אם הייתה סיבה מוצדקת אחת לאיחוד כוחות בין גוש הימין לכחול לבן, הרי שזו נעוצה בצורך לשנות את מערכת היחסים בין מדינת ישראל למדינה החרדית שבתוכנו. כלומר, לשבור את ההתבדלות, הזלזול ועצם הקיום האוטונומי של ישות חרדית בתוך המדינה.
לשם כך היה מקום להקפיא את המחלוקות ולהקים ממשלת חירום זמנית. כזו שתטפל בקורונה ותחיה את המשק, ובד בבד תשנה את מערכת היחסים בין מדינת ישראל לחברה החרדית שבתוכה. כל זה, כמובן, לא יקרה, כי המעמד הקדוש של יעקב ליצמן ואריה דרעי, כמו גם המפלגות והציבור שהם מייצגים, לא ייפגע. כמו בעשרות השנים האחרונות, הימין והשמאל ימשיכו לשלם לחרדים כל מחיר כדי להישאר בשלטון.
וכפי שמתברר בעידן המגיפה, המחיר כבד. קודם כל הוא כבד עבור החברה החרדית עצמה: רוב הנדבקים משורותיה נפגעו על ידי חרדים אחרים, משום שרבים מהם פעלו בהתרסה ובזלזול נגד המדינה והוראותיה. כלומר, מרבית הקורבנות החרדים של המגיפה ייפלו בגלל חרדים אחרים, תופעה איומה שכבר כונתה על ידי דיינים ואנשי ציבור חרדים כמעשה רצח.
עד כמה המחיר נורא ניתן להבחין בקהילות חרדיות בניו יורק ובעולם. הקציר שם כל כך כבד, עד שכבר דווח על מחסור בקברנים כדי להביא לקבר ישראל את המתים כולם. אבל גם אצלנו נפלו וייפלו קורבנות רבים, כשאחוז ניכר מכלל החולים הם חרדים. רובם קורבנות של ההתבדלות וההתרסה שטופחו במגזר זה עשרות בשנים.
המחשה מטרידה במיוחד ניתנה השבוע כאשר דיין בכיר בבית דין צדק חרדי שחלה בקורונה כתב דברים קשים נגד הקנאים, מפירי הבידוד. אבל בתוך הקריאה שלו הוא הדגיש: "מאחר ואין אנו מסתמכים כלל על דעת הרשויות בשום נושא, ובוודאי שאיננו רואים בדעתם שום משקל לשום דבר ועניין". כלומר, אנחנו לא נשמעים להוראות של משרד הבריאות והמדינה. "מה שמעניין אותנו זה אך ורק דיני התורה הקדושה", הוא הוסיף ואמר שהם מחמירים יותר בגלל עמדת התורה. הנה כי כן, גם כאשר מנהיג ציבור חרדי מנסה להסביר שיש להקשיב לרשויות המדינה, הוא עושה זאת מתוך שלילת הסמכות ושיקול הדעת שלהן.
הפרדוקס המתסכל והמקומם הוא שהציבור היצרני הממושמע של מדינת ישראל, זה שכבר חודש עצר את חייו, נשימתו ופרנסתו, לא יחזור בהדרגתיות לחיים בגלל ההתנהגות של חלק מהאזרחים החרדים, אלו שלא לוקחים חלק בפרנסה, ביצירה, בהגנה הפיזית על המדינה והציבור. בעוד שדפוסי ההפנמה והציות של מרבית היהודים בישראל הובילו לבלימה משמעותית של ההדבקה, מי שמסכן את הכלל הם אלו שלא עובדים, לא משרתים ואפילו לא לוקחים חלק במערכה הרפואית.
מדובר בתוצאה מקוממת, שמאפיינת גם את ימי השגרה שלנו, מכיוון שהבדלנות וההתרסה החרדיות משפיעות בצורה הולכת וגוברת על כל אספקט של חיינו, במיוחד אל מול גידול האחוז שלהם באוכלוסייה. והנה דווקא עכשיו, אותו ציבור שרבים בו לא משלמים מסים ולא משרתים, הוא שישפיע על המועד שבו יוכלו העצמאים והעסקים לחזור לעבודה.
ביום שאחרי המגיפה, כאשר צריך יהיה לבחור במי תומכת המדינה מתוך משאביה המוגבלים, ייפגעו העצמאים שאיבדו את עסקיהם בגלל המשך הזרמת כספים לישיבות, לכוללים ולאברכים, מי שרבים מהם סירבו לציית להוראות הבידוד וסיכנו את כולנו. למחלה הזו צריך היה לשים קץ במסגרת ממשלת החירום של שני הגושים הציוניים, אבל זה כמובן לא יקרה במסגרת הממשלה שעומדת על הפרק.
