פעם בירושלים היה אדון אחד שהפך לחלק בלתי נפרד מהנוף של רחוב יפו. "אדון" זה אולי מוגזם, כי הוא נראה כל כך מסמורטט על אופניו ועם המגבעת הירוקה, שהלב נכמר. גם עניי עירו ידעו שהוא קודם להם. בכל פעם שחלפו לידו, נהגו להשליך כמה מטבעות לכלי המקרקש שלו. ככה, שיהיה לו משהו לאכול ואולי גם בגד שלם ללבוש.

כשהגיעה שעתו, נתגלתה האמת: האדון היה עשיר מופלג שהשאיר אחריו דירות ברחוב החבצלת ("רחוב החבצלת המבוקש", יגידו המתווכים), בית ברחביה (לא צריך מתווכים בשביל להבין את המשמעות) וכמה נכסים מסחריים משגשגים. עם החשיפה, נותרו אחריו בעיקר סיפורים וחיוכים על מי שהפך למיתוס עם מותו. לא היה כעס. הרצון לעזור למי שנראה במצוקה היה חזק מהתדהמה הגדולה.    

ג' הוא חייל בודד. ש"מ היא מפעל צדקה של אישה אחת. היא הבינה מזמן שמפעל צדקה לא צריך להיות האחראי הבלעדי בפס הייצור של הטוב. היא יודעת שמה שצריך לעשות זה להפיץ את הידיעה ולשמש גורם מקשר בין אלו זקוקים לעזרה לאלו שרוצים לתת אותה. והרי החורף הירושלמי, בניגוד לאנשי ירושלים, הוא לא רחמן גדול. אז היא הפיצה שיש חייל בודד שקר לו. זה הספיק בשביל שתתעורר התגייסות רבתי.

היו כאלה שמיהרו לקנות לו מגבות חדשות ובגדים טרמיים, היו כאלה שסידרו את הארונות וארגנו לו מלתחה, או התחלה של מלתחה. קבעו איתו, מסרו לו דברים בחיוך ועם חיבוק והשאירו מספר טלפון למקרה שיצטרך משהו. היה קל יותר להגיד: "ואיפה צה"ל בכל הסיפור הזה?" או לשאול, "למה הממשלה לא זזה", או להטיח האשמות מתבקשות בהורים שלו שהפנו לו עורף. אבל מזה הרי הוא לא יוכל להתחמם. אז הם פשוט נרתמו למשימה. וזה, אם תשאלו אותי, לא רק מחמם את תאי הגוף, אלא גם את תאי הלב. 

"אמא, מאיפה יודעים שהאנשים האלה הם לא מתחזים?", שאל אותי פעם הבן שלי, ואני עניתי לו את מה שאמהות אמהותיי ענו לי ולקודמותיי, כל אחת במילותיה שלה: הספק הוא אלמנט חשוב בחשיבה האנושית, אבל בשום אופן לא יכול לבוא במקום הטוב בעולם. אין לי תשובה מעבר לזה.  

לא רק ירושלמים כמובן, אבל אישה קרובה אצל עצמה, כך שתרשו לי להיצמד לדוגמאות קרובות. בפייסבוק השכונתי פורסמו המילים הבאות: "לקראת חג פורים קיבלנו, חיילים וחיילות מהשכונה, משלוח מנות ממש עד דלת הבית מתלמידות ומתלמידי מבית ספר ישראלי 'בית הכרם'. משמח מאוד לשוב הביתה לשכונה ולהרגיש חלק מקבוצה קהילתית חזקה. אנחנו רוצים להודות לכל התלמידים, ההורים, צוות בית ספר והגורמים הנוספים שלקחו חלק ביוזמה". 

זה כמובן מצטרף ל"מתנות לאביונים", מהמצוות של חג פורים: כל אדם צריך להעניק לפחות מתנה אחת, לשני אביונים לפחות. הם לא צריכים להיות עניים מרודים. פשוט אנשים שישמחו לקבל תוספת על מה שהמציאות נתנה להם. וכשאני מסתכלת סביבי, יש המוני כאלה. המוני המונים. 

על ציר רצף, רק אתמול ראיתי הודעה שמבקשת לצרף אליה אנשים שרוצים להירתם למבצע "קמחא דפסחא", כלומר מגבית שבמסגרתה אוספים מהתושבים כסף או מזון כדי לחלק לעניים לקראת פסח.

