ישבתי אתמול על המדרכה מתחת למאפייה של שטרויזמן בנחלת בנימין. בלסתי כריך של הרינג בשמנת ובצל, במטרה לעודד את עצמי. הוא היה טעים מאוד, אבל הרגשתי כמו אחד שעושה דווקא ביום כיפור, ואיני כזה. הרחוב היה שומם, אין תנועה, והאוויר חולה. אין תאריך יעד לסיום הסיוט, יש כמה מדענים שטוענים שאנחנו אפילו לא בפרומו של הסרט.
אמא שלי נצורה בדיור מוגן, אסור לי להתקרב אליה. אני דואג לה, ברור שאני דואג, אבל בכל חיי הבוגרים אני מנהל איתה שיח ציני עם הומור שחור. מאז שהייתה בגיל 40, אני אומר לה שהיא חצי דמנטית, והיא מקפידה לומר לי שאני דביל, שהיא לא עשתה שום דבר רע בחייה, רק מצוות, ולמה מגיע לה ילד כמוני. "אמא, מה קורה אצלכם? כמה דיירים כבר התפגרו היום? את לא מעדכנת אותי, וזה לא טוב". היא תמיד צוחקת מהשטויות שלי, אז אני יודע שהיא בסדר. "אתה יודע רוני, זה מזכיר לי את תקופת הפוליו. זה היה נורא, מאוד פחדנו אז, אבל עברנו את זה. שרדנו, נעבור גם את הקורונה".
נזכרתי בתקופת מלחמת ששת הימים. את אבא שלי, החייל האמיץ שוויק, גייסו למילואים - חודש וחצי בחזית הדרום. אמא נשארה בעורף עם ילד בן 8 וילדה בת שנתיים וחצי. לא ירדנו למקלט, היא שמרה על שגרה. שאלתי אותה, איך היא - מלכת החרדתיות הפולנית - דבקה בשגרת חייה. "אף פעם לא פחדתי מכלום", אמרה, "גם בששת הימים לא אגרתי מזון. כשהייתי ילדה, הייתה כאן מגיפה של אדמת, לא היה חיסון. אבא שלי שכר חמור ולקח אותי לכפר מל"ל. הוא הושיב אותי מתחת לאקליפטוס כדי שאוכל לנשום אוויר נקי. גם אתה, רוני, לא היו לך מחלות ילדים, חוץ מאבעבועות רוח, וגם זה רק שלושה פצעים. לא היה לך חום, והשתוללת כל היום. אתה ילד חזק".
כן, האישה הזו עברה משהו בחיים, אבל כשהיא מתחילה עם הזיכרונות, אני מיד שואל מה עם האבחון אצל פסיכיאטר. "אתה זוכר שאתה ואורלי לקחתם אותי פעם לאיזה דביל, שרצה לסמם אותי עם כדורים? אתה זוכר מה אמרתי לו? - הילדים שלי פסיכים, אני בריאה", אמרה.צחקתי. "אמא, הוא רצה לעשות לך טוב. כדור קטן עושה כיף גדול. היית יכולה ללכת באוויר".
כן, היו צחוקים איתה אז. ירדנו מהקליניקה של השרלטן הזה לרחוב, היא לקחה מאורלי את המרשם, וקרעה אותו לפיסות קטנות. "אמא שלכם לא לוקחת כדורים, שמעתם? אורלי, עלייך אני מתפלאת; מילא אח שלך דפוק לגמרי, אבל את ילדה נורמלית".
אז בינתיים היא בודדה בדירתה, אפילו את הברידג' הפסיקו לה. "אני עושה הליכות במסדרון, כדי לא להתנוון", היא מדווחת. "רוני, אני מבקשת ממך לא להסתובב בחוץ. אני יודעת שאתה ילד רחוב, תישאר בבית. אני אדבר עם שרית, רק היא יכולה להשתלט עליך".
