יסלח לי הקורא על כך שלא אפרוש בפניו בעמוד זה עוד מן המתרחש אצל שכנינו בנושא הקורונה. חלק מכך אפשר לייחס ליד המקרה. לפני כמה ימים נפל לידיי ספר הלימוד החדש לכיתות ט' של מערכת החינוך המצרית. מה יותר טוב ערב פסח מלעסוק בבני ישראל במצרים, או במקרה דנן, באופן שבו אנחנו מוצגים שם בימים אלה.
שמו של הספר "לימודי חברה - הגיאוגרפיה של העולם וההיסטוריה של מצרים החדשה", והוא יצא לאור על ידי משרד החינוך והתרבות המצרי. בצוות הכותבים תמצאו גיאוגרפים, מומחה למדע הסביבה, היסטוריון, פסיכולוג וכמובן אנשי חינוך. אחת לתקופת מה מתפרסמת בישראל סקירה שערך גורם אקדמי בנוגע לספרי לימוד במדינות ערב, ולרוב תמצאו שם השמצות מקיר לקיר. כאן הממצאים מפתיעים: ישראל אינה מושחרת. לא בגלוי ולא באמצעות מסרים סמויים. יש ותמצאו בין דפיו גילויי פטריוטיזם במידה (למשל, פינות על גיבורי מלחמת ששת הימים ויום כיפור של הצבא המצרי), וכמובן - הטיות פוליטיות, אבל לא יותר מאלה המצויות בחומרי הלימוד בישראל.
הספר יצא לאור לראשונה ב־2018. הוא עשוי ארבע יחידות ומתפרש על פני 150 עמודים. שתי היחידות הראשונות עוסקות בכלכלה העולמית ובמודלים כלכליים. השלישית בתהפוכות הפוליטיות במצרים ובסכסוך הישראלי־ערבי, והרביעית - בחברה האזרחית המצרית. מן המנדט הבריטי בארץ ישראל, דרך 48', הסכם השלום ועד אוסלו - התלמיד המצרי נחשף לרצף האירועים המטלטל שהביאנו עד הלום. שלושה שיעורים מוקדשים לסכסוך עם ישראל ופתרונו. הראשון עוסק במצרים והסוגיה הפלסטינית, השני במלחמת אוקטובר (יום כיפור), והשלישי במצרים והסכסוך הערבי־ישראלי. שלושת השיעורים הללו נפתחים בעמוד 62 ומסתיימים בעמוד 76. הם גדושים תמונות, מפות והערות צד מרחיבות ידע.
לא תמצאו בפרקים הנוגעים לישראל ביטויי בוז או השמצה כלפיה. כאשר כונתה "אויב", ההקשר אכן היה מובן, כי תוארו בו קרב או מלחמה בלשון עבר. לעתים מעוטרים העמודים במפות, ושם הופיעו הערים באר שבע ותל אביב, בשמותיהן העבריים, לצד ירושלים, חיפה, עזה ועכו. מדינת ישראל מכונה בשמה, "ישראל", ואין התעקשות לכנותה "פלסטין" ולהטיל ספק בקיומה. השימוש הידוע במילה "ציונות" מועט, כי הרי ישראל היא מדינה ולא תנועה. מבין השורות עולה המסר כי ישראל היא עובדה קיימת. סבלם של הפלסטינים מקבל ביטוי נרחב, וגם המאמץ המצרי לסייע להם - אבל לא ניכר דחף עצום אצל המחברים להטיל על ישראל את מלוא האחריות למצבם. קורא אינטליגנטי יבין מן הכתוב כי לייאוש הפלסטיני אין אחראי אחד בלבד.
לשון הכתיבה חילונית. הטקסט נעדר מרכיבים דתיים ואין בו כל אמצעי של עידוד לאמונה. אומנם הכותבים משתבחים בהפלת קו המוצבים של בר־לב, ובכך שמחקו את תבוסת 67' במלחמת יום כיפור, אבל שפתם עניינית והיא איננה לוקה בפאתוס. אין האדרה של מנהיגים. גמאל עבד אל־נאצר, אנואר סאדאת וחוסני מובארק מוזכרים באופן ענייני וצנוע. משה דיין מכונה שם "שר ההגנה" ולא "שר המלחמה", כפי שהיה נהוג בעבר, ועדיין נהוג אצל אחרים. יש הדגשה של שוויון מגדרי: בראשיתו של כל שיעור, פונים המחברים אל הקורא במילים "יקירי התלמיד, יקירתי התלמידה". לעתים מופיעה בטור צדדי רשימה של מושגים משיקים. בעמוד 69 תמצאו את הסעיפים האלה: "תרבות השלום, משא ומתן ופתרון סכסוכים באמצעי שלום, אִזרוח וזכויות אדם".
בסיכום השיעור על מלחמת יום כיפור נכתב כי במערכה ההיא רוסקה אגדת הצבא הישראלי שלעולם אינו מובס, אבל היא הייתה "נקודת מפנה בסכסוך הערבי־ישראלי, שהוכיחה כי הגיון הכוח אינו מביא שלום".
מובארק הוחזר למידותיו
בולטת ההתחשבנות של כותבי הספר עם ארה"ב. הם מקפידים להראות כיצד לאורך עשרות שנים, מ־1948 ועד 1973, עמדה וושינגטון לצד ישראל והצילה אותה ברגעי מבחן שבה כמעט הכריעו אותה הערבים. אחרי 30 שנות האדרה של חוסני מובארק, מפקד חיל האוויר המצרי במלחמת יום כיפור, מצאו לנכון המומחים להזכירו אגבית בלבד בהקשר המלחמה, והעמידו דברים על דיוקם: את המלחמה ההיא, מהצד המצרי, הובילו אחרים, ובראשם מפקד הצבא סעד אלדין אלשאזלי ומפקד חטיבת המבצעים עבד אלרני גמאסי.
