בשבוע שעבר כתבתי כאן באריכות על סדרת הדרמה המצרית "הקץ". 30 פרקיה משודרים בזה אחר זה בימים אלה, ימי צום רמדאן. כבר בפרק הראשון סופר לצופים כי בקרוב יבוא חורבן על ישראל. אמרתי כי אין מדובר במופע חד־פעמי. למרות 41 שנות שלום, ויחסים הדוקים בצמרת הביטחונית, רבים בקהיר עדיין רואים בישראל אויב.
חבר ששפת אמו ערבית תרגם את המאמר ושלח אותו אליי. כמנהג הימים האלה, העליתי אותו לפייסבוק. כמה גולשים ערבים הגיבו, אבל אחד מהם בלט מכולם. שמו ראמי מוּסַעַד. מצרי מהעיר זקאזיק, שמתגורר כבר שנים ארוכות בגרמניה. הוא אסיסטנט במחלקה לנוירולוגיה בבית חולים בעיר אאכן, ובשעותיו הפנויות, כך התרשמתי, עסוק בלימוד עצמי.
עד אותו רגע לא הכרתיו. הוא כתב שתי תגובות ארוכות בזו אחר זו. ראמי אוהד את ישראל, ולכן דבריו ינעמו לאוזנינו, אבל זה בפני עצמו אינו סיבה מספקת לתת להם ביטוי כאן. הוא אמיץ וסקרן, ומיד תיווכחו לאן הוליכוהו תכונות אלה.
הנה דבריו, בתרגום חופשי ובקיצורים מתבקשים:
"התחלתי לחוש סקרנות כלפי יחסי ישראל ומצרים כאשר ראיתי במקרה שלושה צעירים ישראלים חולפים מאחורי גבו של כתב הטלוויזיה המצרית בתל אביב, בתמונה שגרתית שהתקשורת שלנו מנסה להתעלם ממנה. חשבתי שלעולם לא אראה ישראלי שאינו לבוש מדים או נושא קלצ'ניקוב. התפלאתי, והתחלתי להתעניין בביקור החטוף שעשה מובארק ובו השתתף בהלוויית יצחק רבין הזכור לעד, שהיה קורבן בגידה בכיכר מלכי ישראל באותו יום מקולל של נובמבר 1995.
"כיצד השכיח רישום ההיסטוריה במצרים את הביקור הנדיר הזה, שלא לומר הושכח. זה היה אקט של כבוד להתפאר בו. כבוד על ההשתתפות ביגון העולמי על לכתו של מנהיג גדול, שדמו נספג באדמת הכיכר אחרי שנשא קולו בשיר לשלום, שאת מילותיו נשא בכיסו רגע לפני שנורו הקליעים הבוגדניים. כיצד השכיחה ארצי את הברית שלה עם ידידהּ, אף שהתפארה בתמיכתה להשגת פתרון נצח לסכסוך עם הפלסטינים. כיצד התכחשה לקיומה שם, דווקא כשגופו של השהיד נטמן באדמה.
"התחלתי לקבץ זיכרונות מן האינטרנט. כשצפיתי בקטעי יו־טיוב מרגעי מות הקדושים של האח היקר רבין, מצאתי וידיאו של עפרה חזה שרה את 'לאורך הים' באותה כיכר, שהתכבדה להיקרא על שם השהיד שלה. קולה התחבב עליי מאוד, וגם המראה המזרחי שלה. החילותי ללמוד עליה, ונדהמתי לגלות כי היא שרה בערבית כאות כבוד לארצותינו. אלא שקולה לא הגיע אליי, כי במצרים כולה לא נמצא ולו שער אחד שייפתח כדי לקבלה.
