לפחות שני שלישים מהציבור הציוני בישראל הכריעו ביום שני בעד תפיסת העולם של מה שמכונה "ימין", מול פחות משליש שהצביעו בעד הדרך המכונה "השמאל הציוני". שני שלישים בעד החלת הריבונות בבקעה וביו"ש, בעד בנייה בירושלים רבתי וביישובים היהודיים, נגד השלטון של בג"ץ והפרקליטות ודומיהם.
זוהי התובנה החשובה ביותר שעולה מתוצאות הבחירות. כך הושגה בקלפי הכרעה היסטורית גורפת בוויכוח המר שמתחולל בתוכנו מאז 1967.
למעשה רק מפלגה אחת הניפה ברורות את דגל השמאל הציוני - העבודה־מרצ, וכל מה שהיא הצליחה ללקט היו 7 מנדטים. 7 לעומת למעלה מ־50 שהיו לשתי המפלגות הללו לפני דור. דרך השמאל הציוני הגיעה למבוי סתום. כמעט נכחדה.
אף על פי שהשקפות הגרעין של כחול לבן תואמות את קו פרס־רבין, תואמות אוסלו, היא התחפשה לתואמת הליכוד. ניסתה להערים על מצביעי הימין הרך והמרכז, ולנקז את הסלידה שלהם מהעניינים האישיים של בנימין נתניהו לכיוון הצבעה לקו שונה לחלוטין.
התעמולה האקלקטית של מפלגת הגנרלים לא הציבה ולו מרכיב אחד מהמתכון הקלאסי של השמאל. למעשה, כל נקודה אידיאולוגית שהציבה בענייני יו"ש והפלסטינים ניסתה להתחרות בהצהרות של נתניהו - מריבונות בבקעה ועד ירושלים המאוחדת. לכן חלק לא מבוטל ממצביעי כחול לבן הם לא אנשי שמאל. אבל גם אם ניקח את כל המנדטים של כחול לבן ונוסיף אותם לאלו של העבודה ומרצ, נגיע ל־40. 40 לעומת 65 לגוש נתניהו ואביגדור ליברמן, מי שהדגיש כל העת עד כמה הוא ימני יותר מביבי.
נזכיר שנתניהו הציב בקמפיין סדר יום נצי מובהק, מבטיח לבוחרים שהוא התגלמות הימין עלי אדמות: ריבונות ביו"ש, סגירת האופציות למדינה פלסטינית בירושלים וסביבתה, חיזוק ההתיישבות. כל זה לצד קריאת תיגר על שלטון השמאל בבג"ץ, בפרקליטות ובכלל מערכות השלטון. לנוכח הקמפיין הזה הצליח נתניהו ליצור זהות בין הסנטימנט הגורף של מרבית הציבור לבין הגורל האישי שלו.
מה באמת חושב נתניהו ומה ינסה לעשות אחרי הבחירות פחות חשוב לצורך הבנת גודל ההכרעה הערכית שנפלה השבוע. מרבית הבוחרים התעלמו מהביקורת המוצדקת בימין האידיאולוגי על המדינה הפלסטינית והקפאת חלק מההתיישבות שבתוכנית טראמפ, והאמינו להבטחות של ביבי שהכל סרק.
כך ניתן מנדט צלול וברור לאידיאולוגיה ולדרך. הרוב המוחלט של הציבור הציוני במדינה הציונית מאמין בהשקפת העולם של הימין. זהו צו הבוחר.
מחוץ למחנה
מהחשבון הזה צריך לנכות, כמובן, את כל מצביעי הרשימה המשותפת, שהיא בלתי ציונית בעליל. לרשימה הזו הצביעו גם יהודים, כנראה לא מעטים, שהודיעו בקול צלול: אנחנו כבר לא באותה ספינה. מילא שהם ירדו מהספינה של תיאודור הרצל, אבל עלייתם לספינה של מי שמנסים להטביע אותנו - של המזדהים עם חמאס, ערפאת ורוצחי ההמונים למיניהם, יוצרת מציאות אחרת.
בכל מקרה, טוב להפנים שבעוד שהשמאל הציוני הצטמצם לממדים מזעריים, חלק ממנו זלג מעבר לקווים. טוב שכך, כי מי שמצביע לדובר של ערפאת (טיבי) ולמהללת הרוצחים (היבא יזבק) ולדומיהם - פסק מלהיות בר־שיח. איבד את זכותו לקחת חלק בעיצוב המדינה היהודית־ציונית־דמוקרטית.