בסדר. נתתי ביס אחרון בכריך הטעים, ואמרתי לה שאני חייב לזוז, לקנות מסיכות לילדים ולאמהות שלהם.
"אוי רוני, מה אני אעשה איתך? תפסיק עם השטויות שלך כבר. כנס למיטה, אתה אוהב לישון, זה יותר טוב ממסיכה".
"אמא, ישנתי כבר 12 שעות".
"אז תישן עוד שש", היא השיבה, "אני מכירה אותך, זה כלום בשבילך".
# # #
נסעתי לחנות שעל פי מידע מודיעיני מחזיקה סטוק של חומר משובח. הייתי מס' 6 בתור. "אני צריך שש מסיכות, אחת קטנה לילד בן 7 וחצי, ובמסיכה הגדולה שבשבילי אני צריך חור לסיגריה", אמרתי למוכר. "זה 58 שקל ליחידה, ואין פה חורים, קוף. מספיק עם השטויות זה לא זמן עכשיו".
שאלתי לכמה זמן מספיקה המסיכה. "זה ל־24 שעות שימוש", הוא השיב והוסיף: "בכל פעם שחבשת אותה, תוריד שעה. בקיצור, 24 פעמים אתה יכול לחבוש אותה כשאתה יוצא מהבית". התפוצצתי מצחוק. "דיייי, אין עליך שאול, בגלל טיפוסים כמוך הייתה שואה. אתה יודע מה, אתה אחת מהסיבות לאנטישמיות, בגללך מתעבים אותנו, היהודים. אתה לא מתבייש?". שאול חייך ואמר לי: "לך מכאן, דחילק, אתה הורס את הביזנס, תראה כמה אנשים בחוץ".
# # #
הלכתי, ומהאוטו טלפנתי לרוברט. "מה קורה חלאה? איך אתה עוד חי עם כל מחלות הרקע שלך?". הוא צחק, ואמר שהוא סופר את הכסף שאין. "שמע קוף, אני נמחק כאן כל יום שעובר. העסקים שלי בחו"ל, ואני כאן תקוע עם טיפשים כמוך. הילד בבידוד, כי הוא טומטום שהלך למסיבת פורים. אמרתי לך לפני חודש, בוא ניסע לסניטס בשווייץ, נשתה לימונדה ונגמור את זה. הבטחתי לך שהכל עליי, אבל אתה התחלת עם השטויות שלך: 'יש לי ילדים', 'מה יהיה עם כיפוש', 'זה לא זמן'. מה כיפוש עכשיו, מה? בשבעה הנשים שלנו כבר היו מציגות לעולם את בן הזוג החדש. אתה יותר מדי רגיש, תמיד ידעתי את זה עליך. טוב, תעזוב אותי, רק בזמן של השיחה איתך הפסדתי 17 אלף דולר. אני רואה את המסכים, בא לי לבכות. נמאסת עליי, ביי".
המרה השחורה התחילה לסובב לי את הבטן, ההרינג והשמנת לא הסתדרו טוב עם הסרעפת. טלפנתי לבנות. יולי ענתה ראשונה. "היי אבא, הכל בסדר, אני בבית. אני מבינה שאתה היסטרי, אני שומעת בקול שלך. תרגיע". הדלקתי סיגריה. "גולו, אולי תעזבי את הדירה ותחזרי לאמא? כפרה הכסף, אני אסתדר עם הבעלים הנוכל שלך, זה עליי. מה את אומרת?". הבת שלי היא עוגן של שליטה עצמית. "אבא, די עם ההיסטריה. אני בסדר, הכל בסדר".
ירדן, הבכורה, יותר דומה לי. "אבא, שומע? אני עוקבת אחרי המאושפזים. חולה מס' 248 ישב בבית קפה שהייתי בו בארלוזורוב ב־8 במרץ, בין השעות 16:00 עד 18:20. אני הגעתי ב־18:00. מה אתה אומר?". התחלתי להזיע בעורף, עצרתי את הרכב בצד. "תקשיבי לי, אני חלש במתמטיקה, תמיד הייתי, וזו משוואה שגדולה עליי. איך את מרגישה עכשיו, עברו עשרה ימים?". "אני קצת מצוננת, וכואב לי הראש", היא ענתה. בלי לפתוח ד"ר גוגל, יריתי מיד. "אלה לא התסמינים, אבל את נכנסת לבידוד עצמי מעכשיו".
