שאלה של פוזיציה: ככה זה נראה כשה־9־D של בג"ץ מאבד את הברקסים

1. "א"ר אילעאי בשלשה דברים אדם ניכר, בכוסו, ובכיסו, ובכעסו" (עירובין, ס"ה ע"ב).

בדורסנות חסרת מעצורים, באלימות שיפוטית, ואולי אפילו עם ריר על השפתיים כתבה נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות את פסק הדין בעניינו של יו"ר הכנסת היוצא, ח"כ יולי אדלשטיין. עשרות שנים מספרים לנו שבמבנה רחב הידיים בגבעת רם יושבת נבחרת מורמת מעם, שקולה בהילוכה ומתונה בהליכותיה, ואז מגיע תיק אחד שמוציא את החברים שם מדעתם, ובתוך רגע כל הטענות שהשמיעו מבקרי בית המשפט העליון במשך שנים זוכות להוכחה שלא הייתה כדוגמתה.

בואו נניח רגע בצד את הדיון המהותי בעניין שלשמו התכנסו שופטי בג"ץ, גם אם מדובר בדיון חשוב עד מאוד. נשים בצד את השאלה למה בג"ץ מתערב במועד מינוי יו"ר חדש לכנסת, בעוד תקנון הכנסת דווקא מאפשר למשוך את הבחירה עד ליום שבו תכונס הכנסת לצורך כינון הממשלה. נשים בצד גם את המדרון החלקלק שאליו מדרדר בג"ץ את המערכת הפוליטית, בלי שהוא מבין איך בדיוק היא פועלת.

לכו לארכיון ותמצאו אינספור פעמים שבהם יו"ר ועדת הכספים סירב לכנס את הוועדה, עד שלא יועבר תקציב כזה או אחר לטובת מטרה שחשובה לו. כך, במשא ומתן בין הצדדים - כן, גם בכיפופי ידיים בין הכוחות הפוליטיים המייצגים את הבוחר - חי ומתנהל הפרלמנט. ואם מהיום והלאה כל אימת שיתרחש אירוע כזה בג"ץ יכניס את ידו למפעל החקיקה של הכנסת, ויידרש לכל טענה של כל חבר כנסת על הצבעה שלא מתקיימת לשיטתו בעתה ובזמנה, אסתר חיות תוכל להעתיק את כיסאה באופן קבוע אל משכן הכנסת.

רק כדי לא להתעלם בכל זאת מהמהות, אומר בחצי מילה שבעיני המהלך של יולי אדלשטיין היה לגיטימי לחלוטין, כל עוד החליט להתפטר מתפקידו. לסרב למלא את החלטת בג"ץ סתם כך אי אפשר. להודיע שאתה לא יכול לעשות את זה מצפונית ולשים את המפתחות - זה מהלך ראוי להערכה.

אבל, כאמור, שימו את המהות בצד. משום שגם אם אני משוכנע שהצדק נמצא בצד של אדלשטיין, אי אפשר לבטל בנקל את טענת הצד השני, שלפיה הרוב זכאי לממש את רצונו. ולכן, בואו נתמקד בפרוצדורה. במה שבדרך כלל נהוג להתייחס אליו כאל עניין חשוב פחות, אבל כאן הוא מה שעושה את הסיפור כולו.

זה התחיל בהחלטה הראשונה של שופטי בג"ץ ביום שני, להניח אקדח על השולחן ולתת לאדלשטיין כמה שעות כדי להודיע להם האם בכוונתו לכנס את הכנסת "בהקדם האפשרי, ולא יאוחר מיום ד'", כדי לבחור יו"ר חדש. למה דווקא ביום רביעי? זה כתוב באיזשהו מקום? זה מופיע בנוסח החוק? לומדים את זה בפקולטה למשפטים? למה לא ביום שלישי או ביום שני הבא?

יתרה מזאת, לו רק רצו השופטים, יכלו לעשות את זה בסטייל. להבהיר לאדלשטיין שלוח הזמנים חייב להיות קצר, ולבקש ממנו להודיע להם מתי בכוונתו להעלות את נושא בחירת היו"ר להצבעה. אבל זהו, שסטייל היה הדבר האחרון שעניין אותם. לחיות ולחבריה בבג"ץ בער להראות ליו"ר הכנסת מי מנהל כאן את העניינים.

