סיון רהב־מאיר מדברת יהודית, ויש מי שזה מוציא אותם מדעתם

שלשום קראתי ב"הארץ" מאמר שטען, בין היתר, שסיון רהב־מאיר לא באמת עושה עבודה עיתונאית, ושהיא "אדם מאוד לא משפיע". זה גרם לי לחייך. כי אם רהב־מאיר איננה עיתונאית, או איננה משפיעה, או איננה עיתונאית משפיעה, אז מה בה לעזאזל מוציא כל כך הרבה אנרגיות מכותבי "הארץ"? מה בה גורם להם לזכות אותה בכל כך הרבה מאמרים, שמתחרים זה בזה מי בוטה יותר, מי מתעב יותר ומי סולד יותר?

מה יש באישה הזו, שמטריף אותם כל כך? מה מביא אחד מהם לכנות אותה "מיסיונרית" ולהאשים אותה ב"הטפה לדת", ואת האחרת לכנות אותה "משיחה מסוכנת", ואת השלישי ללהג על "החמין הלאומני" שלה, ואת המאמר הרביעי להאשים אותה בכך שהיא "יהודייה שעשתה חיסול ממוקד לעצם הרעיון של לרצות להיות יהודי אזרח העולם", ואת הבא בתור להסביר שהיא "אישה מסוכנת", שהיא "משפריצה את דעותיה", ושהיא "שופעת חוכמת יידישקייט עבשה, קיטש וקלישאות שמרניות", וזו רק רשימה חלקית.

ואתה עומד מול הטקסטים האלימים האלה שנכנסים בה במאתיים קמ"ש, ומנסה להבין מה פספסת. על איזו אצבע היא דורכת להם, שהם לא מפסיקים לצעוק? הרי בואו נחשוב לרגע. בחדשות 12 סיון רהב־מאיר איננה מהכתבים המרכזיים. היא לא מסקרת פוליטיקה, אין לה אמירה מדינית, והיא לא מתקוטטת עם אף אחד. את הטקסטים שלה בענייני פרשת השבוע היא שולחת בוואטסאפ רק למי שמבקש. להרצאות שלה, עד כמה שהצלחתי לברר, עוד לא הוכרח איש להיכנס בניגוד לרצונו.

קל לי יותר להבין למה עמית סגל מוציא אותם מדעתם. סגל נמצא על הכביש העיתונאי הראשי. הוא פותח מהדורות, הוא יושב בכל פאנל פרשני, אי אפשר להדליק את הטלוויזיה בערוץ 12 ולא לראות את פרצופו. אבל רהב־מאיר? אנחנו יכולים הרי להתמכר לתקשורת 24 שעות ביממה, 365 יום בשנה, ועדיין בקושי להיתקל בה.

אבל זהו, שסיון רהב־מאיר מדברת יהודית, וזה מוציא אותם מדעתם. ה"בעזרת השם", וה"שרה אמנו", וה"מסורת שלנו", שורפים להם את הפיוזים. הם יספרו לעצמם שהם בעד חופש הביטוי, ונגד כפייה דתית, אבל יילחמו בכל כוחם נגד ההיא שמשתמשת בחופש הזה ולא כופה על איש דבר, ובכל זאת - מעשה שטן - הרייטינג של השיעורים שלה שובר שיאים. עם הבחירה החופשית ההמונית הזו של הציבור - לשמוע אותה לקראת שבת, או לקרוא מדי בוקר את "החלק היומי" שהיא מחברת - הם לא מסוגלים לחיות.

אם הייתה סכנה שהסיון רהב־מאירים ישתלטו על כל העמדות, יחזיקו בכל המיקרופונים, וישדרו את תורת משה בכל שעה עגולה, מילא. הייתי מבין את החשש. אבל סיון רהב־מאיר, ממש כפי שהיא מעידה על עצמה, היא "עוף מוזר" בתקשורת. אין רבים כמוה. ולמרות זאת, גם כשמסביבה בלול יש אלף עופות אחרים - שקריאות הקוקוריקו האחידות והקצובות שלהם כמעט לא מאפשרות לקריאות מהסוג שלה להישמע - זה עדיין לא מספיק להם. כי הם לא מוכנים לשמוע ולו עוף אחד ששר שיר אחר.

