עולם חדש ואמיץ

לפני חודש זימנו הבעלים של Coogan’s, בר אהוב על רבים במנהטן, את 42 העובדים בו וחלקו איתם את החדשות המרות. אף שנסגר כמו עסקים אחרים בהוראת מושל ניו יורק, ספקי האלכוהול דרשו עמידה בתשלומים השוטפים וחברת הביטוח לא ויתרה על תשלום פרמיה מלאה, אף על פי שהדעת נותנת שאין דין בר סגור ונטול קליינטים מבר פתוח עם מישהו ששתה אחת יותר מדי, החליק וברז בירה נתקע לו ברקה. למרות המצב הקשה שילמו הבעלים לצוות המטבח, לברמנים, למלצרים ולמנקים את משכורתם וחילקו ביניהם את כל הפרודוקטים מהמקרר. לנוכחים היו דמעות בעיניים, כך דווח בעיתונות בניו יורק, ובמקום חיבוק אמיץ הם השיקו מרפקים.

זה היה ב־20 במרץ. התמונה של ניו יורק חולה, מחרחרת וגוססת הייתה חלקית. אף אחד לא ידע כי חודש לאחר מכן ימותו בניו יורק 15 אלף תושבים. הבעלים הבטיחו מכתבי המלצה נלהבים, אוזן קשבת ואהבה, ואפילו שמעו עצמם אומרים כי הנאספים יתבשרו מיידית על הפתיחה מחדש. חודש לאחר מכן היה ברור להם שב־Coogan’s מזגו את הגינס והג'יימסון האחרונים.

הבר נפתח ב־1985 והיה כל מה שטוב בשוקת ניו־יורקית: ידידותי, רועש אך אינטימי, אותנטי, אוכל טעים אך לא מתוחכם. איפה שכולם מכירים את שמך. למרות ההטיה האירית, המוזגים היו אמריקאים־דומיניקנים ששלחו כסף הביתה והמלצרים שחורים. הבעלים ישבו והעלו זיכרונות בטקס פגישה מגושם ועצוב. מישהו הזכיר זמר קריוקי ישראלי שהשאיר חותם. מישהו שאל: "נהג הטנק או ההוא שעבד במוסד?" עלה גם שמו של זמר קריוקי אחד, יהודי פורטו־ריקני, שבביקורו אחרון עלה על הבר ורקד עליו לצלילי "I Will Survive" של גלוריה גיינור. אחר כך השתררה שתיקה והמציאות חלחלה לסוג של בחילה.

תולעת גדולה זללה את התפוח הגדול. ניו יורק ידעה אסון או שניים וחזרה מהם גדולה ושאפתנית יותר, אבל הפעם היה ברור שמה שהיה לא יהיה; לפחות לא במובן המלא. "הנורמלי החדש", כפי שמכנים באמריקה את העידן שאחרי המגיפה, אמור היה להיקרא "הלא נורמלי החדש". אבל זה יותר מסורבל ופחות קליט. כל מה שמגדיר את שקיעתה הנוכחית של אחת הערים המסעירות בתבל, בקע השבוע מגרונו הניחר של ראש העיר ביל דה־בלאזיו שהתעורר מאוחר מדי וזינק מהרציף אחרי ספינת הגורל העוזבת ונתלה ממנה בציפורניים. אחרי שהתברר לו שדונלד טראמפ, הניו יורקר האולטימטיבי עד שעקר לפלורידה, אינו מזדרז להציל את העיר. "אדוני הנשיא", אמר דה־בלאזיו, "האם אתה מתכוון להניח לנו למות?". הוא הדהד את הנשיא ג'רלד פורד שאמר לניו יורק במשבר הכלכלי הגדול ב־1975, "Drop dead!".

ביום אחד בשנה שעברה נסעו ברכבת התחתית (Subway) בניו יורק 5.9 מיליון נוסעים; באותו יום השנה נספרו בה 470 אלף נוסעים. כאשר יחליט המושל אנדרו קואומו לפתוח את המדינה והעיר, לא יעוטו התושבים על התחתית. ביום רגיל הקרונות הם קופסאות סרדינים שועטות במנהרות. ריחוק פיזי־חברתי? אפם של הנוסעים תקוע בבית השחי של הזולת. ההנחיה תהיה לדלל את התפוסה ולרווח. מישהו יהיה צריך לאכוף את ההוראות. עבור עיר שהחלה עם גירעון, פשטה את הרגל במגיפה משום שלא גבתה מסים והתנהלה בסגר מוחלט חודשים, תפוסה דלילה בתחבורה הציבורית היא שני דברים לפחות: פקקים בלתי נסבלים בכבישים ואסון כלכלי.

