אחרי הראיון הקצר שנערך עם שר הבריאות יעקב ליצמן, שבו הוא ענה לכתב ששאל אותו אם ישראל תהיה בהסגר עד פסח בעקבות המשפט על ביאת המשיח בחג, בתוך תוכי רציתי להאמין שהוא צודק. שכל הקלישאה של יציאה מעבדות לחירות תיפול עלינו משמיים בחג הזה. כל כך רציתי לאכול את הכובע, אחרי שהקנטתי את השר בטוויטר, כי כולנו יודעים שמשיח לא בא, משיח גם לא מטלפן, משיח זה ההוא מהמכולת היקרנית, שאני קונה ממנו רק אם אין ברירה.
ובכל זאת, אני נותנת למשיח הזה עוד כמה ימים, מנסה לחפש בתוך האפיקורסיות המהוללת שלי סדק או שניים, שמהם אפשר יהיה לראות את האור, כמו שכתב לאונרד כהן.
אולי פירור של אמונה בלא נודע נפל שם בפנים ולא הבחנתי בו, וכמו שתיל קטן הוא יגדל אם יקבל מספיק מים. או יין. כי זה מה שכולם שותים היום, לא? שותים, ולא הולכים לישון לפני שלוש לפנות בוקר, כמו נערים בני 15 בזמן שביתת המורים הגדולה. אין ספק שהתקופה הזו היא משהו בין פריקת כל עול לשבירת הרגלים וקיבעונות. מצד אחד יש אחריות, ומנגד - איזה כיף זה בינג' באמצע השבוע.
בינתיים חג הפסח מלמד אותי לשבור הרגלים בצורה שלא הכרתי קודם. במשך שבוע שלם מצאתי את עצמי מתכננת לפרטי פרטים את ארוחת ליל הסדר עתירת המשתתפים שאירחתי בביתי. אני, עצמי וכל הצדדים שאני אוהבת ולא אוהבת בי. כולנו מסביב לשולחן אחד עם הרבה מריבות. זו אולי הפעם הראשונה שמצאתי את עצמי מתעסקת כל כך הרבה בחג שמדי שנה אנחנו מדלגים עליו באלגנטיות ולא עושים ממנו עניין מעבר למפגש משפחתי מצומצם ממילא.
משפחת לוין, עוד בטרם עידן הקורונה, ניצלה היטב את היתרון של הסדר במשפחה הגרעינית, ובכך מנעה עימותים עתידיים גם אם מדומיינים במשך שנים. הפעם החלטתי שאני משקיעה, לא מוותרת על המתכון המדויק של סבתא, מחפשת בכל אתרי הירקנים את הפלפלים הספציפיים שאני הולכת למלא (מי אני לעזאזל?). הכל הוזמן שבוע מראש.
התחלתי לוותר לאט גם על קיבעונות תזונה ישנים, על חשקים מהירים, על כאן ועכשיו. על סתם טייק אוויי כי בא לי. אני מבשלת, והכל אטי וארוך ובחלקים. וצריך לקלף ולשטוף ולהשרות ולהשקיע. ולפעמים אני ממהרת וחושבת שאין לי זמן, עד שאני נזכרת שגם אם יש לי דד־ליין, יש לי 24 שעות לעמוד בו.
ואם כל סיפור העבדות והחירות הזה לא יעבוד בפסח, החלטתי לציין לי בראש עוד תחנת יציאה אחת שאפשר לשאת אליה עיניים: יום העצמאות. כולנו צריכים קצת תקווה בתוך הלא נודע.
בז'רגון של עיתונאים, יום העצמאות הוא הדד־ליין האחרון לפני הירידה לדפוס. איזו כותרת נפלאה זו תהיה אם כולנו נצא לעצמאות ביום העצמאות. מקווה שטיימינג זה הכל לא רק בחיינו, אלא גם בחייו של וירוס. אם הנגיף הזה ימשיך להתקיים גם במאי, יהיה בינינו משבר אמון מאוד גדול - אני כבר מודיעה.
בשבועות האחרונים אימצתי מעין טכניקה של אסירים, שסופרים עוד כמה ימים נותרו להם בשבי. מכיוון שבמקרה שלנו אין באמת מועד ואף אחד לא מעוניין לתת אחד כזה, החלטתי לקבוע כמה מועדים משלי: אתגר יוגה בן 30 יום, אתגר מדיטציה בן 21 יום, אתגר כושר של שבועיים, אתגר סיום כל 24 כוסות הטייק אוויי שיש לי בבית (מתכלות, לא לדאוג). אינדיקציה נפלאה לימים שחלפו, עד שאגמל מהצורך לספור כל דבר, לתחום הכל בשעות. זמן הוא עניין נזיל וממש לא רלוונטי עכשיו.
אני חייבת לשתף אתכם בידיעה שזעזעה אותי לאחרונה, על הזמר הצרפתי כריסטוף (הדור שגדל בסיקסטיז יודע היטב מי זה), שאושפז בבית חולים בפריז בעקבות הידבקות בקורונה.
כשנולדתי, ההורים שלי החליטו לתת לי את השם "אלין" על שם השיר המפורסם שלו, שיצא בשנת 1965 והיה אהוב עליהם במיוחד. בהמשך הוספתי את השם טליה, ואלין הוא שמי השני. באופן מדהים למדי הרופאה שמנהלת את מחלקת הקורונה בבית החולים שבו כריסטוף מאושפז היא ד״ר אלין סטרזיירי, שנקראת על שם השיר. מטבע הדברים לא יכולתי להתעלם מהעניין.