בדיוק מהסיבה הזו הם מכוונים את האש אל עמית סגל. בדיוק מהסיבה הזו הם מכוונים את האש אל אראל סג"ל. הם מדברים גבוהה גבוהה על פלורליזם, אבל מתנהגים כמי שרוצים כאן תקשורת טהורה ונקייה, שבה רק קולם שלהם יישמע.

הפיל הסרילנקי

שני ראיונות מרתקים נערכו בתקופה האחרונה עם סיון רהב־מאיר. האחד בתוכנית "פגישה" עם רוני קובן בכאן 11. השני בתוכנית "חשיפה" עם חיים אתגר בערוץ 12. צפיתי בעניין רב בשני הראיונות, שהיו בעיניי שיעור מרתק. לא רק עליה, אלא על התקשורת הישראלית.

אקדים ואומר שעם אחד מהמראיינים יש לי היכרות קלה בלבד, עם השני אפילו זה לא. ועדיין, ממעקב אחרי שניהם בטלוויזיה וברשת החברתית, יש לי חיבה אליהם. שניהם נראים לי אנשים טובים, שניהם נראים לי נטולי רוע או זדון. ובכל זאת, לא מתוך כוונה רעה שלהם, אלא יותר מתוך המסגרת שבה הם פועלים כל כך הרבה שנים, משהו שראיתי בשתי התוכניות הללו גרם לי לחשוב שהן מלמדות על עניין עמוק ומשמעותי.

בשתי התוכניות נראה היה לי שהמגישים מסתכלים אל רהב־מאיר קצת כמו שצלם של הנשיונל ג'יאוגרפיק מסתכל על הפיל הסרילנקי. הן קובן והן אתגר הגיעו לפגישה עם העיתונאית הוותיקה כשהם משוכנעים שהם מייצגים את המיינסטרים הישראלי והיא מייצגת משהו חריג ובלתי מובן. "אתה מתייחס אליי כאילו אני איזה משהו מוזר, שצריך להסביר או לתווך אותו לצופים, כאילו צריך לתרגם אותי לצופים בבית", זיקקה רהב־מאיר את הסוגיה באוזניו של קובן. "רבאק, הצופים בבית שותפים להרבה מאוד ערכים שלי".

וזה בדיוק מה שלא מצליחים להזכיר לעצמם כל מי שעוסקים בה. לא לחינם בוחרים מאות אלפים להיחשף לתכנים שלה. לא לחינם היא נבחרת בכל פעם בצמרת העיתונאיות האהובות על הציבור. זו לא רק היא. זו השפה שלה. זה התוכן שהיא משווקת. רהב־מאיר מבטאת משהו שיש לו קהל עצום של אוהדים, גם אם רק מעטים מתוכם מחזיקים בתעודת עיתונאי.

לעיתונאים היא לא מובנת. לציבור היא מובנת, ועוד איך. והפער הזה יכול לפוצץ. כי נכון שגם המיעוט צריך מקום להתבטא, אבל חשוב שהוא לא ישכח לרגע שהוא מיעוט. וכשכתבים בעיתון "הארץ" מסבירים למה ברית מילה זה רע, ולמה כדאי לשקול לא להביא ילדים לעולם, ובפסח - בכוונה, כדי לתקוע אצבעות בעיניים - הם ממליצים לקוראיהם היכן ניתן למצוא אוכל חמץ, חשוב לזכור שהם בסך הכל חלק מקבוצה קטנה בישראל.

