מה המשמעות של אמריקאיות? או צרפתיות? או בריטיות? זה רק אני, או שהשאלה מהי ישראליות באמת נשאלת יותר מאשר השאלות האלה? ובכן - מה המשמעות היסודית של היות אדם ישראלי? האם צריך להיוולד כאן, לחיות כאן, להחזיק באמונות מסוימות, פשוט להיות אזרח, אולי להזדהות עם חזון המדינה (בהנחה שיש בכלל דבר כזה)?
מספר הישראלים עולה, ואיתו כנראה גם מספר הדעות על מהות הישראליות. רוב גדול של היהודים בישראל מרגישים ״במידה רבה ישראלי אמיתי״ (73%). רק שליש מהערבים מרגישים כך, אבל עוד שליש מהם מרגישים ״במידה מסוימת ישראלי אמיתי״, ובסך הכל גם בקרב הערבים מדובר ברוב (65%).
ישראל בת 72 השבוע. זה גיל צעיר למדי. כאשר ארה"ב הייתה בערך בגיל הזה, היא חתמה על הסכם שנקרא הסכם גואדלופה אידלגו (אם לא שמעתם, לא אסון), שחתם את מלחמת ארה"ב–מקסיקו והעביר לידי האמריקאים את המדינות קליפורניה, יוטה ונבאדה וחלקים מאריזונה, קולורדו, וויומינג וניו מקסיקו. אי אפשר לדמיין את ארה"ב של היום בלי המדינות האלה. יכול להיות שבעוד 200 שנה יהיה קשה לדמיין את ישראל במצבה היום. אולי יהיה קשה לדמיין גם את הישראלים של היום.
איזו שפה ידברו כאן בשנת ה–100 למדינה, ה־200, ה־300? בארה"ב מדברים היום אנגלית, אבל לא מעט אמריקאים מעדיפים ספרדית. בישראל מדברים עברית, אבל לא מעט ישראלים מעדיפים ערבית. האם אמריקאי אמיתי חייב לדבר אנגלית? האם ישראלי אמיתי חייב לדבר עברית? לרוב תושבי ישראל זו לא שאלה דרמטית.
יהודי ישראל דוברים עברית כשפת אם - ואם לא הם, אז ילדיהם. בהתאם, רובם חושבים שעברית היא תנאי לישראליות אמיתית, ורק שיעור קטן מהם (7%) סבורים שאין הכרח לדבר עברית כדי להיות ״ישראלי אמיתי״. ומה עם רבע האוכלוסייה ששפת אמה ערבית?
שאלנו (סקר חדש של מכון למדיניות העם היהודי, בעריכת פרופ׳ קמיל פוקס, כל הפרטים בסוף המדור), וקודם כל למדנו שמרבית הערבים בישראל מגדירים את רמת העברית שלהם "טובה" בשיחה, קריאה וכתיבה (62%). אחוז זעום מגדירים אותה ״לא טובה״ (5%). עם זאת, רובם סבורים ש"ישראליות אמיתית" אינה מותנית בבקיאות בעברית (53%).
וכמובן, שאלת העברית מייצרת רק אחד מפערים רבים בין הרוב היהודי למיעוט הלא־יהודי בהבנת מהותה של הישראליות. למעשה, בשאלת העברית הפער יחסית קטן, משום שכמעט מחצית מהמיעוט הלא־יהודי בכל זאת מקבל את העברית כדרישה המגדירה ישראליות (47%). שאלות אחרות מציגות פער מטריד יותר ועמוק הרבה יותר.
כבר שנתיים שאנחנו מבקשים מישראלים להסכים או לא להסכים עם מחרוזת של אמירות הנוגעות לשאלה מהי ישראליות. לדוגמה: האם צריך לשרת בצה"ל כדי להיות "ישראלי אמיתי"? זו לא שאלה טריוויאלית. קחו בחשבון שכמחצית מהישראלים אינם משרתים בצה"ל. אלה כוללים ערבים ישראלים (כרבע מהאוכלוסייה), מרבית החרדים, כל הנשים החרדיות ורוב הנשים הדתיות בישראל, ועוד ישראלים עם בעיות בריאות, בעיות נפשיות, סרבני מצפון ושאר בעלי פטורים.