כמה שעות מאוחר יותר, אחרי שאדלשטיין ישב עם פרקליטיו וניסח את תשובתו המנומקת, התברר שבעליון התיישבו לכתוב את 19 עמודי פסק הדין שלהם נגד אדלשטיין עוד בטרם העביר את תשובתו. זו כבר הייתה גסות רוח לשמה. מה עוד שבהחלטה המוקדמת, כאשר פנו אל אדלשטיין וביקשו את תגובתו, הקפידו השופטים לשקר ולכתוב שהם פונים אליו "מבלי לקבוע מסמרות".

מציאות חדשה

ואז הגיע הדיון של יום רביעי בערב, ובעקבותיו ההחלטה שכמוה טרם נראתה כאן. בואו נתחיל מההבהרה של הנשיאה חיות, רגע לפני שחתמה על פסק דינה, ש"כל הצדדים לדיון נתנו את הסכמתם למתווה המוצע". איך זה שכולם הסכימו ושלא נשמעה שום עמדה אחרת? התשובה נמצאת בסעיף 3 בפסק הדין, שם מסבירה חיות למה נציג הליכוד, שנטל חלק בדיון בתחילת השבוע, לא נמצא בדיון החשוב הזה: "עו"ד הלוי (בא כוח הליכוד - ק"ל) אשר הודיע כי קיבל הודעה טלפונית על הדיון בסביבות השעה 18:30, וכי בלוח הזמנים שנקבע, ובשים לב למקום שהייתו בעת קבלת ההודעה, לא יעלה בידו להגיע לדיון".

עכשיו, שימו לב. הדיון הזה נקבע על ידי הנשיאה לשעה 20:00. שעה חריגה לכל הדעות. עו"ד הלוי, בא כוח הליכוד, קיבל את הטלפון שעה וחצי לפני תחילת הדיון, בעודו בביתו שבמושבה כנרת. הנשיאה יודעת ששם הוא מתגורר. כתובתו זו מתנוססת בגאון על כתבי הטענות שהגיש לה בתיק הזה. ואני שואל בשיא הרצינות, אי אפשר היה לדחות את הדיון הזה בשעתיים, או אפילו למחר בבוקר? לא חשוב לנשיאה לשמוע מה יש לליכוד להגיד? מישהו מת? מאיר כהן, שרצה מאוד להיבחר ליו"ר, לא יעמוד במתח? מה זה הטירוף הזה?

החלטות של הכנסת, שהתקבלו אחרי דיונים, אחרי ויכוחים ואחרי שלוש קריאות, תקועות שנים בבית המשפט בציפייה לפסק דין, וכאן פתאום שום דבר לא יכול לחכות רגע? אבל אז הגיע פסק הדין עצמו. שופטי בג"ץ ידעו שהתפטרותו של אדלשטיין הכניסה אותם לבעיה. מצד אחד, ברור שאם זה היה תלוי בהם, היו מסייעים להחליף אותו כמה שיותר מהר. מצד שני, למרבה הצער יש לכנסת תקנון, והתקנון הזה קובע ש"כהונתו של יו"ר הכנסת שהתפטר, נפסקת כעבור 48 שעות".

מה זה אומר? שאדלשטיין יהיה יו"ר עד יום שישי, ושאת מאיר כהן ניתן יהיה לבחור רק בשבוע הבא. מרגיז, אבל זה מה שכתוב. עם זה, מתברר, שופטי בג"ץ לא היו מוכנים לחיות. מה עושים? ובכן, ביד אחת הסבירו השופטים לאדלשטיין עד כמה חשוב לשמור על החוק, וביד השנייה התעלמו מהחוק כאילו לא היה, ובנו מציאות חדשה שאיש מהמחוקקים לא חשב עליה, ודאי לא קיבל אותה.