"אפילו בתימן, ארץ שאינה מכירה בישראל, נשאו אנשים קולם בשיר לשמע שירתה בערבית, 'יא חלווי, יא חאלי', ובעברית, 'אם ננעלו'. נעצבתי להיווכח כי לא אוכל לספר לה שהמסר שלה הגיע. הצטמררתי למקרא תגובתו של אדם מן המפרץ, שכתב: 'לא יכולתי לעצור את דמעותיי כל פעם ששמעתי אותה שרה ב'שַדַי' (אלבומה ה־13 - ג'"ח), יא נשמתי, יקירתי, תראי לי איפה הבית שלך, אף אם שמעתי את השיר מדי יום'. שאלתי את עצמי, איך הגיע קולה אליו, והוא רשמית אויב, ולא הגיע אליי, אני השכן הקרוב מכולם, עם הסכם שלום בן שנים".
לקרוא את עגנון באנגלית
ראמי ממשיך: "התחלתי לשאול, ותהיתי היכן מוצאים הישראלים פנאי לכתוב ספרים ביומיום, אם כל הזמן הם עסוקים בתכנון להרוג ערבים, כמו שהתקשורת שלנו מספרת. ואז מצאתי כי ישראל כבר זכתה בנובל לספרות, באמצעות שמואל יוסף עגנון.
חיפשתי כפי יכולתי את יצירותיו בערבית, אבל לא מצאתי. ניסיתי באנגלית, אבל חשתי שלשון התרגום מוגזמת. ניסיתי אפילו ללמוד עברית כדי לקרוא את ספריו, אבל לא מצאתי מקורות מספקים. לבסוף החלטתי להניח לתקוותי להכיר את הסופר הגדול הזה.
"הרגשתי כי עמוס עוז סופר יותר מודרני, לכן אולי תורגם לאנגלית. ניסיתי לקרוא כמה מיצירותיו. זה היה מוזר לקרוא מילות גאווה ונוסטלגיה פרי עטו על זריחת החמה בקיבוץ בימי כינון המדינה. עד אז לא מצאתי חומר קריאה על קום מדינת ישראל, שלא נלווה אליו דבר מה על סבלות הפלסטינים בין פצעי המלחמות לחִצי הגורל. חשתי מרירות בגרוני. לא אוכל לומר שנהניתי מסיפורו הקצר, אבל בפעם הראשונה בחיי הבנתי את רגשותיו.
"מצרים, באופיה, היא מדינה משונה. בעוד אינך יכול לחלום אפילו על היפטרות מהשליט באמצעות הפגנה, ולו בקולנוע או בטלוויזיה, אתה בהחלט רשאי לגלם אותו על בימת התיאטרון כמזוכיסט שאינו מסוגל לקיים יחסי מין עם אישה בלי שתצליף בו, כמו בסצינה מתוך 'המנהיג' של עאדל אימאם. בעולם הספרות אף גדולה הסתירה הזו יותר: בעוד אינך יכול להשמיע כל ביקורת על מדיניות המנהיג, או אפילו על שר, אתה רשאי לתארו ברומן כמפגר וקצר רואי, גם בלי להסתיר את הדברים, כמו ב'שיקגו' של עלאא אל־אסוואני.
"במרכזו של העולם המוזר הזה, יש רק אמת יציבה אחת: ישראל. אבל אינך יכול לדון בה אף לא ברומן. בקולנוע, בטלוויזיה ועל בימת התיאטרון, כולם שונאים את ישראל. אפילו בקומדיה תראו פרוצה מתפללת לאלוהים שייקח אחד מלקוחותיה, סתם כי איתרע מזלו והוא מתגורר ליד שגרירות ישראל, כמו בסרט 'השגרירות בבניין', עם עאדל אימאם".
אם נשאל ילד בקהיר
כאן הסתיימה תגובתו הראשונה שלו, והחל החלק השני:
"אם תעצור ילד בקהיר ותשאל אותו מהו ההפך מהלילה, הוא יענה מיד - יום. ואם שאלתך תדרוש השלמה, למשל מה ההפך ממצרים, תשמע אותו משיב כמו במהירות הברק - ישראל. צר לי לחשוף את המגרעת הזאת בזהותה של ארצי, המאיימת על העם המצרי עוד לפני שהיא מייצגת סכנה, ולו תיאורטית או עתידית, לביטחון ישראל. כעסתי מאוד על ארצי, שהרשתה לשנאת האחר להיות חלק מן ההגדרה שלה, למרות אלפי שנים של תרבות עצמאית עשירה.
