בהתחלה לא ראיתי את זה כשליחות, אלא כמפלט חוקי מהמצור. הרי איזה שוטר יעצור ויקנוס אותי, אם יש בידי ההוכחות שאני נוסעת אל הסופר כדי לקנות מצרכים לאדם שארונותיו ריקים? כשכתבה מישהי בפייסבוק שהיא מחפשת אנשים מאזור חולון־בת ים למצווה שלא תגזול מהם הרבה זמן, התנדבתי מיד. ההסגר כבר העיק עליי כל כך: מהמחשב, אל הטלוויזיה, ומשם קצרה הדרך אל המזווה והמקרר. אין לי מושג איך העלייה במשקל עוד לא נרשמה כאחד הסממנים של הקורונה הנוראית. שלחתי לה הודעה בפרטי: “אני גרה בראשון ואני מוכנה לסייע".

“מרסל? את בטוחה?", שלחה אליי חזרה, “את עיתונאית, בטח את עמוסה בימים האלו".
“הכל בסדר", הרגעתי אותה, “אני עדיין לא איתי אנגל, והכתבה הכי מפחידה שכתבתי הייתה על הלהקה התוניסאית בחינה שלי". היא לא כל כך הבינה את הבדיחה הקלוקלת שלי, אבל ביקשה מספר חשבון בנק ושאלה אם תוכל להעביר לי 1,500 שקל, שמהם ארכוש מצרכים, רגע לפני פסח, לשלוש משפחות.
“כמה נפשות יש בכל משפחה?", שאלתי. “באחת שתי נפשות ובשאר חמש נפשות". נראה לי לא הוגן לחלק את הסכום שווה בשווה. כששאלתי אותה אם לא כדאי שאת רוב הסכום נקדיש למשפחות מרובות הנפשות, ענתה שהתורמים תורמים על פי משפחה, ואי אפשר לחלק את הסכום כאוות נפשנו.
קיבלתי שלושה טלפונים, שלוש כתובות ושלושה שמות של אותן המשפחות, והתבקשתי לטלפן אליהן, להודיע באיזו שעה אגיע, להגיד שיש לי משלוח בשבילן, לא להזדהות, לא להביך ולא לשאול אם הם צריכים עוד משהו. אבל בסקרנות רבה התברכתי ובלשון שגם כשאני ישנה זזה לה, כי היא לא יכולה לנוח. וכך בדרך לסופר הזול ביותר, שבו קונים רוב החרדים, היחיד שבו יכולתי להשיג עגלה שלמה ב־500 שקל ולהסתכן פי שלושה בקורונה, טלפנתי אל המשפחה הראשונה, אישה וילדה מתבגרת. השעה הייתה 11 אבל היא ענתה לי אפופת שינה ומשתעלת. “מי זה?", שאלה.
“היי, יש לי משלוח מהסופר בשבילך, מתי אוכל להביא לך?", שיננתי את הטקסט שקיבלתי.
“רגע, סליחה, עוד לא התעוררתי, מי שלח לי?", התעניינה.
“מה זה משנה? זו מתנה לפסח".
האישה הופתעה, הובכה ואמרה, “זה בטוח בסדר? אני לא רוצה לקחת ממישהו שצריך יותר".
“אני בסופר, הכל שולם", שיקרתי, שכן הייתי בחניה, “לפני שאלך אל המכונית, יש משהו ספציפי שאת צריכה?".
ידעתי שאני עוברת על כל החוקים שנתנו לי, אבל אם כבר יש כסף, למה שאדם לא יקבל משהו שהוא באמת אוהב?
“שניצלים אם אפשר, אה! וחלב סויה, אבל רק אם אפשר, אני לא רוצה להטריח".
“קיבלתי", אמרתי, “ומה עוד?".
האישה פרשה לפניי עוד כמה מצרכים שהייתה צריכה. “אין לי איך להודות לך", אמרה.
“אני רק השליחה, אגיע עוד מעט".
“אז אחזור לישון", השתעלה שוב האישה.
“בטח, למה לא", אמרתי. “אני אעשה לך קניות ואת תשני".
צחקנו שתינו, משהו בקרח נשבר ושמחתי על כך.