עמיר פרץ, שאיש לא בחר בו, ימונה על ידי השופטים ליו"ר כנסת נוסף, וכך יכהנו במקביל שני יושבי ראש לכנסת. הראשון, אדלשטיין, שממילא אפשר להתעלם ממנו אחרי מה שעשה. השני, פרץ, ימונה רק כדי לבחור כמה שיותר מהר יו"ר חדש. שופטי בג"ץ, התברר עוד, אינם פראיירים. גם הם הבינו שעמיר פרץ, שאותו החליטו למנות - לא ברור בהסתמך על מה - עלול להתאהב במינוי הזה.

מה עשו? קבעו שהוא יוכל להשתמש בו אך ורק כדי לכנס את הכנסת לטובת בחירת יו"ר חדש במקומו. חשוב להזכיר כאן שוב: בג"ץ יכול היה להגיע לאותה שורה תחתונה בדיוק, בלי להמציא המצאות ובלי למנות לכנסת שני יו"רים באופן הזוי ומגוחך, אם רק היה נותנים לאדלשטיין ללכת הביתה ביום שישי, כעבור 48 שעות, ולדיון להתכנס ביום ראשון. אבל זהו, כך מתנהגים אנשים שהכעס והעלבון מנהלים אותם.

הם רצו לראות את אדלשטיין חוטף סטירת לחי ואת מאיר כהן מתמנה עכשיו. לא מחר, לא מחרתיים. כאילו חיי אדם תלויים כאן על הכף. ומילא, אם היינו קוראים בפסק הדין איזשהו נימוק משמעותי לצעדים הלא נורמליים האלה. כלום. סתם. הרגיזו אותם, אז בא להם. ואם כך נראה בית המשפט שלנו, מה נגיד אנחנו?

אה, רגע, זה עוד לא נגמר. שהרי תקנון הכנסת, כבר אמרנו, קובע שהתפטרות של יו"ר נכנסת לתוקפה תוך 48 שעות. וזה אומר שברמה התיאורטית, ואף החוקית, יכול היה אדלשטיין להתעורר ביום חמישי בבוקר, להכות על חטא ולהודיע שהוא התחרט ושהוא דווקא מאוד רוצה להעלות את בחירת היו"ר להצבעה. לא, קבע בג"ץ, שוב לא ברור על סמך מה. אבוד לך. שמנו לידך עוד יו"ר. אתה בחוץ.

ועל מה אנחנו מדברים, זוכרים? על השאלה הרת הגורל אם יו"ר הכנסת ייבחר ביום חמישי אחרי הצהריים או ביום ראשון בבוקר? מישהו - גם מבין אלה שחושבים שיולי אדלשטיין חצה את כל הקווים האדומים - מסוגל להבין את השיגעון הזה שנכנס בבכירי השופטים שלנו?

וכמה נלעגים יצאו אסתר חיות, חנן מלצר, ניל הנדל, עוזי פוגלמן ויצחק עמית, כשהתברר אתמול שאכן יש טעם, כמו שטען יולי אדלשטיין, בהצמדה של בחירת היו"ר להקמת הממשלה. שממילא ממשלת אחדות עומדת לקום, וממילא עם הקמתה ייבחר יו"ר קבוע, שיוסכם על הצדדים ושיאפשר לקואליציה החדשה לתפקד.

תארו לעצמכם כמה מטומטמת הייתה התעקשותם של שופטי בג"ץ לקדם בחירה מהירה של מאיר כהן ליו"ר, כשכעת מתברר שהוא מייצג מיעוט אופוזיציוני, שהיה הופך את כס היושב ראש למשלט לעומתי שיהיה עסוק בתקיעת מקלות בגלגליה של הקואליציה.

2 אחת המעשיות של רבי נחמן מברסלב, מספרת על מלך שסיפר ליועצו הקרוב על כך שחזה בכוכבים שכל התבואה שתגדל באותה שנה תהיה מורעלת, ומי שיאכל ממנה יהפוך משוגע. מה עושים? שאל המלך. בוא נכין לעצמנו חיטה ממקור אחר, השיב היועץ, כדי שלפחות אנחנו לא נשתגע. נו, ומה זה יעזור לנו? הקשה המלך, הרי אם כל העולם יהיה משוגע ושנינו נישאר
הלא־משוגעים היחידים, כולם יחשבו שאנחנו הלא־נורמליים. בוא נעשה משהו אחר, העלה המלך רעיון. בוא נאכל מאותה חיטה שממנה אוכלים כולם, אבל נחקוק לעצמנו סימן על המצח, כדי שנזכור תמיד שאנחנו משוגעים.

