בעת כתיבת שורות אלה הסוף עוד נראה רחוק. אני לא רוצה לייאש אתכם, אז רק אציין שהדד־ליין הדחוק של גיליונות החגים מאלץ אותנו לכתוב שבוע וקצת לפני שהעיתון יוצא לדפוס, ובהחלט יכול להיות שקרה נס ואת השורות הללו אתם קוראים על חוף הים עם מרגריטה. אני מניחה שלא.

כמעט כל מי שהתייעצתי איתו בימים האחרונים בנוגע לנושא לטור אמר לי לא לדאוג. הקורונה לא תיעלם כל כך מהר, תהיי רגועה. הווירוס יהיה פה גם אחרי שהטקסט שלך יתפרסם. זה הצחיק אותי, החשש שתפס אותי לרגע שאולי ההווה שקצת התרגלתי אליו בלית ברירה, כבר לא יהיה רלוונטי בעוד שבוע. ואז מה? שוב להתרגל למצב חדש? אלוהים יודע ששינויים דרסטיים הם לא משהו שהאנושות מצליחה לקבל כל כך בקלות. אז מה יהיה ביום שאחרי? איך לעזאזל חוזרים מפה אחורה לחיים רגילים?

יש רגעים שבהם אני נהנית בתוך הכאוס, אני מודה. רגעים קטנים שבהם אני מצליחה להיות לגמרי מחוברת לכאן ועכשיו, להתמסר לזמן שנמתח ולא לפחד ממנו. ויש רגעים אחרים שבהם אני תופסת את הראש ולא רואה את הסוף.

בשבוע הראשון הסתכלתי על השעון כל הזמן. בשבוע השני חשבתי שאני משתגעת. בשבוע השלישי לא הפסקתי לדבר עם חצי עולם בזום. אבל בשבועיים האחרונים הורדתי הילוך. אני כמעט לא יוצאת מהבית, אפילו לא לסופר לקנות לחם. אני לא ממהרת לחפש את המגע של הרגליים על הקרקע. מקסימום אלוש ואתפיח כמה שצריך. מה הן כבר כמה שעות מתוך הנצח?

ככל שעובר הזמן אני מתחילה להבחין בכך שחלק משבויי הקורונה מסביבי, ואני בתוכם, מתחילים לפתח סוג של תסמונת שטוקהולם בתוך הבידוד הכפוי. אנחנו מפתחים שגרה בתוך המצב החדש עד שהכל נראה נורמלי. עד שיוצאים לרחוב ורואים אנשים מכוסי פרצוף עומדים במאה מטר שלהם כדי לשאוף אוויר. כולם פתאום נראים אותו דבר, בפיג'מה וטרנינג ומסיכה וכפפות.

פיתחתי לעצמי תחביב חדש לאחרונה - להתבונן באנשים עם מסיכות. כמעט חודשיים עברו מאז פרצה המגיפה, ובפריזמה עולמית אני יכולה לומר שבני אנוש עדיין לא למדו לדבר עם העיניים. שלא לדבר על לחייך. אני מנסה להיות מודעת לזה, לחייך בתוך המסיכה אם מישהו בוהה בי בחצי הפרצוף שעוד חשוף, כמו שאני בוהה בו. להראות סימן של חיים.

כשהמשבר התחיל, התבקשתי לכתוב על ההשלכות של המצב החדש על סצינת הדייטים וההיכרויות. ציינתי אז שהסצינה מתה לגמרי ואף על פי שראש הממשלה חשב שהוא זה שהמציא את הסלוגן הגאוני "אהבה זה ריחוק", הוא כנראה לא יצא מעולם לדייטים בתל אביב בעידן האפליקציות. אהבה בעידן הזה היא מרוחקת מלכתחילה. הוא לא יודע שלוקח נצח לשני אנשים שהייתה ביניהם התאמה באפליקציה להיפגש. אבל לאחרונה חלה תפנית מאוד מעניינת.

מעולם לא הייתי כל כך מחוזרת. כן, זה קצת בציניות. כי לא מדובר בחיזור מהכיוון שאתם חושבים עליו, אלא בעיקר הצפה של פניות מאנשים שיצאתי איתם פעם אחת, או שדיברתי איתם פעמיים וזה לא הבשיל לדייט, או כאלה שנעלמו לי ופתאום תוהים מה שלומי ואיך אני שורדת. מישהו פתח את הסתימה בברז ומאז השטף לא נפסק.

אומנם נחמד לשוחח עם בני אדם כשהיקום קורס, אבל אני מרגישה כמו ברירת מחדל של ייאוש, ורבות שותפות לתחושתי. עוד שם ברשימה השחורה של "מישהי לדבר איתה" בעידן של אפוקליפסה. ואלו לא רק גברים, גם נשים.

טוב או רע? אני לא יודעת לומר. יש משהו בדחיקת הבדידות האנושית לקצה שיכול לגרום לנו לקבל החלטות לא ממקום נקי. ואי אפשר להתעלם מהשאלה שמרוחה על הקיר: אם לא רצית אותי פעם, מה לעזאזל אתה רוצה ממני עכשיו? וחוץ מזה, העובדה שלכולם השתבש השעון הביולוגי עדיין לא אומרת שלגיטימי לשלוח הודעות בחצות, כשממילא אין סיכוי שניפגש. אם לא היה אז, אז למה שיהיה היום? להבדיל, בלי להרגיש ובלי מאמץ התפתחו לי לאחרונה כמה חברויות חדשות נפלאות, שאולי יימשכו גם כשכל זה ייגמר. יש נקודת אור בכאוס.

מה שבטוח הוא שבדיוק כמו שהקורונה שינתה את צורת ההתנהלות שלנו בחיים, בעבודה ובכלל בהתנהגות האנושית הרגילה, אני מניחה שהיא תשנה גם את התפיסה המקובעת לגבי האופן שבו מתהווים יחסים זוגיים. אם היא תצליח להוציא אותנו מהשטנץ הרקוב של העידן החדש ותגרום לנו להפסיק לרפרש ולהתחיל לדבר, אולי ברטרוספקטיבה נוכל לומר שלפחות כל הסיפור הזה היה שווה.