התחתית עמדה בפני מקצה שיפורים ושיפוצים נרחב, צורך השעה במצב העגום שאליו הידרדרה, אבל בלי כסף זה לא יקרה. אפילו הניו יורקר האנין ביותר ייאלץ להשתמש בתחתית. זו הדרך המהירה להגיע בעיר ממקום למקום, בהנחה שיש לך עבודה שאינך רוצה לאחר אליה. הקרונות הם חממה להתלקחות הבאה של הקורונה. לא ברור מדוע - וצעקותיו ממרתפי הבית הלבן שם מענים אותו עם מצבר של מכונית מחובר לפטמות נשמעות במהלך התדריכים - השבוע אמר מנהל ה־CDC, ד"ר רדפילד, שהוא צופה התלקחות של המגיפה בחורף הבא; קשה וקטלנית מהנוכחית מכיוון שצפויה שפעת קשה שתסתיר בהתחלה את תסמיני הקורונה.

עבור תיירים רבים - אם לא כולם - קודם ניו יורק ואחר כך אמריקה. עבור רבים, ניו יורק לבדה. אבל מלונות ריקים שנאלצו לפטר או להוציא לחל"ת את רוב עובדיהם הופכים למלון מ"הניצוץ", בלי נחשולי הדם מהמעלית והתאומות. בשנים האחרונות הוכתה ניו יורק בתפוצת פשפשים במלונות שנחשבה אסון גדול וגועל נפש מגרד. שוו בנפשכם מה קורה במלונות שנפש חיה לא חולפת במסדרונות שלהם. ענף התיירות בניו יורק אחראי ישירות ל־300 אלף משרות בעיר. נדמה לי שב"נורמלי החדש" תסבול הנהירה לניו יורק מעצירות. לפחות זמנית. כי מה יהיה לתיירים לעשות אם ברודוויי תהיה סגורה, לפחות בהתחלה, משום שהפקות קרסו וחדשות נדחו בשנה לפחות; אם התיאטראות ובתי הקולנוע ייפתחו, אך הישיבה בהם תהיה ברווחים גדולים ובתפוסה מעטה; רוב משחקי הספורט האהובים כאשר יתקיימו, יסבלו מקהל דליל גם הם; על הופעות מוזיקליות אפשר בינתיים רק לחלום; גם למוזיאונים ייקח זמן להחליט באיזה פורמט הם נפתחים.

עבור שוחרי החוויה הקולינרית יהיו מסעדות ניו יורק מסלול מכשולים בלתי נסבל ומעצבן כהוגן. כל זאת כפוף לעובדה שכבר עתה ברור לחלוטין שמסעדות מיתיות רבות ואחרות קרסו ונעלמו ולא ייפתחו שוב. למי שמכירים את סצינת האוכל בעיר, בניו יורק מתקיימת תחלופה (turnover) בלתי סבירה של מסעדות. הן נפתחות ונסגרות ברגע שלמדת לאהוב אותן. בעוד תחלופה היא דבר טוב, קריסת הענף כפי שהיא מצטיירת עכשיו, היא אסון בעיר שהיא אוצר גסטרונומי. יש בניו יורק כ־25 אלף מסעדות, ואף אחת מהן לא מגישה כעת אוכל לסועדים. מעטות מצליחות לשרוד באמצעות שירותי טייק אוויי.

בזמן שחולף איבדו מסעדות רבות שפים, עוזרי טבח ומלצרים. חלק כבר הכריזו שלא ישובו. שכר הדירה מוטט אותן. אם ללמוד מהדוגמה הטובה להתנהגות שפויה שמכתיב המושל גאווין ניוסם בקליפורניה, כאשר יפתחו מסעדות יהיו בהן חצי מהשולחנות במקור, ימדדו לסועד חום בכניסה, יהיה עליו כנראה להציג תעודת בריאות מסוימת, המלצרים יהיו במסיכות וכפפות וההזמנה תיעשה מתפריט מאפליקציה בנייד. לצאת למסעדה זה יותר מטיב האוכל. זו חוויה של חושים רבים ולפעמים חלק ממכלול רחב. הסועד הוותיק שאני, לא רוצה לאכול במעבדה סטרילית.

