בשבועיים האחרונים קראתי מעל דפי המוסף הכלכלי של "מעריב" לקיצוצי שכר ופנסיות תקציביות לשניים־שלושה העשירונים העליונים של עובדי הסקטור הציבורי. מצב שבו מאות אלפי שכירים, מאות אלפי עצמאים ובעלי עסקים קטנים ובינוניים משלמים מחיר כבד במשבר קורונה, כשמצד שני, עובדי הסקטור הציבורי הבכירים נהנים לא רק מביטחון תעסוקתי, אלא גם משכר מפוצץ ותנאי פנסיה תקציבית מנופחים - איננו הוגן, איננו צודק ואיננו מוסרי.
מצב כזה אינו נכון גם בעת שגרה, ובמיוחד לא בעת משבר שבו המושג "ערבות הדדית" נישא בפי כל, גם בפי אלו שמקבלים את השכר והפנסיות המפוצצות אבל מסרבים להיכנס מתחת לאלונקה ולתרום את שלהם. לא יקרה דבר אם שכרם של אותם בכירים, שנע בין 60 ל־100 אלף שקל ברוטו מדי חודש, בנוסף לפנסיה שנעה בין 30 ל־90 אלף שקל, יקוצץ בעשרות אחוזים. איזו זכות מוסרית יש להם להטיף לאזרחים על התנהלות כלכלית במהלך המשבר, כשהם מתעקשים להישאר מנותקים מהעם ומסרבים לכל קיצוץ בתנאים הנדיבים שלהם?
אחרי שנות מחקר רבות בנושא הפנסיה התקציבית, אני יכול לומר בבטחה, כלשון הקלישאה, שכל משבר יוצר הזדמנות. ומשבר הקורונה יוצר הזדמנות, סוף סוף, לטפל בתנאי השכר והפנסיה התקציבית המנופחים של בכירי הסקטור הציבורי. זו תהיה התמודדות קשה מול הלוביסיטים של ההסתדרות וגם מול הלוביסיטים של מערכת המשפט ושאר הבכירים, ויהיה מעניין לראות איך החלטה עקרונית על קיצוץ בתנאי הפנסיה התקציבית תגיע בוודאי לבג"ץ, ותפגוש שם, תוך ניגוד עניינים ברור ומובהק, את השופטים שנהנים מתנאיה.
ולכן, זו קריאתי מפה לראש הממשלה נתניהו - אל תהסס, גם בתוך עומס הטיפול בקורונה, והקדש זמן לדיון עם הפקידים הרלוונטיים לקיצוץ שכר ופנסיות תקציביות בסקטור הציבורי. האליטות ייאבקו בך, הציבור ימחא לך כף. אין החלטה מוסרית, ערכית וצודקת ממנה, כי הרזה לא יכול להמשיך לסחוב על גבו את השמן. החשב הכללי רוני חזקיהו יוכל לתת לך, אדוני ראש הממשלה, את כל המספרים מתוך הדוחות הכספיים של הממשלה כבסיס להחלטה הזו. הינה תמציתם:
# למעלה מ־700 מיליארד שקל - זו ההתחייבות העצומה של המדינה כלפי הגמלאים והעובדים הפעילים המבוטחים בפנסיה תקציבית. אלא שזה ממש לא המספר הסופי. המספר הרשמי לא כולל גופים הנתמכים מתקציב המדינה, כמו אוניברסיטאות, חברות ממשלתיות ועיריות, שמנפחות עוד יותר את ההתחייבויות, המנופחות ממילא.
לכל זה צריך להוסיף גם את פנסיית הגישור בצבא ובמערכות ביטחון נוספות. במה מדובר? בעוד הפנסיה התקציבית נעלמה מהשירות הציבורי בתחילת שנות ה־2000, בצבא היא נותרה - אבל בתחפושת. אחרי ביטולה של הפנסיה התקציבית "הרגילה" המציאו פטנט חדש - "פנסיית גישור" - שמשולמת לפורשי הצבא מיום הפרישה המוקדמת ועד גיל הפרישה הרשמי, כלומר במשך 20 שנה בממוצע. רק אז קרן הפנסיה הרגילה עוברת לשלם את קצבת הפנסיה. להזכירנו, גיל הפרישה בצה"ל עומד על 47, במשטרה ובגופים החשאיים על 54 ובשירות בתי הסוהר על 55. המשמעות היא שקצבת הפנסיה התקציבית תשולם לפורשים מגיל הפרישה המוקדם ועד גיל הפרישה הרשמי (67), ולוותיקים היא תשולם לכל החיים.
הדבר המדהים בכל הסיפור הזה הוא שלאורך כל השנים שבהן הונהגה "פנסיית הגישור", איש לא חשב להכניס את גובה הסכום להתחייבות הממשלה. עד עצם היום איש מהפקידים לא יודע מה ההתחייבות המדויקת, אבל אתם יכולים להיות סמוכים ובטוחים: היא מגיעה לעשרות מיליארדי שקלים, והיא תתנפח עם השנים, ככל שיהיו ועוד פורשים עם פנסיית גישור.