כמו שאמרתי, היא כמו אבא - ישר רואה אדום בעיניים מהעצבים. "מההההה, אני אהיה סגורה עם אמא בבית? אני לא יכולה. אבא, היא תשגע אותי עם החרדות שלה". אבל אני כבר בחרדות. "תקשיבי לי, תעשי מה שאני אומר לך, אני אדבר עם אמא. אל תיפלי עליה עם העצבים שלך, אני מבקש ממך. ואל תראי טלוויזיה, בעיקר לא את ביבי ובר סימן טוב. תצפי בנטפליקס. דברי איתי".
"אבא, התנדבתי בעבודה להיות בכוננות במשרד", היא לא ויתרה. "מה אגיד להם עכשיו?".
"תגידי להם שאבא שלך אמר שנגמרה ההתנדבות, יאללה ביי".
# # #
נשארתי באוטו, חיפשתי איזה בית קפה שיארגן לי שייק בריאות. כבר שבוע לא הייתי בקפה השכונתי, זה לא בריא לי. שוב טלפנתי לרוברט. "שומע? חולה 248 היה ליד הבת שלי באיזה בית קפה. הכנסתי אותה לבידוד. מה אתה אומר?". הוא התפוצץ מצחוק. "קוף, החולה הזה הדביק חצי מדינה. עקבתי אחריו. מה שהוא עשה ביומיים, אני ואתה לא עושים בארבעה חודשים. הוא עבר את כל המדינה, ממטולה ועד אילת, אני אומר לך חחחחח... אם שב"כ ניטר אותו, 30 אלף איש צריכים להיות בבידוד... חחחח...".
ניתקתי לו, כי הוא מדכא אותי. כיפוש טלפנה לומר לי שהביאה לי אספרסו כפול ומיץ תפוזים מ"רולדין" בשכונה, והיא רוצה שאגיע הביתה, מיד. "לא יכול כפרע, יש לי פגישות", הגבתי במיידי. "איזה פגישות, איפה? הכל סגור. תעשה את הפגישות שלך בבית, אני אארח את כולם. אני מחכה לך, אל תיתן לי להתקשר שוב, אני מחכה. נשיקות".
עוזי התקשר. "מה קורה, קוף? שומע? סגרתי את העסק, שלחתי את העובדים לחל"ת. טעיתי, כי אני עם פנינה בבית, ובדיוק הגיע המשלוח מרמי לוי. תקשיב, האישה מתכוננת לכלוא אותי כאן לחודשיים. שרפה אלפיים שקל על שימורים". צחקתי בקול. אני מכיר את אשתו. מבחינתה שיהיה סגר כלל־עולמי, רק שהיא תדע איפה הוא, כי 20 שנה היא שומעת את המשפט: "אני כבר חוזר אלייך". אז הקורונה היא יום נקם ושילם, בשבילה זו סיבה למסיבה. "קוף, בוא איתי לקריביים", הוא המשיך, "עליי, תביא רק דרכון, בוא נברח מכאן. אם צריך להתפגר, בוא נעשה את זה בסטייל, לא נגיד לאף אחד. פשוט ניעלם. מה אכפת לך? תראה מה ביבי עושה כאן, דיקטטור. יש לי מלון בסנט מרטין, זה שלי, אבא, בוא נברח, אני לא יכול יותר".
