ראש הממשלה הזמני בנימין נתניהו איננו נלחם על הקמת ממשלת אחדות כי הוא סבור שזו הדרך להתמודד עם משבר הקורונה. הוא לא באמת מעוניין בממשלה שתהיה מבוססת על מאזן סביר של חלוקת סמכויות וקבלת אחריות על ניהול ענייני המדינה. ראש הממשלה הזמני, הנמלט בכל דרך לגיטימית ובעיקר בלתי לגיטימית מחובתו להתייצב בבית המשפט, עסוק בעניין אחד בלבד: כיצד להישאר ראש ממשלה ולהתחמק מהעמדתו לדין.
אני כותב דברים חמורים, אך אין מנוס מלומר אותם. המתמודדים בזירה הפוליטית בוודאי כפופים לאילוצים המונעים מהם לומר בגלוי, בפומבי, בצורה הנחרצת ביותר, את מה שחשים ישראלים רבים. אני פטור מהאילוצים האלה. ויש לי לא רק הזכות לומר את הדברים, אלא בעיקר החובה לומר אותם. נתניהו אינו מנהל מלחמה נגד הקורונה. הוא מנהל מלחמה עבור ביבי, למען ביבי, בגלל ביבי, ולא בגלל ולמען שום מטרה אחרת.
הקורונה היא איום רציני ביותר. במובנים מסוימים - האיום הגדול ביותר שהעולם התמודד איתו זה מאות שנים. ברור כי זו רק שאלה של זמן עד שימצאו חיסון וטיפול תרופתי לסכנה המטלטלת הזו, אך המשבר איננו דומה לשום דבר שהכרנו בעבר. אין להמעיט מהאיום, וחובה לנקוט את כל אמצעי הזהירות המומלצים על ידי הגורמים המקצועיים.
קשה שלא להתרשם לחיוב מההופעות של אנשי המקצוע באמצעי התקשורת השונים. רובם ככולם מדברים בטון ענייני, רהוט, קליט ומאופק. אנשי משרד הבריאות ובראשם המנכ"ל משה בר סימן טוב יוצרים רושם שהם יודעים מה הם עושים, שהם רגישים לחרדות הציבור, ושהם מבינים את הצורך לנקוט אמצעים מתאימים להגנה על אנשי הרפואה בזירות השונות. כמו מנהלי בתי החולים בעבר ובהווה, הם מרשימים ברמת הידע שלהם, ברצינות שבה הם מציגים את דבריהם ובנכונותם לומר את מה שקשה לעתים לעכל, אך חובה לעשות זאת.
כמו רובו המכריע של הציבור, אינני נמצא במצב לשפוט אם ההגבלות המוטלות עלינו מופרזות או בלתי נמנעות. אינני יודע אם נערכו דיונים מסודרים שבהם נשקלו חלופות שונות, לרבות דרכים לצמצום הנזק הנגרם למערכות הכלכליות והחברתיות, תוך התחשבות בגורמי הסיכון של התפשטות הנגיף. אינני יודע אם נבחנה האפשרות של התמוטטות מערכות כלכליות שלמות, כפי שעלול לקרות אם עצירת הפעילות הכללית תימשך, שתביא לנזק נמשך ואולי גם ליותר קורבנות ומתים, לעומת החלופה של שמירה על איזון שמקיים פעילות כלכלית, תעסוקה וחופש תנועה רבים מכפי שמותרים עכשיו, ואולי יהיו מותרים אף פחות בימים הקרובים.
זו איננה סוגיה פשוטה. אני מניח שהמועצה הלאומית לכלכלה ולחברה, גוף שהקימה בשעתו הממשלה בראשותי והפך לגוף המטה הלאומי לדיון בסוגיות כאלה - עוסקת בבחינת חלופות שונות. גם המועצה לביטחון לאומי צריכה לעסוק בכך, ולגבש יחד עם גורמי הממשלה כמה חלופות שחייבות להיבחן בימים ובשבועות הקרובים.
כל זה אינו קשור להצגת היחיד הנלעגת שאנו עדים לה מדי ערב, בזמן צפיית שיא, של האיש היחיד שהפך את הקורונה למופע תיאטרון: בנימין נתניהו. הופעותיו החוזרות ונשנות אינן מוסיפות דבר - לא למה שהציבור צריך לדעת, לא למה שחשוב שהציבור יבין, ולא למה שראוי לנהוג על פיו. מתוך היכרות רבת שנים עם השחקן, כל פרט בהופעות אלו נבדק מראש, כולל הופעות וחזרות מול המראה בבית (יש מראה מספיק גדולה בבלפור, אני יודע) וכל הרפליקות שהופכות את ההצגה למופע במיטבו.