אם רוגל אלפר או אריאנה מלמד יתמודדו מול סיון רהב־מאיר בבחירות ישירות לראשות הממשלה, לראשות ועד הבית, או לראשות הסתדרות המורים - הם לא יעברו מולה את אחוז החסימה. לא בגלל מה שהיא. בגלל מה שהיא מייצגת. כי לשפה שלה, היהודית, יש פי מיליון רייטינג משלהם. כי היא המיינסטרים הישראלי הרבה יותר מהם. כי אם ערוץ טלוויזיה יבקש לצלם סרט על גוף קטן שעושה רעש גדול, לא לבית משפחת רהב־מאיר הוא יצטרך לשלוח צוות צילום, אלא לרחוב שוקן. ועדיין, איכשהו אתה מסתכל על מה שנכתב ומשודר על רהב־מאיר, ולא מבין איך היא זו שמוצגת כ"אחרת".

מה היה אם?

כמו בטקס שכלליו ידועים מראש, וכמו בכל מפגש של עיתונאי חילוני עם דמות דתית שמלוהקת לתפקיד החשוך והבלתי נאור, עולה ומגיעה הסוגיה המעייפת, שרק לעיתונאים חילונים יש אובססיה אליה. "סיון לא תומכת במשפחות חד־מיניות", מכריז חיים אתגר. "אני אישה דתייה", מסבירה לו רהב־מאיר, "בוודאי שהסוגיה הזו רגישה, אתה מצד לא רוצה לפגוע באף אחד, מצד שני יש תורה, ויש הלכה, ויש מסורת מקובלת אלפי שנים... אני אוהבת כל אדם, עובדת עם כל אדם, מכבדת כל אדם".

וכמו אתגר, כך גם קובן. "אם הבת שלך תבוא אלייך ותגיד לך: 'אמא, אני התאהבתי בילדה'", הוא תוהה. ורהב־מאיר משיבה: "לא נדבר על זה באולפנים, נדבר על זה בבית". כמה רגעים אחר כך, בגילוי לב מספר קובן: "אני חושב על הבת שלי, ואני אומר לעצמי: זה מאוד מאוד מפחיד אותי, אם חס וחלילה פתאום היא תחזור בתשובה. אני מרגיש שאני אסגור לה את הדלת, ואני אגיד לה 'לא'".

האמת, אני מאמין לו. אני גם מבין אותו. אנחנו מגדלים את ילדינו בדרך שנראית לנו, וכשהם זזים הצדה - זה מבהיל. אבל רגע, אז למה אם הבת של סיון רהב־מאיר תספר לה שהיא לסבית היא אמורה לקבל את זה בשוויון נפש ובהשלמה, וכשהבת של רוני קובן תספר לו שהיא חוזרת בתשובה, זה נשמע סביר שהוא ינעל אותה בחדר ויגיד לה "לא"? תארו לעצמכם מה היה קורה אם זה היה הפוך.

אם רהב־מאיר הייתה משיבה לו כמו שהוא השיב, ואומרת לו שאם הבת שלה תודיע לה שהיא לסבית, או אפילו סתם תבשר לה שהיא רוצה לחזור בשאלה, היא תנעל אותה בחדר ותגיד לה "לא"? וכך גם בשאלה באה: "נניח שאני הייתי רוצה לבוא לתלמוד תורה של הבן שלך, וללמד את היהדות לפי חנוך לוין, הייתי יכול?". סליחה, מאיפה הגיעה השאלה הזו? הבן של רהב־מאיר לומד בתלמוד תורה. איזו סיבה יש לתלמוד תורה הזה ללמד את היהדות על פי חנוך לוין? ומהי מטרת השאלה הזו, אם לא להציג את רהב־מאיר ואת העולם שלה כחשוכים?

תארו לעצמכם שרהב־מאיר הייתה מראיינת את קובן והייתה שואלת אותו אם זה בסדר מבחינתו שבבית הספר של הבת שלו ילמדו שיעורי אזרחות לפי גישת הפלג הירושלמי. זו נראית לכם שאלה שהייתה עוברת?

