו "ניגון לשבת", סרטון הווידיאו שעורר סערה לפני כשבועיים כשינון מגל, שמעון ריקלין ואראל סג"ל התגייסו לקמפיין הליכוד וזימרו עם ביבי בביתו את "שבחי ירושלים". אחר כך הפיצה לשכת ראש הממשלה תמונה נוספת שצולמה כשהם מתגודדים סביב משיחם, בתוספת עוד אחד מנערי הלשכה. התמונה הזו שווה אלף ניגונים. היא מדגימה איך נחטף ראש ממשלת ישראל על ידי מיעוט משיחי־אוונגליסטי. מיעוט שבמיעוט שעוטף עכשיו את נתניהו בחיבוק דוב, אף על פי שהמרחק התרבותי־אידיאולוגי בינו לבינם הוא כמרחק מזרח ממערב.