בתוך הטירוף הכללי והקמפיין של "קץ הדמוקרטיה", שמתרגש עלינו אחת ליומיים, אדם שמבקש להישאר שפוי חייב את הסימן על המצח, כדי להזכיר לעצמו איפה האמת ואיפה השקר, מי המשוגע ומי הנורמלי, מי הסבתא ומי הזאב שמתחפש לסבתא, ושדווקא מהשיניים שלו כדאי להיזהר.

מי שכדי לנצח בבחירות נשבע לבוחריו שלעולם לא ינצל את הקול שלהם כדי ללכת עם תומכי טרור, אוהדי נסראללה ומהללי רוצחי יהודים, ורגע אחרי סגירת הקלפיות שם פס על כל זה, והיה מוכן לחבור לאותם תומכי טרור - אין דורס דמוקרטיה גדול ממנו.

אני מתעלם במכוון מממשלת האחדות שנסגרה בעת כתיבת הטור הזה, וחוזר אל הצעות החוק שניסתה לקדם כחול לבן נגד נתניהו. באים חברי כנסת, רואים מולם מועמד שמצליח לגרוף יותר מנדטים מהם, ומעלים רעיון גאוני. בואו נעביר חוק שקובע שהוא לא יוכל יותר לנצח אותנו. ועפר שלח מסביר כמה החוק הזה לגיטימי, ומשה (בוגי) יעלון מודה שכל תכליתו להעיף מכאן את בנימין נתניהו. האם יש מהלך דורסני ואנטי־דמוקרטי מזה? אין. ובכל זאת, איכשהו, בסיוע ארטילרי של תקשורת פוליטית מכף רגל ועד ראש, הצליח המהלך הזה להיתפס כלגיטימי.

נתניהו כבגין

הסיפור הזה של השמאל ושל התקשורת, עם ה"סכנה לדמוקרטיה", הפך כבר מזמן לבדיחה של ממש. אין שבוע שהחבורה הזו לא מקוננת על מותה של הדמוקרטיה, וכל פעם בתירוץ אחר. כל החלטה של מי מחברי ממשלת הימין - מבנימין נתניהו ועד אופיר אקוניס - מקבל כמעט באופן אוטומטי את הכותרת הזו. זו, אגב, הייתה תעמולת השמאל מאז ומתמיד.

מכירים את הגעגועים הידועים של השמאל למנחם בגין, ההוא שידע להיות גם ימני וגם דמוקרט? ההוא של ההדר הז'בוטינסקאי? ההוא שאחריו הליכוד כבר איננו אותו ליכוד? אז הנוסטלגיה הזו מתאפשרת רק משום שהם בונים על הזיכרון הקצר של כולנו. בבחירות 1981, קדנציה אחת אחרי שבגין התיישב על כס ראש הממשלה, הם טענו נגדו את אותן טענות שהם טוענים עכשיו נגד נתניהו. בגין, האשים אז "המערך" במודעות בעיתונים, הוא שאחראי ל"אווירת קנאות ואלימות", ל"איום על חופש הביטוי והעיתונות", וגם, נכון, ל"התרחקות מערכי היסוד של הדמוקרטיה". לא עם מעשיהם של מנהיגי הימין יש להם בעיה, אלא עם עצם היותם ימין. נתניהו כבגין.

כשמדובר בסתם תעמולה, גם אם התקשורת מחבקת אותה בלי שאלות ובלי תהיות, זה עניין אחד. כשהתעמולה הזו מבוססת על אדנים של שקר, זה כבר עניין אחר. בואו ניזכר רגע באירועי הרס הדמוקרטיה שהיו לנו השבוע. זה התחיל בעצם עוד לפני, כשנתניהו התחיל לדבר איתנו על קורונה, ועיתונים רציניים נתנו במה למי שנתנו לנו לחשוב שמדובר בסוג של נזלת שנתניהו ניפח לצרכיו הפוליטיים. גם כשהגופות ברחבי העולם החלו להיערם, הם עדיין הסתכלו סביבם וראו רק את בעיית נתניהו.
אחר כך הייתה לנו ההחלטה של הליכוד להחרים את הדיון במליאת הכנסת שבו הוקמה הוועדה המסדרת.