# הצ'ופרים של הרמטכ"לים: לאורך כל השנים הארוכות שבהן הונהגה הפנסיה התקציבית נהגו הרמטכ"לים, ולא בטוח שעל פי חוק, להגדיל את אחוזי הפנסיה אצל אנשי הקבע. על פי סמכות שלא ממש ברור מי נתן להם אותה, ניתנה לרמטכ"לים האפשרות להגדיל את אחוזי הפנסיה עד 19%(!). על פי דוח מבקר מהעבר, התברר ששיעור ההגדלה הממוצע של הרמטכ"ל לפורשים בשנים 2013־2015 היה כ־8.5%. המשמעות התקציבית של ההגדלה הייתה, על פי החשכ"לית לשעבר מיכל עבאדי־בויאנג'ו - כ־3 מיליארד שקל.
בואו נפשט זאת כך: הצ'ופר שהיה, בין היתר, בידיהם של גדי איזנקוט, בני גנץ, גבי אשכנזי, דני חלוץ, משה יעלון, שאול מופז ועוד, עלה לנו עשרות מיליארדי שקלים - על חשבון כספי משלם המסים הישראלי.
# שורה תחתונה: התחייבויות המדינה בנוגע לפנסיה התקציבית נעה סביב טריליון שקל על פני 50 השנים הבאות, התחייבות הממומנת מתקציב המדינה, וכמובן פוגעת בתקציבים אחרים.
# ברמה השנתית, תקציב המדינה מממן כעת פנסיות תקציביות בהיקף של 22 מיליארד שקל, והסכום הזה ילך ויגדל עד לרמה של קרוב ל־40 מיליארד שקל באזור שנת 2040, ואז יתחיל לרדת. ההערכות הן שיחד עם פנסיית הגישור והתמיכה העקיפה בגופים המשלמים פנסיות תקציביות, התמיכה התקציבית השנתית נעה סביב 30 מיליארד שקל. ומי מממן אותה? הדור הצעיר, מעמד הביניים בעיקר, שרוב נטל המיסוי בישראל הוא עליו, שמסבסד את הפנסיות התקציביות של הדור הוותיק. הטענה הנכונה שגם משלמי הפנסיה התקציבית משלמים מס הכנסה - מטעה, כי גם התשלום נטו, אחרי תשלום המס, גבוה וחסר כל פרופורציה.
# מיהם שיאני הפנסיה התקציבית? כמובן, השופטים מככבים ברשימת השיאנים. הפנסיה התקציבית הגבוהה ביותר מגיעה ל־92 אלף שקל ברוטו לחודש, והממוצע של השופטים נע סביב 42 אלף שקל ברוטו לחודש. גיל הפרישה של השופטים הוא 65, אבל צריך לקחת בחשבון שבכירי המערכת המשפטית ושאר בכירי הסקטור הציבורי יכולים לפרוש, בדומה לצבא, בגיל מוקדם ולקבל את הפנסיה התקציבית ביום פרישתם.
# תיקונים לחוק מאפשרים לשורה של פורשי הצבא לחזור לעבוד בשירות המדינה בתפקיד אחר, כמו חבר כנסת, ולקבל שני תלושים: גם פנסיה תקציבית וגם שכר שוטף. למשל, אביחי מנדלבליט, היועץ המשפטי לממשלה, מקבל שכר של כ־80־90 אלף שקל בתפקידו כיועץ משפטי, כי הוא מוקבל לשופט, וגם פנסיה תקציבית (פרש בדרגת אלוף) בגובה מוערך של כ־40־50 אלף שקל בחודש. אנשי הצבא ומערכות הביטחון בכנסת מקבלים גם הם שני תלושים, וזה כולל את בני גנץ, גבי אשכנזי, משה יעלון, אבי דיכטר, יואב גלנט, עוזי דיין, מירי רגב, אורנה ברביבאי, אלעזר שטרן, יואב סגלוביץ', מיקי לוי ורם בן ברק. אהוד ברק, למשל, מקבל פנסיה תקציבית משני מקורות, האחד כרמטכ"ל והשני כחבר כנסת וכשר - בסך הכל הוא מגיע להערכתי לכ־100 אלף בחודש ברוטו.
# נשיא המדינה ראובן ריבלין, על פי בדיקתי בעבר, מקבל כ־63 אלף שקל ברוטו, ובנוסף נהנה מפנסיה תקציבית של כ־27 אלף שקל מתפקידו כשר וכחבר כנסת. ביחד, מדובר ב־90 אלף שקל ברוטו וכ־56 אלף שקל נטו.
אלו הם פני הדברים: לא מדובר רק ביוצאי צבא ובח"כים ובשרים, אלא באלפי בכירים בסקטור הציבורי שמקבלים שכר ופנסיות לא הגיוניות. בעקבות משבר הקורונה, הגירעון בישראל עלול לזנק ליותר מ־10%, והחוב הציבורי עלול לגדול ב־100 מיליארד שקל. קיצוץ שכר ופנסיות בסקטור הציבורי יעזור מאוד לצמצם את הנזקים הללו.
[email protected]