האם אלה אינם "ישראלים אמיתיים"? במובן האזרחי, של חוק, מובן שהם ישראלים. במובן התרבותי אולי קצת פחות, בעיני עצמם ובעיני אחרים. זהות לאומית משותפת מאפשרת להגדיר את גבולותיה של חברה. מי שרואים בצה"ל מאפיין משמעותי של הזהות הלאומית, יטענו שהשירות מקנה למשרתים בונוס זהות שאין לישראלים שאינם משרתים.
כמו בשנים קודמות, גם השנה אומרים רוב היהודים (58%) שרק יהודים יכולים להיחשב לישראלים אמיתיים. זו כמובן עמדה בעייתית מאוד, המדירה מאפשרות של השתתפות מלאה כרבע מתושבי המדינה. היהודים היחידים שרוב מהם לא מסכימים עם הקביעה הזאת הם מי שמגדירים את עצמם ״חילונים לחלוטין״ (כשליש מכלל היהודים). שאר היהודים, מחילונים קצת מסורתיים (50% הסכמה) ועד חרדים (90% הסכמה) רואים ביהודיות תנאי לישראליות מלאה.
כאמור, עמדה מטרידה. ממה היא נובעת? אולי היא בכלל פועל יוצא של עמדה אחרת שהתגלתה השנה. רוב גדול מאוד של יהודים (70%) סבורים שכדי להיות ישראלי אמיתי צריך להיות ציוני. לעמדה הזאת יש רוב בקרב כל קבוצות היהודים, כולל חילונים לחלוטין (59%) וכולל גם - כן, כן - את החרדים (54%).
מי שגדל על האמונה שחרדים אינם ציונים צריך לחשוב מחדש לאור הנתונים האלה: רוב החרדים אומרים שהם מרגישים ״ישראלים אמיתיים״ (54% במידה רבה, עוד 20% במידה מסוימת). רוב החרדים סבורים שכדי להיות ישראלי אמיתי צריך להיות ציוני (22% מאוד מסכימים, 32% די מסכימים). הנה הוכחה שרוב החרדים ציונים.
כמעט כל היהודים אומרים שהם מרגישים ישראלים אמיתיים (92%, מהם 73% מאוד). נתח קטן יותר, אך עדיין רוב ברור של הערבים, אומרים שגם הם מרגישים ישראלים אמיתיים (65%). זה ממצא שמתכתב עם אחת הכותרות המרכזיות של מדד הפלורליזם לשנת 2020: שינוי דרמטי לעומת השנה שעברה באופן שבו ערבים ישראלים מגדירים את זהותם העיקרית.
בסקר מתבקשים ערביי ישראל, כעניין של שגרה, לבחור מבין ארבע אפשרויות, מהו התיאור המתאים ביותר של זהותם העיקרית: ערבית, ישראלית, פלסטינית או ערבית־ישראלית. אלא שהתשובות שהתקבלו השנה היו רחוקות מלהיות שגרתיות. למעשה הן היו שונות במידה משמעותית מאוד מהתשובות לאותה שאלה לפני שנה. השנה הייתה עלייה חדה בשיעור הערבים המגדירים את זהותם העיקרית כ"ישראלית", ולצדה ירידה משמעותית בשיעור הערבים המגדירים את זהותם העיקרית כ"ערבית" או "פלסטינית".
אם לסמוך על המספרים הללו - ויש צורך ביותר מסקר אחד, וביותר מתמונת מצב בשנה אחת, כדי להסיק שזו המציאות החדשה של ישראל - מדובר בתהליך דרמטי למדי של ישראליזציה. למעשה, פחות מאחד מכל עשרה ערבים בישראל אומר שזהותו העיקרית היא "פלסטינית", בעוד שכשלושה מכל ארבעה ערבים (74%) מגדירים את עצמם כ"ישראלי" או "ערבי־ישראלי".
להערכתנו, השינוי הוא בעיקרו תוצר של השיח סביב מערכת הבחירות, שהוביל גם להשתתפות נרחבת של מצביעים ערבים בימי הבחירות. לזה אפשר אולי להוסיף את תחושת הגורל המשותף, הנובעת מהמלחמה המשותפת של ערבים ויהודים בישראל במגיפת הקורונה.
אבל כדי לצנן תחושות של התלהבות יתר, צריך לקחת בחשבון שהסקר של השנה העלה גם ממצאים פחות מעודדים. לדוגמה, זוהתה בו עלייה משמעותית במספר הערבים הסבורים שרוב היהודים בישראל הם ״קיצוניים״ (מן הסתם, גם זו תוצאת השיח סביב מערכות הבחירות, שכלל גם שלל התבטאויות קשות). אם לפני שנתיים רק אחד מחמישה ערבים חשב שרוב היהודים קיצוניים (19%), היום חושב כך אחד מכל שלושה ערבים (36%).
אבל הקיצוניות הזאת - כלומר, מה שהערבים תופסים כקיצוניות יהודית - כנראה לא מחבלת באהבה. לא ליהודים - לישראל. ולא נאריך בדיון על השאלה מהי אהבה (או מה הכוונה באהבה לישראל - האם מדובר במדינה, או במקום, או בתרבות).
מה שברור הוא כך: רוב הערבים מרגישים ישראלים אמיתיים, ורובם גם אומרים שתנאי לישראליות אמיתית הוא אהבה לישראל (ראו גרף). משמע: רובם אוהבים את ישראל. למעשה, שאלנו גם את השאלה הישירה: האם אתה אוהב את ישראל? כמחצית הערבים אמרו שבמידה רבה כן (47%) ועוד כמעט שליש (29%) אמרו שבמידה מסוימת כן.
הנה, אפשר לחזור לאופטימיות. אפשר לחזור לניסיון לגבש ישראליות שמכילה את הרוב היהודי־ציוני ואת המיעוט הלא–יהודי ובינתיים גם לא ציוני. להתחיל מאהבה, ולהמשיך משם.
סטיית תקן
1. עוד סימן לקשיים שעוד נכונו לישראליות המכילה בלי קושי יהודים וערבים אפשר למצוא בתגובתם של לא־יהודים לשאלה האם על הר הבית היה אי פעם בית מקדש יהודי. כמובן, זו שאלה טעונה, שיש לה תפקיד חשוב גם במסגרת הכוללת של הבנת שורשי הסכסוך הישראלי־פלסטיני. הכחשת הזיקה ההיסטורית של היהודים לירושלים היא אחד המאפיינים המקוממים ביותר בעיני יהודים של התנועה הלאומית הפלסטינית. אבל עם עובדות קשה להתווכח: כמחצית מהלא־יהודים בישראל, ורוב גדול של המוסלמים (59%), סבורים שלא היה בית מקדש יהודי בהר הבית.
2. מי שמנסה ללמוד כמה ישראלים באמת מערערים על יסודות האתוס הציוני של המדינה, ימצא סוג של תשובה בשיעור היהודים שמבקשים לבטל את חוק השבות. בסך הכל 6%. שיעור דומה למדי (ויש כמובן גם הקבלה) לזה של מי שמגדירים את עצמם ״שמאל״. שיעור דומה (ושוב הקבלה) גם למי שסבורים שלישראליות אמיתית אין קשר לציונות (8%).
3. מחצית מהערבים בישראל מבינים שהיהדות היא גם דת וגם לאום (47%). כשליש (30%) מניחים שיהודיות מתבטאת בעיקר בלאומיות. מיעוט קטן (15%) מדגישים את האספקט הדתי.
4. מה הכי הפתיע אותי בסקר המכון למדיניות העם היהודי? שרק חמישית מהיהודים (19%) סבורים שיש לבטל את הרבנות הראשית. מצאתי את עצמי בעמדה לא שגרתית של מיעוט. צריך לקוות שזה טוב לבריאות.
הטור מבוסס השבוע כולו על מחקרי המכון למדיניות העם היהודי, כולל סקר יהדות ישראלית מ־2018 וסקרי הפלורליזם 2019 ו־2020. כל הסקרים נערכו על ידי פרופ׳ קמיל פוקס מאוניברסיטת תל אביב. סקר הפלורליזם 2020, שממנו נלקחו הנתונים החדשים, כלל 604 משיבים מהמגזר היהודי, באמצעות פאנל אינטרנטי, ועוד 273 משיבים מהמגזר הלא־יהודי, באמצעות סקר טלפוני. המשיבים מהווים מדגם מייצג של שתי האוכלוסיות הנסקרות.
הסקר במגזר היהודי בוצע על ידי חברת פרויקט המדגם, בניהולו של ד"ר אריאל איילון. טעות הדגימה: 4%, ברמת מובהקות של 95%. הסקר במגזר הלא־יהודי בוצע על ידי חברת סטאטנט, בניהולו של יוסף מקלדה, וטעות הדגימה היא 5.9%.