כשהיועמ"ש אביחי מנדלבליט ניהל מאבק נגד מינויו של עו"ד דן אלדד למ"מ פרקליט המדינה, רבים מהפרשנים המשפטיים סברו שהיועץ מגזים. אלדד קיבל קרדיט על ניסיונו רב־השנים בפרקליטות, וגם פרשנים ותיקים ויודעי־פרקליטות כאמנון אברמוביץ' סברו שהמהומה מיותרת והשד אינו נורא כל כך. ובכן, מתברר שמנדלבליט דווקא צדק. השד נורא ואיום והוא פרץ מהבקבוק במלוא כיעורו בסוף השבוע האחרון.
ממלא מקום פרקליט המדינה, הכפוף ישירות ליועמ"ש, טוען שמנדלבליט מתנכל לו רק כיוון שהוא יודע שהוא בודק "חומר רגיש בעניינו". זוהי רעידת אדמה בעוצמה שטרם ידענו. ראשית, עצם העובדה שפרקליט מדינה מנהל חקירה סמויה נגד יועמ"ש. זה כמו שסגן הרמטכ"ל ינהל חקירה סמויה נגד הרמטכ"ל. אם יש סיפור, יועבר נא למשטרה. אין פרוצדורה שבה דן אלדד יכול להעמיד את מנדלבליט לדין משמעתי שלא בפניו. בכל מדינה מתוקנת, עצם האמירה הזו של אלדד הייתה צריכה להביא לסילוקו המיידי ממשרד המשפטים, תוך שלילת זכויות הפנסיה.
לו אני מנדלבליט, הייתי גם מגיש תביעת לשון הרע במקביל. האוזן התרגלה כבר מזמן לביוב הזורם ברשתות החברתיות ולפייק שהשתלט על ערוצי החדשות, אבל כשהדברים באים מפיו של מי שממלא את מקומו של האיש מספר 2 בשדרת הניהול של משרד המשפטים, צריך להגיד "עד כאן". בעולם שבו נפרצו כל הגבולות, צריך לדעת מתי יש גבול לכל תעלול. הגבול הזה נחצה ברגל גסה בסוף השבוע.
אלדד טוען שהוא פועל בעקבות שאילתה שקיבל מעיתונאי והוא "בודק" את המידע. השאילתה ששאל נשאלה בעבר. פעם אחת, פעמיים, שלוש פעמים, מאה פעמים. בכל פעם יודעת יד נעלמה להפעיל עיתונאי חדש, כדי להעיר את המומיה הזו מרבצה. אין כאן טענה לעיתונאים, שצריכים תמיד לשאול שאלות. מדובר, ניחשתם נכון, בפרשה האלמותית המכונה "פרשת הרפז". מדובר בנסיבות סגירת תיק החקירה נגד מנדלבליט - פרשה שנבדקה כבר עשרות פעמים, נסרקה עד דק, נשחקה עד זרא.
בניגוד למה שמנסים לפמפם שלוחי אלדד, שהוא שלוח של אתם־יודעים־מי, אין כאן סודות ואין תעלומות. מאיפה אני יודע? צריך פשוט לקרוא את פסק הדין של בית המשפט העליון שדן ובדק בדיוק את הסוגיה הזו. השופט ג'ובראן, לאחר שניתח את כל מעשיו של מנדלבליט וקבע כי לא נפל בהם פגם מהותי או מוסרי כלשהו, הוסיף ואמר כי היועמ"ש וינשטיין "נמנע מלציין את סיבת הסגירה במפורש". כלומר, לא רק שאין צורך לבדוק מי הסתיר מהעליון את העובדה שתיק מנדלבליט לא נסגר מחוסר אשמה, העליון בכלל לא הוטעה בסוגיה הזו ומעולם לא סבר שמדובר בחוסר אשמה.
זו אפילו לא סערה בכוס מים. זו בחילה בכוס תרעלה. ישב ביום שישי בועז ביסמוט, עורך "ישראל היום", והציע "למה פשוט לא נבדוק את החומר?". ניכר על ביסמוט שאין לו מושג ורוד והוא לא מצוי בנושא. גם אם יחפור בהיסטוריה של המין האנושי מאז המצאת הגלגל, לא ימצא פרשה שהחומר בה לא נבדק ביסודיות כזו, פעם אחר פעם, בכל הערכאות, בכל הערעורים, בדיונים הנוספים ובשתי חקירות משטרה ארוכות ועוקבות שהגיעו לאותה מסקנה.
באותו היגיון, למה שלא יתכבד מ"מ פרקליט המדינה ויבדוק תלונה נוספת, חמורה אף יותר, שהגיעה לשולחנו בסוף השבוע? אני מתכוון לציוצו של יורש העצר יאיר נתניהו שצויץ ביום שישי לפנות ערב, בזו הלשון: "ואחרי שנחשפנו לכל נפלאות הדיפ סטייט בשבוע האחרון, למישהו עדיין יש ספק שתוצאות הבחירות מועד א־ג זויפו ע"י ועדת הבחירות המרכזית כדי לוודא שלימין אין 61? כמו כן למישהו יש ספק שהם סוחטים את ליברמן?".
