טוב, חברים, אם המצב יימשך ככה, הרי שאני עומד למות מקורונה. לא, לא חליתי, אך מאז נפרץ הסכר בדרך אל הסגר אני כל היום מבשל ואוכל, כאילו הודיע מישהו שהתרופה לקורונה תצמח מהפחמימה.
פעם עוד אפשר היה לשרוף את הקלוריות העודפות במכון הכושר, רק שהג'ים נסגר בצו חירום והשאיר את כולנו לתרגל טכניקות אימון ביתיות, כמו למשל להתגלגל בעצבים על הרצפה (לכאורה כמובן). אם יימשך מצב החירום עוד כמה שבועות, בקצב הזה יהיה עליי להתנצל בפני טליה לוין, השכנה מהעמוד הימני: אין סיכוי שאצליח להידחס לעמוד אחד.
לחרדתי גיליתי שיש לאנושות כרגע אתגרים מורכבים יותר מהעיסוק בדיאטה שלי, למשל העובדה שעשרות מיליונים ברחבי העולם עומדים למות. מאחר שברוב המדינות צפויה הדבקה של כ־60% מהאוכלוסייה, אתם מוזמנים לעשות את המתמטיקה המקומית. למעלה מחמישה מיליון ישראלים צפויים להידבק בקורונה, וגם אם קרוב ל־90% מאיתנו יחוו אותה בצורה קלה ביותר, הרי שאחוז המתים מקרב הנדבקים יהיה פנטסטי לעומת שפעת רגילה. אם לתרגם את האחוזים למספרים, מדובר בעשרות אלפים.
"החידוש" בווירוס הנוכחי: הוא אינו זולל רק את הקשישים, אלא קוצר חיים רבים גם של חולים רבים בעשור השביעי לחייהם (60־70). כלומר לא רק אחוזים גבוהים מדור ההורים של רובנו, אלא גם חללים בקרב שכבת "הבכירים" של עולמנו, שנמצאים רובם בקבוצת הסיכון.
הנתון הזה בטח לא תורם לקור הרוח שדרוש להתמודדות עם המשבר הבריאותי הגדול ביותר במאה השנים האחרונות, שמולו עומדים בכירי הרופאים, מגרדים במבוכה בראשם ושולחים אותנו להתעטש למרפק. אין לי טענות אליהם. ועדיין, לגלות שאין להם מושג זה בין מחריד למרענן.
ובכל זאת מלאו אולפני הטלוויזיה ברופאים. למה? כי כך עובדת השיטה: מפציצים בלבנון או בעזה? יושיבו באולפנים את מפקדי חיל האוויר בדימוס. סוף שבוע סוער לפנינו? יהפכו את החזאים לפרשנים. החייל שמסתער בניגוד לכל אינסטינקט אנושי מוכרח להאמין שהמפקד יודע מה הוא עושה. השכיר חייב לבטוח במנכ"ל, האזרח במנהיג וכך הלאה.
כאשר הפציינט מישיר מבט אל הרופא ולא רואה בעיניו דבר זולת אמפתיה, הוא מאבד את האמון בשיטה. אל תגידו שלא הזהרתי: הקורבן הכי משמעותי של הקורונה עלול להיות הסדר החברתי, שקריסתו תגרום לנו להתגעגע לנגיף.
וישנו כמובן דור ההורים, שמעבר לסכנת ההידבקות, כבר סובלים מסימפטום מרכזי של המחלה: גילנות. לכאורה מדובר בעוול משווע מצד דור שלם כלפי מי שהקדישו לו את חייהם. המציאות כמובן מורכבת יותר, כי המשמעות האמיתית של הארכת תוחלת החיים לא התבטאה רק בזקנתם המופלגת של הקשישים. ההשפעה האמיתית שלה הייתה על ילדיהם, שהבינו לפתע שאף על פי שעבדו קשה וחסכו לפנסיה, הרי שחיי השפע של יציאות, בילויים וחופשות בחו"ל עומדים להיהפך לשנים של הזדקנות בדלות יחסית.
על הרקע הזה קל יותר להבין (גם אם לא להצדיק) את מי שתובעים להמשיך את שגרת החיים על אף הפגיעה החמורה שצפויה בקשישים.
ואיך אפשר בלי המשחק הישראלי הפופולרי: "סבבה, אבל מה זה אומר על ביבי?!". ובכן, בתחילה קצר בנימין נתניהו שבחים אפילו מצד מי שלא בחרו בו. בניגוד לנשיא האמריקאי - שטמן את ראשו בחול, ועד ששלף אותו התברר שהמרוץ לנשיאות 2020 שהייתה מונחת בכיסו הפך לפתוח - הרי שנתניהו הבין שהמגיפה יכולה להתלבש לו כמו פצצה לחיבורים. וולה שילכד את האינטרס ההישרדותי שלו עם זה של כולנו.
במציאות שבה לרופאים אין מה לחדש, הפכה יכולתו של נתניהו לעמוד מול המצלמה לנשק היעיל ביותר במלחמה בקורונה, ועל הרקע הזה בלטו לרעה האנשים שהשנאה כלפיו העבירה אותם על דעתם. גם אני מצאתי את עצמי במצבם של רבים שלא הצביעו עבורו, אך סברו שמוטב שהשחקן הכי מנוסה בקבוצה יעלה למשחק הזה עם סרט הקפטן.
פתאום נראה היה שרוב אזרחי ישראל הבינו את מה שיודע בסתר לבו כל אוהד הפועל: אתה יכול לקלל את ערן זהבי, אבל כשנבחרת ישראל משחקת, אתה מעדיף שהוא יעמוד בדקה ה־90 מול השער, במקום החלוצים האפסים של הקבוצה שלך.
ואז, בחטף ובאישון לילה, העביר שר המשפטים את ההחלטה שלפיה ייסגרו בתי המשפט, בלי להחריג את הדיון הטכני בעניינו של נתניהו, שלא דרש אפילו את התייצבותו בבית המשפט. ברגע אחד הוכשר המאמץ של מתנגדי נתניהו להחלפת יו"ר הכנסת ולקידום חקיקה פרסונלית - מה שהיה נראה עד לאותו הרגע כפסול מוסרית. כך נאלמו דום כל מי שביקשו לנצל את שעת הרצון שיצר המשבר כדי להטיף לשפיות.
ומאחר שגם ההזדמנות הנדירה הזאת הפכה לסחלה, אין לי אלא לסיים בטיפ אישי־משפחתי: תרגלו בלבכם ספירה עד עשר נוכח משוגותיהם של הקרובים לכם ביותר. אנחנו עומדים לבלות בחברתם הרבה יותר מהמומלץ.