***

הסופר היה עמוס לעייפה, מלבד מדידת חום בכניסה וכרוז שאומר בכל חצי שעה עגולה “אנא מכם השמרו להוראות ושמרו מרחק של שני מטרים האחד מהשני", לא ננקטו שם שום צעדים משמעותיים למניעת המחלה. אנשים הצטופפו, התווכחו על חבילת הביצים האחרונה שנשארה ונגעו בידיהם החשופות בפירות והירקות. החלטתי שאקנה לה רק דברים סגורים, מילאתי את העגלה בשמן, קמח, קורנפלקס, ממרחים, דגים קפואים, שניצלים, מוצרי חלב ואפילו מפה לבנה אחת, כדי שתוכל להרגיש חג. בקופה הוספתי עוד כמה שקלים מכיסי, גם זה בניגוד לחוקים שהקצו לי מראש, והעמסתי הכל על מכוניתי. כשאחותי התקשרה כדי לשאול איך עובר עליי הבידוד ושמעה שאני ברכב, נזפה בי. כשהסברתי לאן אני נוסעת, שתקה ואז אמרה, “אם ככה, יש לך השגחה מיוחדת". קיבלתי את קביעתה ובכל זאת, לא הורדתי את המסיכה.
האישה גרה בקומה השלישית בבית דירות ישן. טלפנתי אליה שוב ואמרתי שאין צורך שתפתח את הדלת, בכל פעם שתשמע דפיקה, תחכה כמה שניות ורק אז תפתח. “תודה על ההבנה", אמרה ואני כבשתי את יצרי, רציתי לראות מי זו נעימת ההליכות הזו ואולי לחבק אותה ולהגיד שכולנו היינו שם בשלב כזה או אחר בחיים.
אבל הנחתי את השקיות הראשונות על דלתה, דפקתי ורצתי שוב אל האוטו, העמסתי עוד שלוש שקיות ושוב עליתי שלוש קומות אליה, כל כך הרבה זמן שלא הרגשתי את שרירי ירכיי, ספק אם בכלל ידעתי שיש לי כאלו. בפעם השלישית והאחרונה חיכתה לי על מפתן הדלת. “אוי, התבלבלתי מהמצב המוזר שנכפה עליי", אמרה.
“אני מניחה והולכת, אל תדאגי", השפלתי את מבטי כדי שלא יפגוש במבטה, כדי שלא תחשוב חלילה שאזכור אותה כפושטת יד או כנזקקת, שלא תיבהל אם בזמנים טובים יותר תפגוש אותי בקניון או באיזו חנות בגדים ואשפוט אותה. הנחתי את השקיות. לפני שירדתי למטה, אמרה “חכי, קחי את זה איתך", ונתנה בידי שקית שקופה, היו בה עוגיות כעכים מלאות בשומשום. אלו, אגב, העוגיות שאני הכי אוהבת. “לא היית צריכה בכלל", הופתעתי. “אפיתי אותן אתמול, תאכלי, הן טריות ותודה, תודה רבה", נטלה את השקיות, סובבה אליי את גבה ונכנסה אל ביתה. רגע לפני שסגרה את הדלת, ראיתי כלב קטן עומד בפתח ומביט עליי, הלוואי ויכולתי לשאול אותו מה מתחולל שם בבית.
המפגש עם המשפחות מרובות הילדים, היה קל יותר, ידעתי מה הן צריכות ומה צריכים ילדים מלבד בשרים וביצים, קניתי המון ממתקים, חטיפים כשרים לפסח, חוברות צביעה וטושים לעתות השעמום, שניצלונים, פתיתים ואריזות חיתולים. כן, גם לי הורידו בעבודה, בוטלו לי שלוש הרצאות ותוכניות הרדיו שלי נדחו עד להודעה חדשה (הן משודרות באותה השעה של המהדורה המרכזית) אבל מהעבר אני יודעת, שבכל פעם שנתתי בלי לבקש חזרה, העולם חייך אליי בצורה כזו או אחרת.

***

ביום ההוא, לפני ארבע שנים, כשעזרתי למשפחה קשת יכולת מיפו בכמה מטרנות (אני חושבת שאפילו כתבתי לכם על זה) פגשתי את גור. רואים? זה עובד. ולפני כמה ימים, במשלוח האחרון למשפחה האחרונה, ירד אחד הילדים למטה, עם חולצה הקטנה למידותיו, בידו שקית ביסלי כשרה לפסח והביט בי. “ירדת לעזור לי?", שאלתי. “את זאתי שהביאה לנו אוכל?", אמר והמשיך לאכול. “אני עובדת בסופר, אמא ואבא קנו את האוכל", השבתי לו. עצרתי את עצמי שלא לצבוט בלחייו השמנמנות, תחת עיניו הסקרניות. “את משקרת, אני יודע", הוכיח אותי. “לא בא לי לעזור לך עם השקיות, אבל את רוצה קצת ביסלי?", שאל.

“בסדר", עניתי לו ולקחתי לו שלושה ביסלים. כך עמדנו שנינו ואכלנו, באמצע הרחוב הנצור, בשעת בין ערביים, כששקיות קניות גדושות במצרכים מקיפות אותנו. כשנגמר לי הביסלי, הושיט לי הילד את השקית ואמר “קחי עוד, אני מסכים לך", ולקחתי עוד. נזכרתי שמהבוקר לא אכלתי, הייתכן שהוא ראה את זה?

כשהעמדתי את השקיות על מפתן דלתו, יצא אביו והודה לי. “תודה לבן שלך", אמרתי “באתי לברך ויצאתי מבורכת". הוא הביט בבנו שחשף את שיניו הקטנות ואמר, “הבאתי לה קצת ביסלי למרות שהיא קצת שמנה".

צחקתי כל הדרך אל האוטו, פתחתי את שקית הכעכים ואכלתי את האחרון שנשאר לי. השמש בדיוק שקעה, איזה עולם יפה זה, חשבתי.