"בושה וחרפה", "החלטה שלא מכבדת את בית המחוקקים", "שיכבדו את המשכורת שאנחנו משלמים להם", "שיכבדו את הדמוקרטיה ואת הכרעת הבוחר". מה לא שמענו נגד המחרימים החצופים? כל מי שמכיר את הכנסת ידע שמדובר בתעמולת כזב.
החרמת דיונים בכנסת היא פרקטיקה עם זקן ארוך. האופוזיציה לממשלת נתניהו החרימה את ההצבעה על חוקי המשילות. האופוזיציה לממשלת נתניהו החרימה את ההצבעה על פיצול התאגיד. האופוזיציה לממשלת נתניהו החרימה את ישיבת הזיכרון לשר רחבעם זאבי. האופוזיציה לממשלת נתניהו החרימה, ממש לפני חודשים ספורים, את ההצבעה על חוק המצלמות. כשאנחנו רוצים, זוכה ההחרמה הזו להילה של מחאה ראויה, ששומרת על כבודה של הדמוקרטיה. כשאנחנו פחות רוצים, אנחנו מציגים אותה כהטחת עלבון בפניה של אותה דמוקרטיה בדיוק. הכל תלוי בפוזיציה.

חוץ מזה היה לנו השבוע את עניין האיכון הטלפוני, שהתקשורת עשתה מאמצים רבים להציג אותו כנושא שנוי במחלוקת בציבור. זה היה קשקוש. חוץ ממיעוט קטן, אף אחד לא ראה את הסוגיה הזו כבעייתית. אני מוכן להתערב שרוב עצום של הציבור חי בשלום עם הידיעה שהמדינה יכולה לזהות אם הוא ישב ברכבת ליד חולה קורונה, וישמח מאוד אם מישהו ישלח לו הודעה שתכניס אותו לבידוד לפני שהוא ידביק את כל המשפחה והחברים לעבודה.

כאמור, למעט כמה עיתונאים שלא שמעו חדשות מאיטליה ומספרד בשבועיים האחרונים, הסיפור הזה לא הטריד אף אחד. אבל גם כאן, הוכרז שוב שהדמוקרטיה בסכנה. נכון, משרד הבריאות הוא שדרש את זה. נכון, היועץ המשפטי לממשלה הוא שאישר את זה. אבל אם אפשר להסביר שוב שנתניהו מאבד את הברקסים, אז למה לא?

לא כמו העדר

ומה עם הקשקוש על זה שנתניהו ושר המשפטים אמיר אוחנה סגרו את בית המשפט, רק כדי שמשפטו של ראש הממשלה לא ייפתח? הרי העובדות מלמדות שאת ההחלטה על דחיית משפטו של נתניהו קיבלו שלושת שופטי ההרכב. לא נתניהו. לא אמיר אוחנה. לא מרכז הליכוד.

הנהלת בתי המשפט, שערוץ 7 פנה אליה בעניין כדי לבדוק אם יש ממש בטענות שעפות מכל עבר, הבהירה במפורש: ''הדברים חסרי שחר. הרכב השופטים בתיק קיבל את ההחלטה באופן עצמאי, משיקולים ענייניים ועל פי שיקול דעתו בלבד". לזה הצטרף מכתב שבו הבהירה הנשיאה אסתר חיות כי "כל צמצום בפעילות בתי המשפט ובתי הדין בשל מגיפת הקורונה נעשה עד כה - וככל שיידרש, ייעשה גם בעתיד - בראש ובראשונה על דעתה ועל פי החלטתה".