אני מבלבל בכוונה תחומים: בימי הבית האטום התרגלו, גם בניו יורק, לסוד המתוק של הצמצום. הסגר הנחית מכה קשה לנהנתנות ולפזרנות. מי שהכריזו על עצמם, גם בראיונות בעיתונות, שאינם יודעים לטגן ביצה, גילו שהם יכולים להכין ארוחות טובות בעלות שהיא רבע ממה שעולה לאכול בחוץ. רבים נעזרו בשליחויות אוכל ממסעדות. אנשים ירצו עדיין לצאת מהבית, הרי זה אך טבעי, אבל יהיה להם מוזר ואולי מקומם לשלם 200 דולר לזוג כמקובל, והעתיד הקרוב לא יהיה המועד המתאים להורדת מחירים דרמטית.

נניח שאני יושב בדירה בברוקלין והערב יורד ואיתו הרעב. והנה זוגתי ואני לא ממהרים לקום מהספה, להתלבש, לקחת סאבוויי או מונית ולהגיע למסעדה שנראית ומתנהגת כמו המכון לטיפול באלרגיות של סטברוס בלופלד באלפים. עד החיסון המיוחל והרבה אחריו - שמישהו יחשב את הכמויות והלוגיסטיקה הדרושות לחסן 330 מיליון אמריקאים - תמיד יקנן בנו חשד בריא כלפי כל מה שבא אל פינו ולא אנחנו שטפנו והכנו במו ידינו. אני רק אומר.

לא שכחתי קניות: נורדסטרום קורס. מייסיס מחפשים כסף. גם בלומינגדיילס. ברניס הקדים ופשט רגל לפני המגיפה. נימן מרקוס בפני סגירה ברגעים אלה ממש. החנויות הללו ואחרות סבלו קשות מאמזון ואחרות היסטורית, הקורונה גאלה אותן מייסוריהן. לגבי חנויות קטנות יותר, כ־186 אלף רק בניו יורק עם כעשרה עובדים כל אחת, ההערכה היא שחצי מהן לא ייפתחו שוב.

ההיסטוריון אלן ליכטמן טוען כי "משברים מולידים שינוי". והוא מביא דוגמאות: הביטוח הלאומי (Social Security), ודאי הגוף הממשלתי הפופולרי ביותר, הוקם במשבר הגדול. ב־1935, עם מיליוני אמריקאים מובטלים ורגע לפני התמוטטות, חתם הנשיא פרנקלין רוזוולט על חוק הביטוח הלאומי. "הרעיון לא נולד מהמשבר" אומר ליכטמן, "אבל היה דחוף ואפשרי לעגן אותו בחוק". מלחמת העולם השנייה חשפה את מדיניותה הבדלנית של אמריקה ואיתה מחסור חמור בציוד לחימה. 11.9 הוכיח כי אמריקה מחוררת בגבולות ובנמלי הכניסה ומאז אנחנו נדרשים להוריד נעליים ומחרימים לנו את הדאודורנט והשתייה. המשבר הכלכלי של 2008 הוכיח שוב את שבירותם של הענקים הכלכליים שכונו "גדולים מכדי ליפול", שבסוף הוחלט להציל את רובם מקריסה.

בלי להזכיר שמות, יציאתה של אמריקה לעידן חדש הכרחי אחרי הסיבוב הראשון של המגיפה - כנראה שיהיו נוספים - עוברת במקרה דרך הבחירות ב־3 בנובמבר.