זהירות, מיסיון

סיון רהב־מאיר כמשל, כמייצגת, מחזיקה בעמדות שרבות מהן משותפות לציבורים רחבים. היא לא היחידה שחושבת שצה"ל הוא גוף שצריך להתמקד בניצחון על האויב ולא במאבקים מגדריים. היא לא היחידה שהתבוללות עושה לה רע ושמרגישה צביטה בלב כשדניאלה פיק מתחתנת עם גוי, גם אם קוראים לו טרנטינו והוא כוכב ענק. היא גם לא היחידה שחושבת שמשהו עקום בתקשורת, כשזו מקפידה להציג כקורבנות את ההורים שמתלוננים שהילדים שלהם מקבלים יותר מדי יהדות בכיתה, ולא מנסה להביא הורים אחרים, שחושבים שהילדים שלהם מקבלים מהיהדות הזו דווקא פחות מדי.

"איפה ההורים האלה?", שאלה את חיים אתגר. "אני בטוחה שיש מאות אלפים. הורה אחד כזה הגיע פעם לאולפן? פעם אחת קיבל פתחון פה כמו שמקבלים אותם הורים (שמתלוננים על הדתה - ק"ל)?". ולמה זה מוציא כל כך מהדעת? כי יש עובדות. יש מציאות. והמציאות מלמדת שבניגוד לשטיפת המוח של כל הקמפיינים התקשורתיים, המדינה צועדת בכיוון של החלנה, הרבה יותר ממה שהיא צועדת בכיוון של הדתה.

אני עוד זוכר, כשהייתי ילד, את הקרבות שנערכו פה סביב השאלה אם ייפתח או לא ייפתח בית קולנוע בליל שבת. היום זה נראה כמו זיכרון פרה־היסטורי. היום הכל פתוח. מסעדות פתוחות, ומקומות בילוי פתוחים, ומרכזי קניות פתוחים, ואולמות קולנוע פתוחים. אבל כל עוד קובעי השיח ימשיכו להתייחס לטענה שיש כאן הדתה כלגיטימית, ולטענה ההפוכה כהזויה - זה מה שישודר. ועל הבסיס הזה בדיוק ימשיכו עמדותיה של סיון רהב־מאיר להיראות מוזרות וחריגות.

ובדיוק בהמשך לנקודה הזו, כשחיים אתגר משתמש כלפיה בשיחה איתה בכינוי "מיסיונרית", אתה לא יודע אם לצחוק או לבכות. כבר 70 שנה שכלי התקשורת מלאים לעייפה באינספור עיתונאים ששוטפים את מוחנו במיסיון שאין כדוגמתו. הם שוטפים את מוחנו שאנחנו חייבים לוותר על חלקים מארץ ישראל שלנו. הם שוטפים את מוחנו סביב התפיסה החילונית־ליברלית שלהם. הם שטפו את מוחנו בעד אוסלו, ושטפו את מוחנו בעד ההתנתקות, ושוטפים את מוחנו שזה לגיטימי ללכת לשותפות פוליטית עם תומכי טרור, ושוטפים את מוחנו שיש הדתה, ושוטפים את מוחנו שיש כאן כפייה דתית.

ואז, אחרי שנים ארוכות של שטיפת מוח מיסיונרית שכזו, הם מסתכלים על הבודדים בתקשורת שמשמיעים קול שהוא לא הקול שלהם וצועקים: "זהירות, מיסיון". הם לא רוצים איזון, הם לא רוצים גיוון, הם פשוט לא מסוגלים לשמוע משהו אחר ממה שהם התרגלו. 

עיתונאי מזוהה פוליטית

קחו את שני המצטרפים החדשים לדיון: האחד היה אחראי לשער הכניסה של חלק גדול מהתקשורת הישראלית, האחר מלמד תקשורת במוסדות מובילים כבר שנים - שניהם הסבירו למה עמית סגל, הפרשן הפוליטי של ערוץ 12, הוא בעייתי עד כדי כך שצריך להחליף אותו.

