תארו לכם שהטלפון החכם שלכם הופך בן לילה לטיפש גמור. אפשר לקבל שיחות ולהוציא, אבל כל הפונקציות האחרות - האפליקציות, החיבורים לרשתות החברתיות, הגלישה לאתרי חדשות וספורט, קבוצות הוואטסאפ ועוד - נעלמות ממנו לגמרי.
ההתחלה תהיה דווקא טובה, ממש כמו ביום ההוא שבו הגעתם לעבודה וגיליתם ששכחתם את הנייד בבית. אחרי שעדכנתם בעזרת טלפון של חבר את כל מי שעלול לחשוש אם לא תענו לו עד לערב, חשתם לפתע הקלה גדולה. פתאום אתם יכולים אשכרה להתרכז בעבודה, בלי שכל מיני גורמים יאכלו לכם את הראש עם סיפורים חסרי פואנטה. בלי ההוא שתמיד שולח סרטונים דביליים ובעיקר בלי קבוצת הוואטסאפ של הורי הכיתה, זאת שתמיד יהיה בה הורה נטול חיים (טוב, אני מתחסד - זו תמיד תהיה אמא נטולת חיים), שתקים מהומת אלוהים בגין עניין פעוט.
ההקלה הזאת של יום עבודה ללא טלפון נייד היא תענוג עם חיי מדף קצרים, מכיוון שכבר בסוף היום נתחיל לחוש מצוקה קלה. למשל הדרינק שרצית לקבוע עם ההיא או ההוא, שאין סיכוי שתזכור בעל פה את מספר הטלפון שלהם. אולי הלקוח החשוב שבדיוק נזכרת שלא הוצאת אליו את המייל שהבטחת, דווקא ברגע שבו כבר יצאת מהמשרד וכיבית את המחשב. ולפעמים זה מראה מפעים שראית בלי יכולת לצלם ולשתף, או הגיג נפלא שעלה במוחך - ושבטח תשכח עד שתניח שוב את היד על הנייד.
רוצה לומר, מהר מאוד ההקלה תהפוך למועקה, כי אולי "העבודה היא חיינו", אבל היא ממש לא כל חיינו. וזה פחות או יותר מה שקרה לנו במהלך משבר הקורונה. גם אלה מבינינו שרשאים לראות בעצמם בני מזל על שהצליחו להחזיק במשרות שלהם מהימים שלפני המשבר, גילו שכל התחומים המשלימים בחיינו - מסעדות, ברים, תיאטרון, קולנוע, מסיבות, ארוחות משפחתיות, פגישות עם חברים, שופינג, דייטים ועוד - כלומר רוב הדברים שלמענם אנו חיים, פשוט נעלמו מחיינו.
כתבתי "רוב" והתכוונתי לכך, שהרי הבדל גדול התגלה בין בעלי משפחות לרווקים בעת הזו. אצל האחרונים נעלם כמעט כל מה שהיה להם ערב המשבר. ההורים, לעומתם, הותשו פיזית, אבל שרדו ביתר קלות מבחינה מנטלית. כי לך תקנא עכשיו בחבר שלך שבכל ערב היה יוצא לבר אחר וחוזר עם כיבושים וסיפורי גבורה, כשמבין שניכם אתה הוא בר המזל שעדיין זוכה לחוש בידיים קטנות שנכרכות באהבה סביב צווארו, גם אם לפעמים הן חונקות מעט.
כמו השעות הראשונות ביום שבו הגעת לעבודה בלי הטלפון, גם הימים הראשונים של המגיפה היו יותר קרחנה מאשר קורונה. רק שכמו שאומר השיר - לפעמים הקרחנה נגמרת ומדדי הסבל החלו לשנות פאזה.
אם בימים הראשונים נשקפה אלינו האימה מתוך התמונות הנוראיות שהגיעו מאיטליה, ספרד, אנגליה וארצות הברית - תמונות של בתי חולים קורסים וצוותים רפואיים במצוקה, שהתחברו לתמונות של משפחות אבלות, שלא יכלו להעניק ליקיריהן אפילו פרידה ראויה מהחיים האלה - הרי שמהר מאוד עברו הסיפורים הטרגיים מהחולים אל הבריאים.
מאחר שאני עומד להתרגש דווקא מהטרגדיה של הבריאים, חשוב לי להבהיר שלבי אינו גס חלילה במותו מהמחלה של קשיש בן 97 למשל. אני מכבד, שלא לומר מעריץ, את חדוות החיים של כל אדם שהגיע לגיל הזה ועדיין שמח להתעורר בכל יום אל שחר של יום חדש (אמי היקרה חגגה יום הולדת 91 במהלך הסגר, וכל שהיה לאל ידי לעשות הוא לשלוח לה עוגה ופרחים ולאחל מזל טוב בטלפון).
אחרי שאמרתי את זה, ללא ציניות ומעומק הלב, אני חייב להוסיף ולומר שמוות של קשישים מופלגים, הגם שהוא עצוב, הרי שהוא אינו טרגי. טרגדיה היא כשסב קובר נכד (קל וחומר הורה שקובר ילד, ר"ל) ולא ההפך. לעומת זאת, בעל עסק גאה שעד למשבר הצליח לפרנס את משפחתו וירד מנכסיו, הגם שלא איבד את חייו אלא רק את רכושו, נידון לחיות בטרגדיה מתמשכת. יכול להיות שיש לו עדיין מה לאכול, יכול להיות שאף יצליח לשוב ולהתפרנס כעובד זוטר, אבל במובנים רבים הוא יהפוך לחי־מת. מי שגאוותו וכבודו נספו במגיפה.
בעולם החומרני שלנו, עושר הוא פעמים רבות גם אושר. וגם אם אינני מתפעל מסמלי סטטוס שהפכו "הוכחת קנייה" לחיים הטובים - כמו בית מידות, רכב חדיש, חופשות בחו"ל, בגדים ממותגים ועוד - הרי שאני בהחלט מסוגל להבין את מי שנזקקו לכל אלה כדי להרגיש שהם עושים משהו נכון בחייהם. ועבור רבים כאלה, החיים הטובים נגמרו והעבירו את הפוקוס שלנו מהטרגדיה של הקורבנות הישירים אל זו שמתחילים לחוש עתה במעגל השני.
הסיפורים האלה הם העקומה החדשה שאותה מוכרחים לשטח. במדד הסבל האנושי, הגיע הזמן להניח להולכים (וגם לאלה שעוד ילכו מאיתנו, למרבה הצער) ולבחור בחיים.