סבא שלי, שהיה איש מאוד חכם, נהג לצחוק בכל פעם שמישהו היה מצטט מספר משלי את הפסוק: "צדקה תציל ממוות". פעם, אחרי שסבתא שלי העמידה עוד כמה מסירי הענק בשביל עניי שכונת הבוכרים, הסביר לי בקריצה שאנשים מפספסים את המשמעות של הפסוק. "הם בטוחים שהצדקה שהם נותנים תציל אותם ממוות ותעניק להם חיים טובים יותר", הסביר לי. "זה נכון במידה מסוימת, אבל לא פחות מזה, צדקה יכולה להציל ממוות את מי שמקבל צדקה. את מבינה, כרמיתי? אלה יחסי גומלין".

 עכשיו תזעקו "הדתה!", ואני אהנהן במרץ. נכון. הדתה שחוזרת אל העקרונות שמזהים את המוחלשים של החברה שלנו. הדתה שרואה בצדקה לא זכות, אלא חובה וצו מוסרי בסיסי. לי חשוב שיהיה לנו אלוהים. לכולנו. כל אחד שיבחר את האלוהים שלו. העיקר שיהיה פה טוב יותר, והרעש מחריש האוזניים לא ירמוס את כל היופי – ויש הרבה ממנו. 

קריאה ראשונה 

על "מתנות שלא שוכחים" חתומות שתיים מהדמויות היותר משמעותיות בילדותם ובנעוריהם של רבים: דורית אורגד ("ידידות במבחן", "אבטיחים שלא בעונה", "הנער מסיביליה", "קצינות אימוץ" ועוד עשרות ספרים נפלאים לילדים ולנוער) ופרופ' עמירם רביב, פסיכולוג קליני וחינוכי החתום על ספרים, כמו "סבאות עכשיו: מורה דרך לסבתא ולסבא" עם  ד"ר עדנה כצנלסון, ומי ששימש יועץ לספריה של דבורה עומר ז"ל. 

השניים חברו להוצאת ספר נהדר, הבנוי משבעה סיפורים שמציגים מצבים שונים מן החיים ומזמן גם פתח לדיון עם הילדים: על היתרונות והחסרונות של חלוקת תפקידים ברורה במשפחה, על איפוק ושליטה עצמית, יכולת תכנון וארגון לצד נטילת יוזמה ועוד. כל סיפור מסתיים בציון הערך המוסף שלו, והצעות לעוגנים קונקרטיים להעלות מול הילדים. 

המלצתרבות

ההמלצה הזו מיועדת לילדים שמעניין אותם לדעת איך הדברים עובדים. "מופע אורקולי" היא ערכת מדע חשמלית שבאמצעותה הם מוזמנים לשמונה ניסויים במעגל אלקטרוני. בערכה מחכים להם מפסק מגע, גלאי אור, טרנזיסטורים, קבלים, נגדים ועוד חלקים שמפגישים אותם עם תיאוריות פיזיקליות בסיסיות. 

התכנסנו, חבורה של בני 9-7 ואישה אחת שלא סבלה פיזיקה מעולם, ועברנו ניסוי ניסוי. המתלהבים שבחבורה היו מרוצים מהערכה, והמעשיים שבהם הזכירו דבר שנכון להרבה מאוד משחקי קופסה (דגש על משחקי יצירה): לא צריך אריזות כל כך גדולות. אפשר לצמצם את צריכת הנייר. 

"מופע אורקולי" של משחקי יצירה אורדע. מחיר: 50 שקלים. להשיג באתר אמיגו ובחנויות הצעצועים

היעדר הניקוד מעיד, כך אני רוצה להאמין, על הזמנה להורים לקחת חלק פעיל בקריאת הספר, שמיועד לבני שש ומעלה. ומדוע "מתנות שלא שוכחים"? כי הספר הזה מציע את מרכולתו בשפה נהירה ונעימה, ונושא בתוכו שיעורים לחיים בלי האלמנט המטי. וזו אכן מתנה. 

"מתנות שלא שוכחים", מאת דורית אורגד ועמירם רביב. איורים: שירלי ויסמן. קוראים הוצאת ספרים. מחיר: 98 שקלים