תעודת פטירה
ברוך השם, קודשי ישראל לא ייפגעו: לא ש"ס, לא האגודה ולא גדול הדור - מרן בנימין נתניהו. הם אינם נתונים בסכנה כתוצאה מההסכם המתגבש עם בני גנץ וגבי אשכנזי. אבל על מה שכונה פעם מחנה הימין אפשר יהיה לומר קדיש.
ניתן גם יהיה להוציא תעודת פטירה לכל גוף והתארגנות שאי־פעם התיימרו להציג עמדות של הימין: מהליכוד ובכיריו, דרך מרבית העיתונאים, השדרנים והגופים החוץ־פרלמנטריים המזוהים עם המחנה. כל אלו שלא מרעידים עכשיו את אמות הספים, מאז שהתברר איזו קואליציה מתכוון נתניהו להקים.
ולגבי מפלגת ימינה, גם היא מפרפרת בין חיים למוות. רק אם תודיע שלא תהיה חלק מציר האינטרסים של ביביגנץ ותציג אנטיתזה אידיאולוגית צלולה, אפשר יהיה לבצע בה החייאה.
למעשה, שוויון הנפש שבו מרבית בכיריו וכותביו של מחנה הימין מקבלים את תמרוני המנהיג הדגול נתניהו, משמיט את הקרקע מתחת להנחה שיש להם תפיסת עולם כלשהי. עקרונות, משנה, יושרה אינטלקטואלית - כל אלו יישטפו באסלה עם הקמתה של ממשלת ביביגנץ.
כי מי שיכול היה לזעוק לפני חודש על חשיבות הריבונות ביישובי יו"ש ועכשיו יעבור לסדר היום, הוא חסר עמוד שדרה אידיאולוגי. ומי שעלה על בריקדות נגד המערכת המשפטית ומחא כפיים לאמיר אוחנה, כשהתריס מול עיוותי המערכת, יקבל עכשיו את אבי ניסנקורן או כל שר תואם מכחול לבן במשרד המשפטים, ולא יוכל להניף אף דגל אידיאולוגי בעתיד. אותו הדבר בנוגע להתיישבות, לכלכלה חופשית ולכל אותם מרכיבים של ההשקפה שמרכיבה את "המחנה הלאומי".
אצל נתניהו עצמו אין הפתעות, כמי שכבר מינה בעבר את ציפי לבני לשרת המשפטים ולממונה על המו"מ המדיני, ודיכא את הניסיונות מהמחנה שלו לעצור את ההפיכה השיפוטית של בג"ץ, עד שהאש הגיעה אליו אישית; וכמי שהסכים לתת לשלי יחימוביץ', עמיר פרץ ואבי גבאי כל מעוז אידיאולוגי עבור כיסא ראש הממשלה. מאדם כזה אין ציפיות, בוודאי שלא בתחום היושרה והאידיאולוגיה. אבל איפה השרים וחברי הכנסת מהליכוד? איפה עורכי העיתונים והשדרנים? כל מי שהסתערו בשצף קצף על "מחנה השמאל" בשירות נתניהו?
שהרי אם תוקם הממשלה שנתניהו הסכים להרכיב, לא יישאר בשלטון הליכוד ולו מרכיב אחד ממשנת הימין האידיאולוגי הישראלי. כל תחומי הליבה - ההתיישבות, הביטחון, המשילות והיחסים בין הכנסת לבג"ץ - הכל יעבור לשמאל או יישלט בידי הצד השני.
במקביל, ההתיישבות ביו"ש, שמעוצבת על ידי משרדי הביטחון והמשפטים, תזכה לטיפול טיפוסי של אסכולת רבין־פרס, ושרי כחול לבן יצטרפו בשקיקה למדינה הפלסטינית שתוקם דה־פקטו כתוצאה מתוכנית טראמפ. כך, נתניהו יישאר בשלטון, אבל ציר ביבי־גנץ־אשכנזי יוביל בגאון את קונספציית אוסלו, בלי להותיר דבר מאותם דגלים שהליכוד ולווייניו הניפו מאז 1967.
נתניהו בוודאי אשם בריסוק המחנה שבו גדל, אבל עיקר האשם מוטל על השרים והח"כים, אנשי הציבור והפעילים, הפרשנים והעיתונאים וכל מי שעומד עכשיו מנגד ומאפשר להתל בקולות המצביעים ובתפיסת עולמם.
אם המהלך הנכלולי של נתניהו לא ייעצר, לא יתקיים עוד מחנה וגוש ימין כפי שהכרנו. מתוך ההריסות צריך יהיה לבנות משהו חדש, על פי תפיסת העולם שבה מאמינים מרבית האזרחים היהודים של ישראל. צריך יהיה לגבש לה כלים חדשים: מפלגות, ארגונים, כלי תקשורת, מכוני מחקר. כאלו שאינם עבדים נרצעים של נתניהו וממשיכי דרכם של פרס ורבין.