הראשון, יוסי עבאדי, שבמשך 32 שנים שימש כיו"ר וחבר בוועדת הקבלה לגלי צה"ל, הסביר לסגל במפגן של נדיבות: "עמית, קיבלתי אותך לגל"צ אף שהיית עיתונאי עם דעה". וזה מדהים. כי שמעתי את עבאדי השבוע בתוכניתם של בן כספית וינון מגל ב־103FM, והאמנתי לו שהוא מאמין לעצמו. הוא באמת בטוח שסגל הוא היחיד שאפשר לזהות את דעתו הפוליטית.

הנה, תראו: "לאורך כל השנים בגלי צה"ל, גם כשהייתי בה וגם אחרי, התחנה הקפידה על איזון מתמטי כמעט", אמר. "כל פעם שהעלו דעה מצד אחד - העלו דעה מהצד השני. היה פתחון פה לכל קצות המפה הפוליטית". ראיתם? הוא באמת משוכנע בזה. והוא ממשיך: "בגלל הביקורת האדירה שהייתה על גלי צה"ל, שהיא מונוליטית, אפשרנו פה ושם לאנשים שהביעו עמדה פוליטית להיכנס". פה ושם.

זה לא שעבאדי לא שמע אף פעם את רינו צרור או את רזי ברקאי או את יעל דן. הוא שמע, אבל לא הרגיש שהם משמיעים את דעתם הפוליטית. ככה זה. כשנעים לך, אתה לא תמיד מרגיש שלאחרים נעים פחות. וכשאתה מתרגל למשהו במשך כל כך הרבה שנים, אז ממש כמו שהקרפיון בבריכה לא מרגיש שרטוב לו רק משום שהוא התרגל, גם לך הכל נראה רגיל וטבעי.

והיה גם ד"ר יובל קרניאל, שאם זה היה תלוי בו עמית סגל היה מופרש לפנסיה מוקדמת כבר היום. למה קרניאל חשוב כל כך? כי כמו עבאדי, אתה מסתכל על התפקידים המרכזיים שמילא, ואתה מבין שזו לא בעיה של איש אחד, ושתפיסת העולם סותמת הפיות הזו היא משהו שמגיע הכי גבוה שאפשר.

קרניאל מרצה לתקשורת בשורה של מוסדות כבר שנים ארוכות. בוויקיפדיה כתוב עליו, כמה מביך, שהוא פעיל בנושאי "חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת". הוא היה חבר מליאת רשות השידור, ושימש יו"ר ועדת האתיקה שלה. הוא היה, כך כתוב עליו, "שותף לעיצובם של כללי האתיקה המקצועית של מועצת העיתונות". הכללים שחיבר שימשו בסיס גם לניסוחם של כללי האתיקה המקצועית של הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, שבה שימש כיועץ משפטי. היום הוא משמש כאב בית דין במועצת העיתונות, ואין ועדה בתחום התקשורת שהוא לא היה בין חבריה.

אלא מה? שעם כל הכבוד לעיסוק שלו בתחום חופש הביטוי, לקרניאל יש כבר שנים ארוכות בעיה עם קולות "אחרים". כבר כשערוץ 7 נסגר ומנהליו הורשעו, ולציבור ענק נסתם הפה, המומחה לחופש הביטוי חגג בעיתונות "הישג חשוב לשלטון החוק". עכשיו, עזבו את קרניאל האיש. נתקלתי בו לא פעם. הוא איש טוב. אבל כשאתם נחשפים לעמדותיו ונחשפים לתפקידים שמילא בעיצוב כללי המותר והאסור בכלי תקשורת מרכזיים, אתם מבינים שמצבנו בכי רע, ושאם נמצא את עצמנו במקום האחרון במדד חופש העיתונות של אחד מהארגונים שאנחנו אוהבים לצטט - אז כנראה שזה מגיע לנו.