כאבה לי הבטן מהצחוקים. אמרתי לו שההזמנה קורצת, אבל לא ישימה. "עוזי, יש לי כאן ילדים, איך אברח? וגם הדרכון אצל כיפוש. נראה לך היא תיתן לי אותו? אם אני רק מעלה את הרעיון, אתה פרסונה נון גראטה אצלה, על אף שעכשיו היא מתה עליך. עזוב, זה לא זמן. אחרי הווירוס, בסבבה, ניסע להירגע". הוא נשמע מדוכדך נורא. "פעם היית גבר. היום כל היום כיפוש, כיפוש. נמאסת עליי. אני הולך להתנדב למילואים. עוד יום עם פנינה בבית, אני זורק אותה מהמרפסת. עכשיו היא מסדרת את הקופסאות שימורים אחת על השנייה. אם יש אלוהים, כל הקיר שהיא בנתה צריך ליפול עליה, אבל עכשיו שייפול".
שוב נחנקתי מהצחוק. "מי ייקח אותך למילואים, יא מאוס? אתה בן 60". הוא לא אהב את התגובה. "קוף, אני הייתי רס"ן בשריון, ואני רץ מרתון. חוץ מפנינה אף אחד לא יכול לגמור אותי. יאללה, אני חבר, לא כמוך. אם יגייסו אותי, אדאג גם שייקחו אותך. תהיה נהג שלי, נעשה חיים. רק אל תגיד לי כיפוש, כן? אני אדאג לך לצו 8, לא יהיה לה מה להגיד".
# # #
הגעתי הביתה. גיאצ'ו בסוג של קייטנה שכיפוש דאגה להפיק. רק שלושה ילדים, והוא מבסוט חלאס. שתיתי את האספרסו והתפוזים, הדלקתי טלוויזיה. אולפנים עמוסים במאכערים, שיודעים הכל, אבל לא יודעים כלום. הם בעיקר משבחים את ראש הממשלה, כי אולי זה צו השעה. אגם הדרעק שובת, כי זו הנחייה של הראיס יולי. האיש, בוגר גולאג, משוכנע שמפני שהיה אסיר ציון, הג'וב שלו זה לכל החיים. דמוקרטיה זה פאסה עכשיו, ברוכה הבאה דיקטטורה. לפחות היה מוציא את דיירי אגם הדרעק לחל"ת, הקופה הציבורית הייתה חוסכת כמה לירות. עלות האחזקה של המובטלים האלה (מאז אפריל 2019), היא סביב 100 מיליון שקל בשנה. התשואה על ההשקעה של הציבור בנבחריו - אפס!!!
נפתלי הגבר מפציץ את הטוויטר בהצעות למיגור הווירוס, כפי שנהג בצוק איתן. הוא מחכה לסיפוח משרד הבריאות למערכת הביטחון. הדוחות של מערכת הבריאות הם יום כיפור של 1973 ולבנון השנייה ב־2006. אין ציוד, אין היערכות, העייסק קורס, הרופאים קורסים, ואדון ליצמן מככב עם השטריימל. אהבתי את הודעתו לכנסת שלפיה לא יוכל להגיע בגלל הקורונה. מיד צייצתי לדיקטטור ביבי, שעליתי כאן על פתרון יצירתי - למנות רק חרדים כשרים למשרדי הממשלה. הוא לא הגיב, כי הוא שבוי של החניוקים. הם ממשיכים בהתנהלות רגילה. לומדים תורה בערימות, מתחתנים בכל מקום אפשרי. הם נורא ציונים, פשוט ימין איכותי ומועיל. הם נדבקים במאות, מדביקים באלפים, אבל הכל חסדי השם. אבל ביבי לא פראייר. על החרדים הוא לא יכול, אז תמיד ישנם עראברים, כדי להאשים אותם בחוסר משמעת.
