רוח התקופה: במוצאי השבת האחרונה התקיימה הפגנה וירטואלית, מסימני הזמן והחידושים הטכנולוגיים של ימינו. מאות אלפי צופים התחברו לנואמים שעמדו במתחם התחנה בתל אביב ודיברו אל המצלמות. הנואמים ייצגו חלק חשוב של הציבור שמאס במניפולציות הנכלוליות של ראש הממשלה הזמני, ונתנו לכך ביטוי בוטה, חריף ולעתים גם אישי.
מכל הדוברים והנואמים בלטה אישה צעירה, טובת מראה, רהוטה, דוברת עברית תקנית וצלולה יותר מכל הדוברים האחרים. שמה לוסי אהריש. ישראלית, ערבייה, מוסלמית, נשואה ליהודי, ועיתונאית שהופיעה ברשתות השידור השונות בארץ ולעתים גם בחו"ל.
לאחרונה התקשר תאגיד השידור הציבורי עם אהריש והציע לה להיות שותפה בהגשת תוכנית עם השדרן המוערך קובי מידן. ביום שבת שבו התקיימה ההפגנה הייתה אהריש עוד מעורבת בהכנת התוכנית, אך בבוקר יום ראשון היא פוטרה מהתאגיד. במקומה שובצה העיתונאית המוערכת והמקצועית גאולה אבן־סער, שנאלצה לעזוב תוכנית אחרת בתאגיד בשל פעילותו הפוליטית של בעלה גדעון סער. למען הגילוי הנאות אציין כי אין לי ספק בכישוריה של הגברת אבן־סער ובתרומתה לשידור הציבורי בישראל. פיטוריה של אהריש אינם מקריים: הם ביטוי נוסף להתקרנפות הולכת וגוברת בקרב אמצעי תקשורת ציבוריים במדינה, כחלק מסימפטום הזלזול בכללי החיים הדמוקרטיים שמנהיגה כנופיית נתניהו.
דבריה של אהריש בשידור היו מופת של הזדהות עם מדינת ישראל. היא אמרה שהיא גאה להיות ישראלית, שהיא אוהבת את המדינה, ושבתור אזרחית גאה היא מביעה את דעתה ואת חרדתה נוכח הניסיון של נתניהו לחולל הפיכה שלטונית (היא לא השתמשה במושג זה, אך זה היה בעצם הבסיס המהותי לכינוס ההפגנה הווירטואלית). אהריש דיברה מלבי ומלבם של מיליוני ישראלים. היא לא בוגדת, היא לא פוליטיקאית שעסוקה בייצוג הפלסטינים נגד ממשלת ישראל - כפי שנוהגים בימין להטיח בחברי הכנסת מהרשימה המשותפת. היא מייצגת את הכמיהה של רבים בקרב ערביי ישראל להיות חלק מהחברה הישראלית ולהרגיש שהם מקובלים עליה ורצויים בה. אהריש אינה שונה מעשרות אלפי רופאים, רוקחים, אחים ואחיות מהמגזר, שבימים האלה לוקחים חלק אינטנסיבי, במסירות נפש, במאבק נגד הקורונה.
אך בממשל של כנופיית נתניהו ושל עושי דברה אין לאהריש זכות דיבור ציבורית, פומבית. הנימוקים וההסברים שניתנו לפיטוריה נשמעים לכאורה סבירים ומתקבלים על הדעת, אך בפועל מדובר בתירוצים שבאים לחפות על גסות הרוח, איבוד קנה המידה והכניעה של ראשי התאגיד לאיום המוסווה והגלוי המופעל מרחוב בלפור על כל מערכות התקשורת בישראל.
המקרה של אהריש בולט במיוחד, אך אינו באמת מפתיע. העובדה שנישאה ליהודי אולי אף פועלת נגדה עוד יותר - הרי לא ייתכן שערבי ירצה להיות כל כך חלק מאיתנו. לא יעלה על הדעת שבחורה ערבייה, מוסלמית, תהיה כל כך גאה להזדהות כישראלית וכאזרחית המדינה. אין מנוס מאשר להזיז אותה מקדמת הבמה - כדי שלא תשמש דוגמה וסמל לציבור ערבי גדול שמזדהה איתה. חס וחלילה! מבחינת בריוני הליכוד דוגמת שר המשפטים אמיר אוחנה וראש הקואליציה מיקי זוהר, עוד עלולים לצוץ אלפי ערבים ולהזדהות עמה פומבית.