קרניאל כתב השבוע שעמית סגל "כבר זמן מה שאינו עיתונאי, ואסור שימשיך להיות הפרשן המוביל של ערוץ 12". הוא מחק את הציוץ אחרי שספג ביקורת, אבל למחרת התראיין אצל אראל סג"ל ב־103FM, וחזר בגדול על הדברים. איזון וגיוון? הוא בעד. בטח שהוא בעד. מי לא בעד? כולם בעד. אלא מה? ש"חלק מאותם אנשים שנכנסו לתקשורת כדי לעשות את אותו תיקון", הסביר ד"ר קרניאל, "מצאו את עצמם צועקים את העמדה שלהם, את הנטייה שלהם, בצורה כזו שהתקשורת הפכה להיות סוג של פוליטיקה. כלומר, בתקשורת אנחנו כבר מזהים את העיתונאים על פי הזיהוי. יש עיתונאי שמאלני ויש עיתונאי ימני".

עזבו את זה שמוזר שקרניאל לא שם לב אף פעם שעיתונאים מזוהים פוליטית, ורק כשהגיעה נציגות קטנה לימין הוא פתאום החל לחוש בדבר. סג"ל שאל אותו, למען ההגינות למה הוא לא כותב את אותם דברים נגד רביב דרוקר. הרי גם דרוקר עיתונאי מוכשר, וגם לדרוקר יש, רחמנא ליצלן, דעה פוליטית. גם דרוקר, לא עלינו, משמיע אותה ואף כותב אותה. קרניאל השיב לו שזה לא אותו דבר. לא הבנתי למה.

תראו, אפשר לתמוך בעיתונות דעתנית, ואפשר להתנגד לה, אבל חייבים להיות הגונים. לא יכול להיות שאנשים חיים בשלום עם דרוקר או עם אמנון אברמוביץ', אבל עמית סגל נראה להם שופר פוליטי וסיון רהב־מאיר נראית להם מיסיונרית. כי בסוף בסוף, גם ביקורת מחויבת לעמוד בסטנדרטים מינימליים של הגינות ויושרה.

ה"אחרים"

לפני כמה שבועות, עם הדיווחים על כוונות לקיצוצים בערוץ 13, החל הדיון סביב השאלה עד כמה חשוב הערוץ הזה. כמו תמיד נשמעו הדיבורים על החבטה העצומה שתספוג הדמוקרטיה אם יאונה רע לערוץ. אז בואו נעשה סדר. ערוץ 13, שיש לי בו כמה חברים, הוא מקום עבודה. מועסקים בו בני אדם. כל אדם שמאבד את פרנסתו - בין אם הוא עובד בערוץ 13, ובין אם הוא מוכר פלאפל באשדוד - זו טרגדיה.

כמו בכל כלי תקשורת, גם ב־13 יש עיתונאים טובים יותר וטובים פחות, יש כאלה שמחויבים לעקרונות עיתונאיים ויש שמחויבים יותר למקורותיהם, יש מי שמשתמשים בבמה שניתנה להם כדי לסייע לתקן את העולם, ויש מי שמשתמשים בה כדי לסייע למפלגה הקרובה ללבם. אבל מעבר לאלה, כאמור, כל פגיעה בהם היא פגיעה כואבת, ברמה הבסיסית, האישית, האנושית. וגם אם לרובם לא הייתה שום בעיה כשהערוץ שלהם עשה הכל כדי לדרוס את ערוץ 20 הקטן והחלש, עדיין, ברמת הלב והאמפתיה - אני איתם. 

ואחרי שאמרנו את כל זה, דבר אחד צריך להיות ברור. סגירת ערוץ 13 לא תפגע בדמוקרטיה. הדמוקרטיה צריכה פלורליזם. היא צריכה שיח מגוון. היא צריכה מקהלה של קולות שונים. אם במקום מאה אנשים שמשמיעים את אותו קול, יהיו לנו רק 85, החום של הדמוקרטיה לא יעלה אפילו ל־37.1. מהי פגיעה בדמוקרטיה? פגיעה בדמוקרטיה היא טלוויזיה בלי עמית סגל, או בלי אראל סג"ל, או בלי סיון רהב־מאיר. טלוויזיה בלי "אחרים" או עם מעט מדי "אחרים" - בוודאי כשמדובר בכאלה שמשמיעים את קולו של ציבור עצום - היא תאונת דרכים קשה לדמוקרטיה.