בלי להזכיר שמות, אמריקה מגיבה בחומרה חסרת תקדים הנתמכת בסקרים, נגד מי שנרדם בשמירה, מיאן לזהות את האיום, לא הקשיב להתרעות חוזרות ונשנות והימר על מזג אוויר אביבי כתרופה לקורונה. האיש המסוים הזה שקצה נפשי בחובה לנקוב בשמו ולתת בו סימנים, אינו כשיר להוביל את אמריקה לעתיד טוב יותר. הוא לא כשיר לכך גנטית. עם רגיעה יחסית במגיפה ומעברה השני בינתיים, ישובו המחלוקות הפוליטיות ויפרצו בכל חומרתן. הן מחלחלות גם כעת, אבל לפוליטיקאים אמריקאים יש יכולת להסתפק בינתיים בעקיצות והטרדות קטנות. כך הם בנויים. אבל סוף הסיבוב הראשון יתאפיין בדרישה - כמעט כמו של גוזלים שהאם טרם שבה לקן עם התולעים - שמישהו יעשה משהו, כלומר יציל.

אחד הסודות הלא כמוסים הוא שהדואר האמריקאי קורס. ללא תמיכה כספית מסיבית הוא יתקשה להמשיך ולתת את השירות ההיסטורי הנאמן המאפיין אותו. הממשל מתעלם בינתיים, גם משום שהוא מתנגד נחרצות לרעיון של הצבעה בדואר בטענה שהיא אינה יעילה וחשופה לזיופים. אבל הבחירות יתקיימו במועדן מכל הסיבות הנכונות. לינקולן נבחר לקדנציה שנייה במהלך מלחמת האזרחים שבה נהרגו 650 אלף אמריקאים, פי עשרה מההערכה המעודכנת למספר המתים מהמגיפה. הרברט הובר הובס ונשלח הביתה במשבר הגדול. רוזוולט נשאר בבית הלבן לשלוש קדנציות במהלך השפל הכלכלי ומלחמת העולם השנייה.

המיועד הדמוקרטי לנשיאות אינו מעורר השראה, חיבה וביטחון רבים והוא כבר הוכרז כדמנטי ורפה שכל. ועדיין ביום המבולבל ביותר שלו יש לו האינטליגנציה הרגשית להכיל את האומה האמריקאית הדואבת שתצא מהבתים הסגורים בעיניים מפלבלות תוך שהיא ממשיכה ומדממת אזרחים רבים למחלה כדי להניח ראש כואב על חזהו. המועמד הוא שבע טרגדיות אישיות בעצמו ויש לו יכולת אמפתית עצומה שאין לנשיא שעליו להחליף. מהבחינה הזאת הוא כשיר בהרבה מהסוציאליסט שפרש שחמלה אנושית אלמנטרית באה לו בקושי.

הסוציאליסט השאיר מאחוריו מורשת חברתית מפוארת שכמו חזתה באורח המדויק ביותר את כל החורים השחורים הפעורים ברפואה האמריקאית ואת כשליה של מערכת שאינה מסוככת על כ־90 מיליון אזרחים הנידפים ברוח ללא ביטוח רפואי. אמריקה נכשלה פעם אחר פעם להכיל ביטוח בריאות אוניברסלי. "הנורמלי החדש" הוא ההזדמנות החד־פעמית שלה להצטרף לעולם ולהיחלץ ממלכודת המוות המאיימת עליה. השיטה המעדיפה עשירים על פני עניים ולבנים על פני שחורים, היא הנמצאת בבסיס הטרגדיה המקופלת בקורונה: יותר שחורים והיספנים חולים ומתים באמריקה מלבנים במספרים אבסולוטיים. משום שהם לא נהנים מרפואה מונעת, מחלות הרקע שלהם רבות וקשות והם סובלים מהשמנת יתר, לחץ דם גבוה, סוכרת ומחלות אחרות שהקורונה זוללת בלי מאמץ.

ג'ו ביידן מצטרף לשורה של מועמדים דמוקרטים חיוורים שלא הציתו את דמיונה של אמריקה. מג'ורג' מקגוורן, דרך יוברט האמפרי, וולטר מונדייל, מייקל דוקאקיס, אל גור, ג'ון קרי והילרי קלינטון. מרוץ שליחים של תבוסה לא מפוארת. כאשר יתברר שהמגיפה הפילה יותר חללים מאשר נפלו במלחמת וייטנאם, ללא ספק אחת המלחמות נטולות הקונצנזוס בהיסטוריה האמריקאית, קשה יהיה להכיל ולאמוד רגשית ואנושית את האבל שייפול על אמריקה. גם אם תצליח להישאר עם ההערכה הנמוכה, 60 אלף מתים מוקפים במעגלים קרובים של אנשים רבים שמותו של הפרט נגע בהם והשפיע על מצב רוחם.