כל דוברי נתניהו
אילו פיטוריה של אהריש היו אירוע חריג, ייתכן שאפשר היה להשלים בדוחק עם הנימוקים שנתן התאגיד. אך עינינו הרואות ואוזנינו השומעות את הטון ההולך ומשתלט על כלי התקשורת. מטעמים ברורים אינני נוקב בשמות. אין צורך. מי שמאזין לגלי צה"ל, לרשת ב', לערוצי הטלוויזיה השונים ולתחנות הרדיו האזוריות והארציות - אינו יכול להתעלם מחבורה הולכת וגדלה של כתבים מטעם שהושחלו לעמדות השידור כדוברים בפועל של בלפור, ועושים את עבודתם נאמנה. אי אפשר להאזין לשידורים השונים ולא להזדעזע מגודש גסות הרוח, הבורות, חוסר האיזון והמסירות שאינה יודעת גבולות לדפי המסרים שיוצאים מביתו של ראש הממשלה וממוחזרים תוכנית אחר תוכנית, שידור אחר שידור.
בפי קהילת הדוברים של בלפור, המופיעה בכלי התקשורת כאילו הם שדרנים מקצועיים, למעלה משניים וחצי מיליון אזרחים הצביעו כדי שנתניהו יהיה ראש ממשלה. וכעת, הם טוענים, חבורה של עסקנים מושחתים אינה מוכנה לקיים את רצון הרוב, ומנסה, בעזרת המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט למנוע ממי שנבחר לכאורה על ידי רוב העם לכהן כראש הממשלה.
זוהי כמובן הצגה כוזבת בעליל של המציאות. גוש הימין כולו לא הצביע כדי שנתניהו יהיה ראש ממשלה. מפלגת הליכוד קיבלה קולות רבים, רבים מדי לטעמי, אך הרבה פחות מהמספר שבו נוקבים חסידיו של נתניהו. אלה שהצביעו עבור ליצמן, גפני ודרעי לא הצביעו עבור ביבי, ורבים מהם כלל לא מכירים בו או מזדהים איתו. ההצגה של הצבעתם עבור ש"ס או יהדות התורה או אפילו עבור ימינה כהצבעה עבור נתניהו היא עיוות מוחלט של תמונת המצב הפוליטית בישראל.
אך גם אם כל אלה שהצביעו עבור גוש הימין התכוונו לנתניהו באופן אישי, הרי שלפי אותו היגיון כל אלה שהצביעו עבור הגוש הנגדי התכוונו שבני גנץ יהיה ראש הממשלה. מה לעשות, הגוש הזה גדול יותר, ולכן יש לו זכות קדימה בניסיון להקים ממשלה. לפי איזה היגיון או מסורת דמוקרטית הגוש הקטן יותר זכאי להרכיב ממשלה בכל מחיר, תוך התעלמות ברורה מהמספרים - הן של הבוחרים והן של חברי הכנסת המייצגים אותם?
ניסיון הליכוד - בהשראת ראש הממשלה הזמני - למנוע בחירת יו"ר כנסת חדש, ההתגרות בבג"ץ והקריאות ליו"ר הכנסת להתעלם מהחלטת בית המשפט העליון היא הסתה להפרת חוק, ובעיניי גובלת בניסיון להפיכה שלטונית. כאשר שומעים את דוברי כנופיית הליכוד בתקשורת מסבירים כי בית המשפט העליון הוא שהכריז מלחמה נגד הכנסת ושאין לקיים את צוויו, ברור עד כמה הפכו גורמים לא מעטים בתקשורת הישראלית לשליחים של קבוצת מיעוט, ששום עיקרון מוסרי, מורשת דמוקרטית או כללי משחק שבעבר היו הבסיס לתחושת הסולידריות של החברה הישראלית, לא מעניינים אותם. חבורת הדוברים הזו, בכיסוי מזויף של "עיתונאים", מפגינה בורות, בוטות, יהירות וגסות, מתוך תחושה שיש לה גיבוי מצד אלה שהשלטון בידיהם, ואשר מאמינים כי השלטון חייב להישאר בידיהם.
מול כל אלה בלטה השבוע לוסי אהריש. במקום שבו הם נכשלים, היא זהרה. הייתי גאה בה. היא עוד תשמיע את קולה, ועם ישראל כולו יהיה גאה בה.
[email protected]
