איתני הטבע ניצחו את האדם: את ליל הסדר הזה אני כבר לא אשכח לעולם. הבית ריק. לא היה מי שישאל את הקושיות או יחפש את האפיקומן. בלי הכוס של אליהו הנביא, רק אני ואשתי ליד שולחן לא ערוך, בלי מפה. תוהים אם אי פעם עוד נזכה לאחד מאותם לילות נפלאים; מוקפים בילדינו ובנכדינו ונהנים מההמולה שמתלווה להתרוצצות בכל רחבי הבית כדי לחפש את אותה חתיכת מצה שתזכה את המוצא המאושר בפרס המיוחל.
אסור לחבק ואסור לנשק ואסור להתחכך. מותר רק לצפות בבני מיננו – הזן האנושי שהולך אולי ונכחד, ממרחק. חמושים במסיכות ובכפפות, ובעוד אביזרי מגן, כמעט ואי אפשר לזהות את הדובר שמנגד. וחיות הבר, אלה שבהן ידענו להתעלל במשך אלפי שנים, כבר מרגישות בחולשתם של בני האדם. הן חוזרות לשטחים הפתוחים, מתרבות בקצב מסחרר וגם מתחילות להתהלך ברחובותינו הנטושים. חופי הים כבר נתפסים על ידן. בשדות המוריקים עם בוא האביב אפשר לצפות בעדרים־עדרים של זנים שחשבנו שכבר נעלמו מעל פני האדמה; שואפים אל ריאותיהם את האוויר הנקי. בעוד המין האנושי מטיל על עצמו סגרים בחדרים אטומים.
ועוד רגע האוקיינוסים יתחילו לעלות על גדותיהם. הקרחונים הנמסים ממלאים אותם במים והסכנה שחלקים רבים מהאדמה שעליה בנויים יישובינו וערינו ייעלמו מתחת לפני המים, היא לגמרי מוחשית.
פעם חשבנו שאלה תחזיות אפוקליפטיות של מדענים רודפי תשומת לב. לא עוד. נגיף אחד קטן, בלתי נראה, הפך עלינו את חיינו; כנראה לעד. הדרך להתגבר עליו איננה פשוטה, אבל מה שעוד הרבה יותר מפחיד הוא שנגיפים כמו זה שעתה נוגס בנו, או דומים לו, ימשיכו להתפתח בגופנו גם בצורות אחרות. הנגיפים יודעים לייצר מוטציות שבהן ניאלץ להילחם בכל פעם מחדש.
התחבאות בבתים מפניו של הנגיף נראית כמו פתרון קסם שלא יעבוד. המדענים מספרים לנו שהם עומדים בפני פריצת דרך; אבל זה לא נכון. הנגיף כאן כדי להישאר. אפשר יהיה, אולי, למצוא חיסון, כזה או אחר, כנגד הסוג שעכשיו תוקף את האנושות – אולם הסיכוי שהנגיף ימצא דרכים להתגבר על כל מה שימציאו המדענים הוא רב. שינוי מסוים יבוצע במבנה שלו, ושוב נצטרך להתחבא בבתים, להדיר את רגלינו מהתכנסויות, מהפארקים, מבתי הכנסת, לקיים את החגיגות שלנו בחצרות ובמרפסות, לעטוף את עצמנו בחליפות חלל, להסתיר את גופנו שעל חיטובו טרחנו כה רבות.
דא עקא, כל אמצעי הזהירות לא יועילו. החזרה ההדרגתית לעבודה – זה בסדר; מסעדות קטנות – גם. פיצוציות. אבל בגדול שום דבר לא הולך לחזור לקדמותו. למשל, משחקי הכדורגל, בכל המסגרות, אני לא רואה את זה קורה. תיאטראות, חתונות המוניות, טיסות לסופי שבוע – הנגיף לא ירפה. כך או אחרת, הוא ישלוט בחיינו מעתה ואילך. איתני הטבע ניצחו את האדם. מחזור החיים על פני כדור הארץ הולך להשתנות. היו מינים שנכחדו בעבר מסיבות כאלה ואחרות; ויכול להיות שהגיע תורו של המין האנושי. אינני יודע איך זה יקרה – אבל זה בהחלט יכול לקרות.
ומכאן הפסימיות שלי. יכול להיות שאני רואה שחורות ללא כל סיבה. ויכול גם להיות שהבידוד שנכפה על בני גילי גורם, לא רק לי, אני בטוח, למעין פסימיזם חסר יסוד. יכול להיות, אבל זה לא זה. ראייה מפוכחת מצביעה על כך שעולם חדש עומד לפתחנו. כיכר הבימה תישאר בשיממונה עוד הרבה מאוד זמן. וכך גם אצטדיון בלומפילד, וגם מגרש הכדורסל המיתולוגי ביד אליהו. ואופטימי, אני לא.
