ב־29 באפריל פורסמה ב”מעריב” כתבה של ד”ר יגאל קיפניס על המשאים ומתנים שניהלה ישראל עם סוריה מאז ראשית שנות ה־90, ונפתחה בשאלה: “חמישה ראשי ממשלה קיימו משא ומתן עם סוריה על הסכם שלום שתמורתו תשלם ישראל בנסיגה מלאה מרמת הגולן. האם כולם טעו?”. בסיומה מביע המחבר את השקפתו: הם לא טעו. להפך, הם הבינו היטב את הסכנות האורבות לישראל אם לא ייחתם הסכם שלום עם הסורים ולא תימסר להם רמת הגולן – התבססות איראנית בסוריה, הרחבת האיום של חיזבאללה, השפעה רוסית בסוריה והתנתקות אמריקאית מהזירה. אם היה נחתם הסכם שלום, כך מאמין המחבר, היה יכול להתקיים בסוריה שלטון יציב בהשפעה אמריקאית, סוריה הייתה יכולה אולי להתנתק מחיזבאללה, ואולי לכן לא הייתה פורצת מלחמת לבנון השנייה; ובכלל אולי כל מלחמת האזרחים בסוריה הייתה לובשת צורה רגועה יותר.
לדעתי, לא דובים ולא יער. להערכתי, אכן ארבעה ראשי ממשלות (לא שמיר!) טעו. אנמק בתמציתיות: ראשית, ישראל רצתה שלום, סוריה רצתה רק את כל רמת הגולן. היא לא רצתה ולא יכלה ללכת לשלום עם ישראל בגלל המבנה של המשטר – ועשר שנות מלחמת אזרחים שלא נגמרה המחישו זאת בצורה הנוראית ביותר – ובשל האידיאולוגיה שלו. הסכם השלום עם מצרים המחיש עובדת יסוד: הציבור המצרי עוין לישראל (כמו גם בירדן), ואם במצרים, בעלת שלטון מרכזי חזק (ששינה את האוריינטציה שלו מברית המועצות לכיוון ארצות הברית כארבע שנים לפני בואו של סאדאת לירושלים), ההסכם הוא רק ביטחוני – צא ולמד לגבי סוריה, שבה כמעט 80% מהציבור היו עוינים את המשטר העלאווי של משפחת אסד, ושלום עם ישראל עבורם הוא בגדר כפירה בעיקר.
שנית, עד לאחר מלחמת לבנון השנייה, איראן לא הייתה גורם מרכזי במכלול השיקולים של המדיניות הישראלית. בזמן רבין ופרס השיקול המרכזי היה ששלום עם סוריה יביא בעקבותיו לשלום עם מדינות ערב. אצל ברק השיקול של חיזבאללה היה גבוה, אך עדיין לא הובן שחיזבאללה הוא כלי שרת של איראן. רק בזמנו של אולמרט תפסה כבר איראן מקום מרכזי. אבל אז בדיוק התערבו משמיים וארצות הברית הכירה בריבונות שלנו על רמת הגולן.
שלישית, מה שמובע על ידי המחבר הוא תפיסה פנטזיונרית שבבסיסה טעות בהבנת המציאות, המגובה באשליות ומשאלות לב. היא מאפיינת חלקים קטנים ושונים בציבוריות שלנו. הם רואים רק תמונה ורודה: אם רק “נהיה ילדים טובים” ונוותר, הסורים עצמם יהיו נעימים, המשטר שלהם יהיה יציב יותר, חיזבאללה ייזרק לפח אשפה וגם רוסיה תיזרק, וסוריה תיהפך לבעלת בריתה של ארצות הברית. ואם הדברים לא יתרחשו כך, ורמת הגולן לא בידינו, והיא מיושבת במאות אלפי אזרחים סורים, וחלקם עם נשק – מה יהיה אז? מה לעשות שהמציאות אינה הולכת דווקא בקו ישר, בעיקר לא במזרח התיכון?
בואו לא נשכח את חזון “המזרח התיכון החדש” שהצית את הדמיון, אך היה פנטזיה; בואו לא נשכח את חזון “סינגפור החדשה” על עזה ערב ההתנתקות; או את החזון של שלום עם לבנון ב־1982. החסרים אנו פנטזיות של מאוויי לב בפוליטיקה שלנו?