אחד הפרקים המעניינים נוגע למלחמת ששת הימים. התגרויותיו של נאצר אינן מוזכרות. על פי הגרסה המצרית, המלחמה פרצה בגלל רצונה של ישראל לאחוז את מצרים בגרונה, ולמשוך את מדינות ערב למערכה שאינה מוכנה לה (עמ' 65). "למרות המאמצים שהושקעו לפתרון המצב הנפיץ בין מדינות ערב וישראל, פתחה ישראל בבוקר 5 ביוני 1967 במהלומות הפתעה על שדות התעופה המצריים. כך החלה המלחמה".
המחברים מודים בריש גלי כי זו הייתה תבוסה, ואף מפתחים דיון על סיבותיה. בשיעורים הבאים יספרו לקורא על התשת הצבא הישראלי בסיני, מתקפת הפתע של 1973 והסכם השלום, וביחד תיווצר תמונה, מדויקת למדי, של מפלה ותקומה בתוך עשור בלבד. לשם התקומה, יש לנתח את עומק המפלה ולהודות בה, מה שהשיח הלאומי המצרי לא תמיד הסכים לעשות.
"נסה להבין בעצמך את הסיבות לתבוסה, לפני שתקרא את הנקודות הבאות", נכתב בהקדמה לרשימת הסיבות למפלת ששת הימים (עמוד 65). בסיבות מודים המחברים בגלוי בתפקודה הלקוי של ההנהגה המצרית: "היתרון הצבאי הישראלי, במיוחד בחיל האוויר. שימוש בגורם ההפתעה בהכאת שדות התעופה המצריים, אחרי שציוד ריגול אמריקאי חדיש צילם את המוצבים המצריים. עזרה מאת ארה"ב וחלק ממדינות אירופה לישראל - צבאית, כלכלית ומדינית, ומיעוט אימונים ומחסור בנשק מתקדם אצל הכוחות המצריים".
יוזמת השלום של סאדאת והסכם קמפ דיוויד מ־1979 מוצגים כתחנה כמעט אחרונה (רגע לפני אוסלו) בתהליך שאותו הובילה קהיר ליציאה ממצב המלחמה. בחוזה השלום הוסכם, נכתב בעמוד 75, "לשים קץ למצב המלחמה בין מצרים לישראל, ולפתור את הסכסוכים בדרכי שלום". המחברים מדגישים כי בעקבות ההסכם זכו סאדאת ובגין בפרס נובל לשלום. רצח סאדאת מוצג כפגיעה במאמצים אלה: "למרות המאמצים שהשקיע הנשיא סאדאת להשיג שלום כולל, ותמיכתו בכל היוזמות המדיניות העולות בקנה אחד עם המטרות והעמדות הערביות, ידיים נפשעות רצחו אותו במהלך הטקס הרשמי ב־1981 למלחמת אוקטובר".
הסכם אוסלו מוזכר בתמציתיות, כספיח לקמפ דיוויד, ובשולי הפרק על אודותיו. בסיכום אותו פרק, בעמוד 76, נכתב: "הבחירה בשלום במקום מלחמה, המרוקנת את כל המשאבים הכלכליים והאנושיים, היא רווח לכל המולדת הערבית. אלה הישגיה: יציבות פנימית של הארצות הערביות; הנעת עגלת הפיתוח הכלכלי והסוציאלי ושיקום תשתיות המדינה; עידוד אילי הון ערבים וזרים להשקיע במצרים ובעוד מדינות ערביות; והנעת התיירות, מה שמגדיל את התל"ג ומכניס מטבע חוץ".
התלמיד במרכז
אין מדובר בכתב טיהור של ישראל מן הטענות הערביות כלפיה לאורך השנים. לעתים עדיין תמצאו ביקורת חריפה נגדה, ולשון שאינה נעימה לאוזן. אבל הביקורת הזו איננה הטון השולט בשלושת השיעורים הללו. כך, למשל, מכונות המחתרות "הכנופיות היהודיות החמושות", ומסופר כי במהלך מלחמת 48' הן סילקו את הערבים מבתיהם וביצעו "את מעשי הטבח הנפשעים ביותר, כמו טבח דיר יאסין". את המילה "נכבה", המשמשת בשיח הערבי, ובמיוחד הפלסטיני, לא מצאתי. ברשימת הסיבות לפרוץ מלחמת יום כיפור כותבים המחברים כך: "סירובה של ישראל לכל קריאות השלום והנסיגה מהאדמות שכבשה בתוקפנות הישראלית ב־5 ביוני 1967. התעקשות מצרית סורית לסלק את רשמי תבוסת 1967".
חומרי לימוד הנכתבים במחשבה כזו שמים במרכז את התלמיד. זהו לימוד תבוני, שמכריח את הקורא הצעיר לחשוב, במקום להניח לפתחו ססמאות או רעיונות שטחיים ללמידה בעל פה. הטקסט הזה הוא רק הלחם, ואת החמאה ימרחו עליו המורים. אלה חופשיים לנהוג בכיתה כפי רצונם. אבל המגמה בראשיתה, ואם תימשך, ייתכן שהדור הנוכחי יקבל ממערכת החינוך המצרית הרבה יותר מכפי שקיבלו הוריו.
הכותב הוא הפרשן לענייני
ערבים של גלי צה"ל
[email protected]