צומת דרכים
העובדה שרשימת האויב המכונה "המשותפת" תפחה עוד יותר וזכתה לתמיכה גוברת אצל ערביי ישראל, היא לא רק חדשות רעות. פרדוקסלית היא מצביעה על רצון גובר לקחת חלק במשחק הדמוקרטי בישראל. הבחירה האומללה באיימן עודה, טיבי ויזבק נעשתה מבחינת רבים דווקא במטרה להשתלב ולהשפיע בחברה הישראלית. בקוצר ראותם, האזרחים הערבים לא מבינים שמי שמזדהה עם רוצחים, מטמיני מטענים, משספי גרונות ויתר מפלצות, לא יכול להיות נציג ציבור לגיטימי במדינה שהוא רוצה להרוס.
על פי סקרים ומחקרים מהשנים האחרונות, חלק גדול מערביי ישראל רוצה להשתלב בתוכנו ומעדיף את שיפור החיים שלו על פני חזון פלסטין, השלמה או המחולקת. והנה, כל האנשים השפויים הללו לא השכילו להקים ולו מפלגה ערבית אחת שלא תחרוט על דגלה את הרס המדינה הציונית־היהודית. מפלגה שתוכל להשתלב בכל קואליציה, שלא תהיה מצורעת בעיני מרבית הבוחרים במדינת היהודים.
כפי שהאזרחים הערבים לא מסוגלים להציל עצמם מהאלימות ומהכאוס בתוך החברה שלהם, כך הם לא יתירו, כנראה, את פלונטר הייצוג המורעל שלהם. כפי שהממשלה חייבת להציל את האזרחים הערבים מעצמם - הוונדליזם, האלימות ויתר התופעות שהורסות אותם - כך היא חייבת להציל אותם גם מהמייצגים שלהם. הדרך לכך היא להחרים את המשותפת, להוקיע את חברי הכנסת שלה, אבל לדאוג למרבית הבוחרים שלהם.
על הממשלה להוביל תוכניות שיקדמו את האזרחים הערבים ויביאו לשוויון בזכויות וגם בחובות. כל מצביע בג'לג'וליה וברהט חייב להרגיש התקדמות ושינוי, ולדעת שמי שקידם אותו הוא לא מהאנשים הבזויים שהוא בחר, אלא דווקא חברי הממשלה שהוא לא בחר. גישה כזו תשנה את מפת הייצוג בכנסת, אבל בעיקר תשנה את פני המדינה.
לא סיפק את הסחורה
נתניהו הוא אכן מלך הקמפיינרים. לא בגלל מספר המנדטים שהביא, אלא בגלל הנסיבות. אחרי שהוגשו נגדו שלושה כתבי אישום וערב פתיחת המשפט שלו, הוא הצליח להתרומם מהמצוקה ולסחוף אחריו קהל אדיר. הוא נגע בלבבות של כשני מיליון איש שלמרות הכל רוצים לראות אותו כראש ממשלה. רבים מהם מעריצים אותו.
בדרך הציג נתניהו את עצמו כאבי הימין האידיאולוגי, פיזר הבטחות מרחיקות לכת, שילם במטבע שלטוני קשה, וטען שהוא נלחם נגד ההטיה הפוליטית של המערכת המשפטית־שלטונית. האמת, איך נאמר, לא הייתה נר לרגליו, בוודאי שלא האמת ההיסטורית. הוא לא שונה בכך ממובילי כחול לבן, שביצעו הונאת המונים.
אלא שאחרי ככלות הכל, נתניהו לא סיפק את הסחורה. הבליץ שערך בימים האחרונים נועד לסגור את פער המנדטים של הגוש לכיוון ה־61. אותו פער שעמד בבחירות האחרונות על 6 קולות, אבל בסיבוב שלפני כן היה מנדט אחד בלבד. עכשיו הגענו ל־58, והמלכוד בעיצומו. שוב, רק בגלל נתניהו אין לליכוד ולגוש קואליציה.
התפקיד של ימינה
קשה להיות מופתע מהתוצאה המאכזבת של ימינה. הקמפיין מתחילתו לא יכול היה להתרומם יותר מדי. אחרי שהתחיל בחיבור מאולץ עם סמוטריץ', שנדחה על ידי פרץ, שחבר לבן גביר, שאחר כך נדחף לזרועות המפלגה על ידי נתניהו. המפלגה נאלצה לחבק בכוח את נתניהו, במקום להציג לו אלטרנטיבה אידיאולוגית נקיית כפיים.
ובכל זאת, בכל תסריט סביר יש למפלגה הזו תפקיד מפתח והרבה כוח. אם נתניהו יקים קואליציה וגם אם ניגרר לעוד ממשלת מעבר, בידי אנשי ימינה מצויה העוצמה לסכל את הצדדים הרי האסון שבתוכנית ביבי־טראמפ. בידם לגרום לממשלה להתנער מההתחייבות של נתניהו - הקפאת חלק ניכר מההתיישבות לארבע השנים הקרובות ואפשור הקמת מדינה פלסטינית. יש מקום משמעותי לימינה.