בינתיים מאוחסנים מתים רבים בקירור, גם משום שאי אפשר לקבור אותם באופן המגיע להם. הדבר הראשון שיקרה באמריקה כאשר תשתרר רגיעה זמנית, תהיה שיירה ארוכה של לוויות ואיתן אבל. באופן כללי כמעט אחיד התנהגו האזרחים באמריקה באופן מופתי. הדרך שבה מילאו את הוראות הבידוד החברתי הצילה רבים. אבל כל זה יתאדה ברגע אחד ומההמון הגדול תבקע הדרישה לדין וחשבון. גם משום שמיליוני אזרחים יראו עצמם נפגעים ישירים מהמחדל, השקרים ואוזלת היד של הממשל.

על פי הפדרל ריזרב, ל־40% מהאמריקאים בשוק העבודה אין די מזומן לכסות הוצאה של יותר מ־400 דולר. זה נתון מפחיד. המענקים, ההטבות וההלוואות שהקונגרס מאשר לממשל עלו עד עתה כ־3 טריליון דולר וזה ייגמר בהרבה יותר. הדרך היחידה להתמודד עם הביקוש הזה בכלכלה סגורה היא להדפיס כסף. זה נתון שאמור לכאורה לגרום לאמריקאים לחשב מחדש את דרכם.

בשנים לפני הקורונה הגיעה אמריקה למיצוי מזעזע ודוחה למדי של דרך החיים הקפיטליסטית. לרבים מדי היה יותר מדי מהכל; לאחרים לא היה מספיק לחיות. נאמר על המילניאלים שהם זקוקים לפחות "דברים" מהוריהם הבומרים. זה נכון רק בחלקו. הם מוציאים את כספם אחרת אבל בתאווה לא פחותה.

המגיפה אמורה להיות האתנחתא המאולצת שנכפתה על אמריקה, היא אמורה לנצל אותה לחשוב על המשך דרכה. אולי אין לנו צורך בכל כך הרבה. נדמה לי שהישיבה המאולצת בבית, חלוקת הזמן והקשב, חידוש החוויה המשפחתית והריחוק הכפוי מהגירויים הרגילים, יכפה על אמריקה סוג של רזון מנטלי, של צריכה בררנית יותר והבנה שחומות הפריטים האטרקטיביים והנחשקים ביותר אינם מגינים עלינו מווירוס קטן שעובר ברסס של דיבור ועיטוש ונוטל את היכולת שלנו לנשום. אמריקה רזה כזאת הכרחית ל"נורמלי החדש".

מה שלא דובר בו די, היה האופן הכמעט מחפיר שבו קרסה אמזון. בן לילה התרוקנו המחסנים מהמוצרים הבסיסיים והנחוצים ביותר. היא לא הצליחה לחדש את המלאי. שירות הבן לילה הידרדר ל"הזמֵן באפריל וקבל במאי". בזוס ניפח מחירים, החליף קאדרים של עובדי מחסנים שלקו בקורונה במאות אלפי עובדים חדשים והחליף גם אותם. אם אמזון קרסה, אולי יש משהו ברעיון שאמריקה צריכה פחות.

הפקות סרטים נדחו. "משימה בלתי אפשרית 7" נסגר כמו "בת הים הקטנה" הלא מצויר. מועדי עליית סרטים נדחו בשנה. "ג'יימס בונד" החדש נדחה לשנה הבאה. מדובר באנשים מיומנים ביותר והם לא היו ממהרים לדחות לנצח את מה שאפשר היה לדחות בחודשיים. ובעצם התרגלנו לסטרימינג של הסחורה הטרייה ביותר. מדוע שנשוב לבתי קולנוע לא בטוחים בריאותית כאשר אנחנו יכולים להישאר בבית עם יקירינו הבריאים ולצפות במיטב הסרטים באיכות נהדרת. ייקח זמן רב עד שנרגיש בטוחים להישפך בערב על בר בלב העיר ולפגוש חברים.