הפעם האחרונה שהחלפתי מילים, בארבע עיניים או בארבע אוזניים, עם ראש הממשלה נתניהו הייתה לפני כשמונה שנים. זכורני שהטלפון צלצל אחר חצות, וקול תקיף של צעירה נשמע: “ראש הממשלה מבקש לשוחח עמך”.
“יוסי, אחי”, הוא פתח ואמר, והטון הנחמד השתנה במהרה למעין נזיפה. “קראתי את המאמר שלך היום ב’מעריב’. מדוע אתה כותב עליי משהו לפני שאתה בודק אצלי?”.
איני זוכר במה עסק המאמר, אבל כנראה הייתה בו נימה ביקורתית מסוימת על ראש הממשלה. “ממך לא הייתי מצפה לכך, הרי יכולת להתקשר ללשכתי ומיד היו מעבירים אותך אליי”. צחקתי בלבי.
ממתי המזכירות הצעירות בלשכה – שאותה היה לי הכבוד לנהל בימים אחרים, תחת ראש ממשלה אחר, במשך ארבע שנים – היו מעבירות שיחה מבחוץ אל הבוס העסוק, כאשר שמו של הפונה אינו מוכר להן? וממתי ראש הממשלה יטלפן כדי להחמיא, כדי להודות, ולא רק לנזוף? ואכן, מאז לא שמעתי עוד מכבודו, לטוב ולרע. היו לי כמה וכמה מפגשים עם ראש הממשלה, בלשכתו, באירועים פומביים, אבל לא שיחות בארבע עיניים.
ולמה אני מספר זאת? משום שידידיי מהשמאל, ששנאתם לאיש מעבירה אותם על דעתם, מקניטים אותי שוב ושוב: “לך ‘לא מתאים’ לגונן על ביבי”, “איבדת את זה”, “ממך היינו מצפים שתלך בדרכם של מרידור ובני בגין”.
אז אולי הגיעה השעה להבהיר את הדברים, ובמפורש: אינני דוברו ואינני עושה דברו של ראש הממשלה, אינני מקבל מלשכתו ניירות ומסרים. חנופה היא ממני והלאה, מתן כבוד – כן וכן.
שלושה כתבי אישום תלויים ועומדים נגד ראש הממשלה. הוא יתייצב במועד שיקבע בית המשפט, ויחל במסע הארוך לטיהור שמו. אבל עכשיו עודנו בבחינת חף מפשע, לא הורשע, לא נחרץ דינו, למרות שבכיכר העיר העוזי־ארדים והיובל־דיסקינים כבר תלו אותו (וירטואלית) בראש אנדרטת תומרקין.
חוק הכנסת והבחירה הדמוקרטית אינם מעניינים אותם. שנאה היא שמניעה אותם. וככל שישנאוהו, כן תרבה וכן תפרוץ התמיכה בו ובתנועתו, שנוסקת בסקרים אל מעבר ל־40 מנדטים. מה שלא חוללו הקלפיות, מנסים לעשות באמצעים אחרים יריביו בשמאל המתכווץ ומתאייד. בדגליהם השחורים הם־הם המשפילים את נס הדמוקרטיה, תוך שהם נעזרים בתקשורת המיינסטרימית, וגם בעיתון זה.
יש לו חולשות אישיות לראש הממשלה – בעיה ביחסי אנוש, אי־יכולת לטפח קאדר קבוע של נאמנים ומקורבים, צנטרליזם החולש על סביבתו, אגו מפותח, נהנתנות. אלה בטלים לעומת יתרונותיו הגלויים: מנהיגותו המוכחת, כושרו הרטורי, נוכחותו בזירה הבינלאומית, מה שבולט בוודאי בימים אלה של מגיפה עולמית. אין בסביבה פוליטיקאי מנוסה כמוהו.
הביקורת המוטחת בו בהקשר למאבק בקורונה מגוחכת. מבחן התוצאה של התמודדות ישראל, בהנהגתו של נתניהו, הוא הקובע. מספר החולים והנפטרים אצלנו נמוך מאלה שבמדינות הדומות במספרי אוכלוסיהן, כגון בלגיה, הולנד ושווייץ.
המגיפה הזאת נפלה עלינו בד בבד עם קדחת המאמצים לכינון ממשלת חירום. המשא ומתן בין הליכוד לכחול לבן הנמתח כמו מסטיק שסר טעמו, טרם הגיע בעת כתיבת שורות אלה למיצויו. משום מה נתניהו נכון לוויתורים מרחיקי לכת ליריבו. זה בא עם נדוניה של 59 חברי כנסת, וזה רק עם 17, ועדיין יתקיים בממשלה הנרקמת והמנופחת שוויון במספר השרים לכל צד.
שני הצדדים מוסיפים עד הרגע האחרון לאיים זה על זה. אם כך, איך יתנהלו העניינים ביניהם בממשלה המשותפת? דוגמה לאבסורד אחד: יש חבר כנסת אחד, בשם יזהר שי, אלמוני, אם כי מוכר בחוגי ההייטק, שלא חדל מלהשתלח בראש הממשלה בטרם חולל גנץ את המפץ שלו. ואותו חבר כנסת לא מזהיר יקבל בקרוב שי – משרת שר בממשלת האיש השנוא עליו.
הציבור המסוגר בבתיו אינו מסוגל לעכל את ההתגוששות הפוליטית במצב החירום, בעת שהמוני ישראל נגררים למעגל האבטלה, וכל זה בין השאר כדי שמר נתניהו יוכל לכהן רק עוד שנה וחצי, בטרם יניח סופית את המפתחות על השולחן.
גם בציבור תומכיו יש השואלים, מדוע לא יפרוש מרצונו עתה, כשהוא בשיאו, אחרי 11 שנות כהונה רצופות, שבהן נסקה המדינה להישגים מרשימים? כלום לא מוטב לו שישאיר לעצמו עתות וכוחות להיאבק על חפותו ולכתיבת זיכרונותיו, שייתנו מענה לכל מכפישיו? לא אלמן הליכוד, יש בקרבו מועמדים טובים.
במרוץ השליחים המתיש יוכל אחד מהם לקבל את המקל מידיו, להמשיך להוביל את ישראל במעלה ההר. לא אופתע אם בעקבות מאמר זה, תגיע אליי, אולי בשעת ערב מאוחרת, שיחה מלשכת ראש הממשלה, שתיפתח בקול נשי.