הייתי בטירה ביום שני. שימעל'ה "הגמד", לקח אותי לקנות בשר אצל מאזן. הרחובות היו ריקים. לא הייתה חומוסייה פתוחה, גם לא בית קפה. מאזן לקח הזמנה בטלפון, ארז הכל, והוריד לנו במעלית המסחרית מהקומה השנייה לאוטו. כסף הוא גבה באשראי בטלפון, "ואם אין עכשיו, לא נורא. בפעם הבאה תשלמו". אבל זה לא מונע מהממשל לשקר שהערבים מפירי סדר. זה תמיד נשמע טוף בתקשורת. אם תהיה כאן עוד מערכת בחירות, הם ירוצו לקלפיות ויניבו 18־20 מנדטים. הלוואי. בשביל לראות את הימין המשיחי רוטט מבכי, אני מוכן שרבע מאגם הדרעק יהיה של העראברים. מי החליט על העלאת אחוז החסימה? היאהוד החכם. מגיע לנו, כי אנחנו בטוחים שאנחנו יודעים הכל. אבל העראבר הממוצע ירד מהחמור, הוא כבר לא עבד, מותר לו להצביע.
כחול לבן הפתטית ארגנה שיירת מחאה לירושלים. המשטרה מונעת מהמפגינים להגיע לעיר. הם לא חרדים, לכן אסור להם להתקהל ולהתגודד. ביבי לא מוכן: "מנסים להוריד כאן ראש ממשלה, בחסות הקורונה". קשה אפילו להאזין לדברים האלה. הבנאדם משוכנע שהוא, ורק הוא, מתת האל לאנושות. רוב הציבור לא מעוניין בהמשך שלטונו המושחת והמסואב, אבל הוא מתעקש לדעת מה טוב לנו. ואם אנחנו לא רוצים, אז הוא יכריח אותנו לרצות.
# # #
"מאמי, תתעורר, מה קרה לך? אתה מדבר מתוך שינה", הזיזה אותי כיפוש. "זה עוד לא היה לנו, שאתה מדבר לעצמך. אתה מדאיג אותי". הבטתי בה, וביקשתי שתכין לי פתיתים עם גבינה, ופנקייק לאחר כך. "אני יכולה לבקש משהו? באמת", היא המשיכה. "אני מבקשת שתפסיק לצפות בחדשות. תראה נטפליקס, תזמין סרטים, אני לא מוכנה שתתרגז. זה לא זמן לזה". לא עניתי לה אפילו. הלכתי למלא לי אמבט קצף, ולקחתי איתי את המוסף של שבוע שעבר. יש שם ראיון עם מירי רגב, התרבותניקית שלנו. אני חייב להתעדכן בשטויות, שאיזה מאכער כתב לה לומר.
אומרים חכמי העדה, שעוד מעט יהיה כאן חם, והווירוס ייצא לחופש עד החורף הבא. אז להשרות את עצמך במים חמים, זה מאוד מומלץ, בטח בשבילי. הצבתי את השרפרף הקטן לידי, מוכן לתקרובת שהאישה תכין לי. בינתיים אני שורד את המצור, אם כי איני מייצר לירה סורית דפוקה. אבל כמו שאמרה לי אמא: "לכולם אין, אז גם לך אין. כולם יסתדרו איכשהו, אז גם אתה תסתדר. אני סומכת על שרית, היא תדאג לכם. שמור על עצמך רוני, אל תהיה עבדאיי. כנראה שאלוהים כועס עלינו, וכנראה שיש לו מה לכעוס". "אמא, מתי חזרת להיות רבעצן? את מדאיגה אותי". היא צחקה צחוק מתגלגל. "אוי רוני, אתה יודע שיש לי חשבון פתוח איתו על איריס, אבל עכשיו אני רוצה לשמור על מה שיש. תהיה כמוני, תהיה כנוע, עד שהגזירה תחלוף".
שתקתי, ונכנסתי למים.
[email protected]
נתוני מערכת הבריאות הם יום כיפור של 1973 ולבנון השנייה ב־2006
החברים שהיו שמחים לברוח מכאן למקום טוב יותר, האישה שדורשת ממני לשוב במהרה הביתה, והאמא שמבקשת ממני להיות כנוע גם בגילי המופלג - אז למה לעזאזל אני עדיין נשאר