אבל מה זה משנה? העיקר שיובל דיסקין, פעם ראש שב"כ, עומד בהפגנה וירטואלית ומדבר על "נאשם בפלילים שמצליח יומיים לפני פתיחת משפטו לסגור את בתי המשפט בצו חירום". צריך רק לקוות שכשדיסקין סימן מועמדים לסיכול ממוקד, הוא בדק טוב יותר לפני שביצע.

אה, וכמעט שכחנו את שיירת המפגינים עם הדגלים השחורים, שכלי התקשורת ליוו בעדכונים מהשטח, כאילו מדובר בכוחותינו שחוצים את התעלה בדרך למגר את האויב. משטרת ישראל עצרה את השיירה הזו, ולטעמי חבל שכך, בהנחיית מפקד מחוז ירושלים דורון ידיד. ונגיד שהוא קיבל החלטה מוטעית. עזבו את זה שלא שמעתי אף אחד מקוברי הדמוקרטיה השבוע מצר על החלטות מטורפת פי אלף, שהתקבלו בימי ההתנתקות, החלטות שעצרו כל מי שהרים ראש, והביאו את המשטרה להוריד מהאוטובוסים בתל אביב אזרחים שביקשו לנסוע להפגנה בנתיבות.

נגיד שזו הייתה הפעם הראשונה שהמשטרה עוצרת מפגינים, וזה חמור מאוד. ובכן, מי אשם ברמיסת הדמוקרטיה הזו? ברור, גם בזה אשם נתניהו, שהרי ברור שהוא שהנחה את הניידת במחלף לטרון לעצור את כל מי שלא הצביע לבלוק. אבל זה מילא. מה שהתברר פתאום, כשאוסף עיתונאים ואנשי שמאל החלו לטנף על מפקד המחוז, זה שבניגוד למה שלימדונו רבותינו, יש מקרים שבהם יש היתר לתקוף אישית קציני משטרה.

ידידי, בן כספית, צייץ בטוויטר בלעג על מפקד המחוז וכינה אותו "דורון ידיד המשפחה"; מיקי רוזנטל, אביר איכות השלטון, סיפר שידיד עשה את זה משום שהוא "רואה את עצמו מועמד למפכ"ל", ולכן הוא "מתחנף לנתניהו"; וג'ודי מוזס, בלשונה העדינה, הסבירה בהתייחס למפקד המחוז, שהוא "משפר את ביצועי לשון הליקוקים לבלפור... ובדרך מוציא שם רע למשטרה". פתאום אתה מבין שיש מי שלהם מותר לדבר ככה על קציני משטרה, כי הם בצד של הטובים. של בני האור. הם לא כמו ה"ביביסטים". הם לא כמו העדר.

אנשים חסרי גבולות

לסיום - כדי לחבר את היחס הנכון אל שופטי בג"ץ עם היחס הנכון אל נוטרי הדמוקרטיה - אודה כי מאז ההתנתקות איבדתי את אמוני באלה ובאלה, ויחד איתם בעיתונאים ובפוליטיקאים שמדברים גבוהה גבוהה על מוסר ועל ערכים.

אנשים שלא מצאו בעיה עם מדינה ששולחת טרקטורים כדי להרוס את בתיהם של עשרת אלפים אזרחיה, שלא חטאו ולא פשעו, הם אנשים חסרי גבולות. בג"ץ, שסיפר לעצמו במשך שנים שהוא מגן זכויות האזרח, ונתן לכל זה לקרות בלי להניד עפעף, הוא בג"ץ שאין לו עכבות.

הרגע האחד המזוקק שבו הבנתי את זה עד הסוף, היה הרגע שבו שמעתי את המשנה לנשיא בית המשפט העליון בדימוס, השופט אליהו מצא, מנמק את פסק הדין שאפשר את ההתנתקות בכך ש"היה מדובר באקט פוליטי, שהיה מקובל על רוב חלקי הציבור". קחו את דורסי הדמוקרטיה, שנופפו השבוע בדגלים שחורים, קחו את שופטי בג"ץ, שעיקמו השבוע כל כלל אפשרי בניסיון ללמד את יולי אדלשטיין לקח, ותבינו שהכל פוליטיקה והכל פוזיציה. שום דבר מעבר לזה.