מישהו עלול חס וחלילה לחשוב שההערה שהשמיע נתניהו לעבר קבוצת משתתפים באחת ממסיבות העיתונאים הטלוויזיוניות שלו - "תתפזרו" - הייתה ספונטנית. אך היא הוכנה מראש, כמו הטישו שהוציא מכיסו. הכל מוכן מראש, שום דבר אינו מקרי או ספונטני. נתניהו הפך את הקורונה למקרוני אחד ארוך, שעליו הוא מטפס כדי למנוע את נפילתו לתהום.
אפילו שר הבריאות יעקב ליצמן, שחקן משנה בהצגות היומיות, נוקט לשון זהירה, נוהג באיפוק ובעצם אומר: אני פה כי אין לי ברירה. זו לא הצגה שלי - אלא של נתניהו. כל יתר המשתתפים הם ניצבים מקריים. גם אם הם מיטיבים למלא את שליחותם, נתניהו מציג אותם כחבורת שמשים שתפקידם היחיד הוא להאיר באור יקרות את דמותו שלו.
# # #
ברור כבר לחלוטין כי אנשי הליכוד אינם באמת ממוקדים במתן מענה לאיום הקורונה. הם עסוקים בהפצת איום חמור בהרבה: נגיף שמאיים על עקרונות החיים הדמוקרטיים במדינה. אין הוכחה מוחצת יותר לסדר העדיפויות של אנשי הליכוד מאשר התעקשותם לשמור על כהונתו של יולי אדלשטיין כיו"ר הכנסת. אדלשטיין הוא אדם ראוי. חברותו בליכוד אינה פוסלת אותו ואינה מפחיתה מכישוריו וממנהיגותו, ומהדרך המכובדת שבה מילא את תפקידו לא פעם תחת אילוצים ופרובוקציות של המשפחה הקיסרית. זכור לנו הטקס המפורסם על הר הרצל בחגיגות יובל ה־70 לפני כמעט שלוש שנים.
עתה נוצר מצב פוליטי חדש, שבו יש 61 ח"כים הרוצים יו"ר כנסת אחר. בכל תשע הפעמים שבהן נשבעתי אמונים בכנסת, את הישיבה הראשונה ניהל זקן הנבחרים או הח"כ הוותיק ביותר. תמיד הייתה הסכמה בין־סיעתית רחבה לגבי מי שמנהל את ישיבות הכנסת הנבחרת, עד אשר נבחר היו"ר החדש. במקרים רבים זה קרה כבר בישיבה הראשונה, לעתים זה לקח כמה שבועות. תמיד בהסכמה ומתוך הבנה כי הכנסת הקודמת איננה רלוונטית כאשר נבחרת כנסת חדשה.
התעקשות אנשי הליכוד לשמר בידיהם את עמדת היו"ר בלתי נסבלת. לא על אדלשטיין אני בא להלין. הוא ג'נטלמן מהדור שאיננו כבר נפוץ במקומותינו. אחרי שהסכים לזמן את ישיבת הכנסת בעניין החסינות וכמעט נצלב, עכשיו הוא נתון ללחצים להתעקש על דבר שעומד בסתירה מיידית, בוטה ומעליבה לשכל הישר ולכללי המשחק הדמוקרטיים.
אך מה הברירה הנתונה בידיו? האם יעמוד לו כוחו לעשות מה שמתבקש גם במחיר של פגיעה בקיסר, ברעייתו ובבנם המטורלל, השולטים בכל מה שעושה גוש הימין? הרי ברור לגמרי כי הסיבה היחידה להתעקשות היא למנוע מגוש כחול לבן להתחיל בהליכי חקיקה שימנעו מנתניהו להמשיך כראש ממשלה. ברור כי השליטה על קביעת סדר היום של הכנסת היא אמצעי נוסף שנועד להבטיח את מנגנון השליטה שנוצר כדי להאריך את שלטון ביבי. דמוקרטי או לא - למי אכפת.
עניין זה חושף את כוונות האמת של חבורת הליכוד. לא ממשלת אחדות, לא פיוס לאומי, לא סולידריות על־מפלגתית, לא גיוס כל המאמץ, הכישרון, התושייה והיכולת של החברה הישראלית הם שעומדים לנגד עיניהם. רק דבר אחד, ערך עליון שאין גבוה ממנו, אפילו לא המדינה עצמה, מניע אותם: שרידותו של הנאשם הנמלט.
זו בדיוק הסיבה לכך שבני גנץ צריך להיות מה שהוא לא: תקיף, נחרץ וחסר התחשבות ברטוריקה הצדקנית ומגלגלת העיניים של הליכוד. מי שהיה עסוק בהסתה, בפלגנות, בעלבונות ובפסילה של חלק גדול מהחברה הישראלית, מי שהפך שלושה רמטכ"לים לשעבר למשת"פים של אלה הרוצים כביכול בחורבן ישראל, הוא האחרון הרשאי לדבר על אחדות ועל אחריות לאומית.המשמעות של אחריות לאומית היום, המפתח לשינוי והסיכוי לתקווה, היא ביבי מחוץ לממשלה. על הקורונה נתגבר בלעדיו.