בואו נניח רגע לליברמן. אני מניח שגופותיהם של סוחטיו ייפלטו לחוף נידח כלשהו מתישהו. פרקליט מדינה שמכבד את עצמו חייב לפתוח בחקירה פלילית מיידית כשבנו של ראש ממשלה, שחשוף למידע ויושב בסלון הבית בבלפור, קובע שתוצאות הבחירות בישראל זויפו שלוש פעמים רצופות בידי ועדת הבחירות, שבראשה ישבו שני שופטים עליונים. הרי מדובר ברעידת אדמה. נכון, לליכוד היו נציגים בכל ועדת קלפי בישראל ונציגים מנוסים וכוחניים גם בוועדת הבחירות המרכזית, לאורך הספירה והניתוח והתהליך כולו. אבל רגע, יאיר נתניהו אמר, לא?
וישנו גם ח"כ דוד ביטן, דמו ובשרו של בלפור, שהתנגד לדרישה שקיבל מאותו מעון להתנגד בהצבעה בוועדת הבחירות המרכזית לאישור תוצאות הבחירות. הם ביקשו מנציג הליכוד להתנגד לאישור תוצאות הבחירות, הבנתם? ואחר כך הם דרשו ממנו לסרב לחתום על התוצאות. ביטן סירב שוב ושוב. הוא היה שם, הוא ידע שאין שום עילת התנגדות, הוא ידע שהבחירות נוהלו בצורה תקינה ואף אחד לא זייף שום דבר. הוא אפילו אמר לפרוטוקול, כדי שאף אחד לא יתבלבל, שיש לו אמון מלא בוועדה ובתוצאות. אבל חכו רגע. עכשיו אנחנו עובדים על ראיות שלפיהן דוד ביטן הוא בוגר של המסלול החשאי של קרן וקסנר, משלים הכנסה בתור תחקירן של הקרן החדשה ולפני כמה חודשים נראה צועד באותו רחוב שבו צעד שבועיים קודם גדעון סער.
ולסיום: באחד השלבים המוקדמים של הפרשה המיותרת ביותר בתולדות המדינה (הרפז), אחרי שהיועמ"ש וינשטיין סגר את התיק (ולפני שהפצ"ר החדש דני עפרוני פתח אותו מחדש והכניס את כולנו ליורה הרותחת פעם נוספת), ובעקבות מאמרו של ארי שביט שלפיו "היועמ"ש טיפל בפרשת אשכנזי במורך לב מעורר תמיהה", התפרסם בעמוד הדעות של "הארץ" מאמר שבו הגן הכותב המוכשר בלהט רב על החלטת היועמ"ש לסגירת התיק.
"למזלה של הדמוקרטיה שלנו", כתב, "בראש התביעה הכללית עומדים אנשים שידעו לעמוד מול הגלים הציבוריים והתקשורתיים הללו. לא מורך לב היה כאן, אלא אומץ לב. זאת, לצד מחויבות אמיתית לערכים דמוקרטיים בסיסיים שגרמה לנו לזכור: המשטרה שלנו חוקרת רק עבירות פליליות. הפרקליטות מנהלת תיקים פליליים. אל להן לפלוש לשדות אחרים. אם המשטרה תחקור תככים פוליטיים, הדרך תהיה קצרה להחזרתם של המיקרופונים שבראשית שנות המדינה, כך למדנו, הושתלו בשולחנותיהם של עיתונאים וראשי מפלגות האופוזיציה".
כותב המאמר היה דן אלדד, אז אחד מראשי צוות הפרקליטות שטיפל בפרשה. ובכן, עו"ד אלדד היקר. בזכותך ובזכות שכמותך אנחנו בכל זאת מתקרבים לימים האלה. אתה, שבזת למונח "דיפ סטייט", הפכת לכלי שרת בידי אלה שמנסים כעת לפרק את המדינה בגין אותו דמון דמיוני. אני יודע מה עובר עליך. אתה לא אדם מושחת, אתה לא פוליטיקאי מנוסה, אתה תינוק שנשבה. כמו כל אלה שקדמו לך (תרים טלפון, אחבר לך אותם, מדובר במאות). היית בטוח שאתה שולט במצב, אבל ברגע שנכנסת למעגל הכנופייתי שבו אתה נמצא עכשיו, נשאבת פנימה. אתה עוד יכול להיחלץ ממעגל הקסמים הזה, מ"בועת הטרלול" המאכלת כל מה שמנסה לעכב אותה. לפחות תנסה.