"קיצוניים יש אף בישראל, וגם בעיניהם, מי שמדבר על שלום נחשב בוגד, והם מצפים מכל אחד לשנוא ערבים, ובמיוחד פלסטינים. אבל יש הבדל. במצרים, הדיקטטורה חונקת ואינה מרשה דעה הפוכה. לעומת זאת, במדינה שבה אצל שני אזרחים תמצאו שלוש מפלגות, כדברי לוי אשכול, קיימות דעות אחרות.
"זה לא בסדר לגלות כי המדינה הגיבורה שלך רואה ספר כלשהו כאיום עליה. איזו מגרעת תרבותית זו, ואיזה פגם באמון בהשכלתו של האזרח ושכלו. מצרים מעדיפה לרכוש את הנשק היקר ביותר להגנתה, אבל פוחדת לתרגם ספר המתאר בפנינו את שמחותיהם של השכנים וסבלותיהם. ממשלות ארצי פעלו בזו אחר זו, בכוונה תחילה ובהקפדה, כדי לקַבֵּע את השנאה. זו הדרך הקלה ביותר לשלוט בציבור. כך, איש לא יעז לסרב לשירות בצבא או להציג בפרלמנט את השאלה: מדוע מרשה הממשלה לצבא לגזול את משאבי המדינה. בתי החולים של הצבא דומים לאלה שבגרמניה, אבל בית החולים הממשלתי השוכן באותה שכונה מלוכלך יותר מאתר פסולת. ולא, כולם שותקים, שהרי האויב המסורתי לא ינום ולא יתרשל בבואו לפגוע. ישראל מאמנת כרישים לרדוף אחר תיירים בחופי הים האדום, וישראל מייצאת ביגוד שבו טמונים מתקנים אלקטרומגנטיים שנועד לפגוע בזכרותו של הגבר, כדי שתיכחד אוכלוסיית מצרים (המונה 100 מיליון). הדוגמאות רבות, כואבות ובו בזמן מצחיקות.
"ממשלות הבושה של מצרים מנמקות את המציאות המצערת הזו בהגנתן על הפלסטינים. אכן יש לנו מחויבות היסטורית כלפי הפלסטינים, ובכך איננו יחידים. גם לישראל מחויבות היסטורית כלפי הפלסטינים, וכך כל מדינות העולם והאזור. אבל לדעתי, הממשלות הצבועות של ארצי אינן מהססות ולו יום אחד להעניש חולה פלסטיני שרוצה להגיע לבית חולים בקהיר רק בגלל החלטה כלשהי של שר מחמאס.
"באותו זמן, הגדירה מצרים את עקרונות השלום עבור כל שוכני האזור. אין שלום חם. השלום הוא דיאלוג מדיני חשאי ושיתוף פעולה אזורי, שאפשר לבטלו בכל רגע. אין להתפלא בראותנו את רפיון השלום הירדני עם ישראל. כל הזכויות שמורות, והן נכתבו ביד מצרית. בכך ביצעה מצרים את החטא הגדול ביותר כלפי הפלסטינים. היא הסירה מדרכם את התקווה לשלום. אם אחרי 40 שנות שלום אין תקווה, מדוע שהפלסטינים יאמינו בעתיד טוב יותר".
עד כאן דבריו. ישראלים נוהגים לשאול את עצמם לעתים מה חושבים עלינו השכנים. רבים מתעבים אותנו, אומרים שאנו כובשים שידם מגואלת בדם חפים מפשע. אבל יש בהם גם אחרים. אנשים פרטיים, סקרנים, שפועלים לבדם ומגיעים למסקנה עצמאית, לא כזו שממשלתם, או שלנו, מצפה מהם לגבש. נדיר לשמוע אותם, אבל הם תמיד שם, צופים מקרוב בנו, ובאמצעותנו גם בעצמם. כזהו ראמי מוסעד.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל