מועמדים צעירים ומוכשרים לתפקיד, בעיקר בתעשיית ההייטק, נהגו עד לתחילת השנה, טרם נגיף הקורונה, לא רק להתראיין אצל המעסיק הפוטנציאלי אלא גם לבצע היפוך תפקידים, לראיין את המעסיק הפוטנציאלי: על סביבת העבודה, התנאים, באיזו טכנולוגיה מתקדמת החברה או הסטארט־אפ משתמשות, מה פוטנציאל ההצלחה, מהן הצלחות העבר של המייסדים והמנהלים ומה הסיכוי לאקזיט, כולל אופציות לעובדים.
השכר של העובדים בתעשיית ההייטק עלה ללא הפסקה, בעיקר כי הביקוש לעובדים מוכשרים ולהוטים אלה הלך וגאה ככל שתעשיית האקזיטים של ישראל פרחה והביאה למיליארדי דולר של הכנסות מדי שנה, הן למעזים לחלום והן למשק הישראלי. בשנת 2018 (השנה האחרונה שלגביה יש נתונים מעודכנים) היה השכר הממוצע בתעשיית ההייטק, 20,800 שקל לחודש, כפול מהשכר הממוצע במשק. כשלושה רבעים של חברות ההזנק מרוכזות בגוש דן וכמעט ארבעה רבעים מהעובדים בתעשייה מתקדמת זו גרים בגוש דן.
עכשיו המצב יהיה גרוע, פיטורים יהיו גם בתעשיית ההייטק, שהובילה את כלכלת ישראל בשני העשורים האחרונים. הייתה עסקה אחרונה שבשלה עוד לפני משבר הקורונה, מכירת מוביט לאינטל, שמבקשת להטמיע אותה ברכישה הקודמת שלה - מובילאיי, אבל מפה והלאה יהיה הרבה קשה יותר לעשות אקזיטים, פשוט מפני שהחברות האמריקאיות (בעיקר, אבל גם אחרות בעולם) יתקשו לגייס הון, אף שלמרבית חברות ההייטק בארה"ב יש מאות מיליארדי דולר מזומנים בקופה. חברות זרות אלה יחשבו פעמיים על תשלום במזומנים עבור חברות הייטק ישראליות או אחרות בעולם.
נציין כי שני שלישים מחברות ההזנק הישראליות עוסקות בעיקר בתחומים מבוססי תוכנה, יישומים לתעשייה ועסקים, אינטרנט, יישומים לטלפון נייד, אבטחה, יישומי תקשורת, פרסום, מסחר אלקטרוני ומידע רפואי. למרות המשבר הכלכלי האדיר ביותר הפוקד את העולם במאה השנים האחרונות, הרי שבשני תחומים יהיה ביקוש לחברות הזנק; הראשון, בתחום המסחרי־האלקטרוני, שילך ויגבר דווקא בגלל נגיף הקורונה שמרחיק איש מרעהו והצורך לשנע סחורות בין אזורים, מדינות ויבשות (בביקוש לסחורה מוגדרת במחיר סביר ובזמני אספקה טובים) והשני בתחום המידע הרפואי, שם הפאניקה בשיאה בשל נגיף הקורונה ובעיקר בשל היערכות להתפרצות נוספת שרבים מעריכים כי תתרגש עלינו בחורף הקרוב (בחצי הכדור הצפוני). אגב, הנתון הידוע האחרון הוא כי בישראל פועלות 4,363 חברות הזנק.
ממזור לתרופה
יש תקווה, אולי לא לשימור שכר עובדי ההייטק, אבל לפחות כדי להפוך אותה לבטוחה יותר - גם אם מאתגרת מעט: ממשלת ישראל הודיעה באמצעות הרשות לחדשנות כי תעביר 1.85 מיליארד שקל כמענק לחברות, כ־1,200 מהן, לאחר שבקשותיהן ייבחנו, בעיקר אם יבוא מישהו עם רעיונות להילחם בנגיף הקורונה. חלק מהתקציב ינותב, כמו בשנים האחרונות, לתעשיית מדעי החיים. ההזרמה חיונית בעיקר בגלל חשש לנסיגה בסיכוי שהסקטור הפרטי של בעלי הון, אוהבי הסיכון, יכניס ידו לכיס כדי לזכות לסיכוי באקזיט מיוחל.
במקרה זה נהגה המדינה בחוכמה: עזרה לחברות בתחילת שלבי הפיתוח וגם בשלבי פיתוח מתקדמים. הממשלה מנסה למנוע את קריסת הענף שעליו יושב בבטחה ובהצלחה המשק הישראלי. ענף תעשיות ההזנק מעסיק כ־48,000 עובדים. מספר העובדים בכלל תעשיית ההייטק הוא כ־320,000. שימו לב, בענף ההייטק הוצאו לחל"ת במשבר הקורונה כ־11.3% מהעובדים, היקף סביר שמצביע על עוצמתו של הסקטור שעליו אנחנו נשענים. זהו סקטור שהביא ישירות ובעקיפין להפיכת המשק הישראלי למעצמה כלכלית עם רמת חיים בעלייה שלא הייתה כמותה מעולם, למרות הוצאות הביטחון והאיומים האזוריים על ישראל.
מול הפעולה החיונית האמורה והסכומים שהוקצו לה, ממשלת המעבר עשתה שגיאה אדירה (שעליה התרענו בחודשיים האחרונים) בסכומי עתק, בהחלטה הרשלנית והביזיונית להשקיע בתעשיית החל"ת.
תעשייה במקום אופנה
בהינף קולמוס החליט הביטוח הלאומי, והאוצר אימץ והודיע, כי מי שיוצא לחופשה ללא תשלום, יוכל לעשות זאת בלי לאבד את ימי החופשה הצבורים שלו. הזכאות לדמי אבטלה שופרה (בצדק) לתקופת הכשרה משופרת לעובד. זכאים עם שני תלויים כלכליים, נניח בני 35־45 שנה, ייהנו מ־138 ימי חל"ת, כלומר דמי אבטלה. אם מספר התלויים גדול יותר, נניח שלושה, אזי מדובר ב־175 ימי חל"ת. מספר ימי האבטלה נע בין 50 יום לבני עד 25 עם שני תלויים ועד 175 ימי אבטלה בתשלום לבני 45 ומעלה, עם שלושה תלויים. חברות רבות במשק, כולל מהחזקות שבהן, כולל גורמים חזקים במקצועות חופשיים, הזדרזו להוציא עובדים לחל"ת: המדינה משלמת, גם עבור ימי החופשה של פסח, שלעתים, בשנים כתיקונן, השתתף המעביד בעלותה. אז למה לא ליהנות על חשבון המדינה העשירה.
כבר כתבנו פה בעבר שבמדינות "עניות" כמו איטליה, ספרד, גרמניה, הולנד, קוריאה הדרומית וקנדה אין חל"ת, אלא השתתפות המדינה (בגרמניה ובקנדה לדוגמה) בשכר העבודה, אם העובד נשאר במצבת כוח האדם של המעסיק - כלומר מוציאים לו תלוש משכורת. בארה"ב ישנה התניה של מענק תלוי תשלומים לשכר עבודה ותשלומים לחשמל, למים ולארנונה. לא זאת בלבד, העיוות בישראל גרם לכך שמעסיקים דווקא אינם ממהרים להחזיר עובדים למצבת כוח האדם שלהם, אך נשארים עמם בקשר (לעתים אולי בקשר אסור בין מעביד לעובד שנמצא בחל"ת). לפיכך אין פלא כי מספר המועסקים שנעדרו זמנית מעבודתם הגיע בסוף מרץ ל־894 אלף, לעומת 167 אלף בסוף פברואר.
משום כך על שר האוצר החדש להודיע מיד, כבר בשבוע הבא, כי הוא מבטל לאלתר את החל"ת שהוסדר בידי הביטוח הלאומי, תוך כדי עצימת עיניים חלקית של פקידי האוצר. האתגר הבא של שר האוצר החדש יהיה להתמודד גם עם האיום של רשתות שיווק שהובטחו להן 6 מיליארד שקלים, בתנאי שיפתחו את החנויות והרשתות. הפתיחה חיובית, אבל הסכום שמוקצה לכך אדיר, לעומת הסכום שמוקצב לתעשיית ההייטק החיונית, המניבה למשק הישראלי תשואה נאה. אם בכל זאת האוצר מבקש לעזור, הוא צריך לתת פיצוי רק למי שמחזיר את מרבית העובדים, נניח שני שלישים מהם, למעגל העבודה. אפשר גם שהפיצוי יוגדל ככל שמספר העובדים חוזרים לעבודתם באותו נפח משרה.
במסחר הקמעונאי הוצאו לחל"ת 42.7% מהעובדים, בעת שהייתה פעילות אדירה ברשתות השיווק, כך שברשתות האופנה ההוצאה לחל"ת הייתה אדירה. נכון ומובן שזה טבעי יותר להוציא לחל"ת בענף הקמעונאי, בניגוד להייטק, שבו אפשר לחקור, לפתח ולעבוד גם מהבית. על האוצר לזכור כי בסכום אדיר כזה שהובטח לרשתות החנויות אפשר לתת לחברות במשק להקים מפעלים ותעשייה שייצרו מקומות עבודה חלופיים. אומנם לא מיד, אבל בשנה הקרובה.
מה שיקרה הוא שחברות רבות יגלו, בצל המשבר ואפילו כשהחיים יחזרו כמעט למסלולם, כי אפשר להסתדר עם פחות עובדים, פחות תנאי עבודה ופחות שכר. כבר היום נשמעות טענות כי מעסיקים מנצלים את המצב. מבחינתם לגיטימי להפחית שכר לעובדים מסוימים, כל עוד משלמים שכר כחוק.
נשים בצד
חשש נוסף הוא כי הראשונות להיפגע יהיו הנשים, שהן הנפגעות העיקריות בכל מחזור עסקים. עתה, כאשר חלק מהן מרותקות לבית מפני ש"אין סידור לילדים" בגלל הוראות משרד הבריאות, חלקן יגלו, כאשר יבקשו לשוב לעבודה, כי מקומותיהן נתפסו בידי גברים שפוטרו ממקומות עבודה אחרים, ולפעמים אפילו על ידי מערכות מחשוב חכמות שמחליפות עובדים. סקטור נוסף שעלול להיפגע במיוחד הוא המגזר הערבי, וגם כאן בעיקר הנשים הערביות, שלאחר מאמץ רב, עם כוונה ומטרה, הצליחה הממשלה להכניסן בשיעורים גדלים למעגל העבודה.
גם חרדים, שלאורך כמה שנים עלה חלקם (ובעיקר חלקן!) בשוק העבודה, עלולים למצוא עצמם מחוץ למעגל התעסוקה, גם בגלל התחושות הקשות (והמוגזמות, לדעתי) נגד המגזר החרדי בשל התנהלותו בעת משבר הקורונה. משום הדברים האלה, על האוצר לציין בפירוש כי העזרה הממשלתית לרשתות החנויות תהיה נדיבה רק וכאשר יתקיימו התנאים הבאים: שיעור גבוה מאוד של מוחזרים מחל"ת לעבודה ובאותו הרכב, באותו חתך מגדר ובאותו סקטור - דתי, ערבי וחילוני.
אחת הבעיות שתעמוד בפני עובדים מהסקטור החרדי, בפני נשים מבורכות בילדים ובפני חלק מהאוכלוסייה הערבית, היא העבודה מהבית. בניגוד לחילונים, שמשק הבית שלהם קטן יותר והדירות שלהם לרוב מרווחות יותר, ישנה צפיפות בבתים מרובי ילדים ולעתים אין מערכת מחשוב רלוונטית לעבודה מהבית. בסקר של הלמ"ס התברר כי 77% מהעסקים ידעו לדרג היטב את העבודה מהבית. כ־47% מהם אמרו כי העבודה מהבית יעילה במידה רבה או במידה רבה מאוד. המעסיקים יכולים לראות ברכה בתוצאות החיוביות מהעבודה מהבית ועקב כך להעדיף עובדים מסוימים עם מחשוב ביתי ופינת עבודה בביתם על פני אחרים. המעבידים שנקלעו לקשיים כלכליים, רובם אפילו עדיין לא יודעים באיזה היקף, יוכלו בכך להביא לחיסכון נוסף בהוצאות באמצעות הפחתת השטח הממוצע לעובד במשרד או במקום העבודה.
לכן אין פלא כי בעוד בכלל האוכלוסייה עומד שיעור אלה שנמצאו בלחץ ובחרדה "במידה רבה או במידה מסוימת" על 34.3%, בעוד הנתון בקרב הערבים קופץ ל־45.2%, כך לפי סקר של הלמ"ס. בקרב כלל האוכלוסייה 18.9% חשים "דיכאון", ו־27.5% בקרב הערבים. שימו לב, תחושות שליליות אלה, כולל בדידות, מלוות גם יותר נשים מאשר גברים, 39.6% לעומת 28.9%. נתוני העבר על יכולת למצוא עבודה או להיות מפוטר מצדיקים את תחושות הקבוצות החלשות. בקרב כלל האוכלוסייה 50.3% חוששים מקושי לכיסוי הוצאותיהם, ובקרב ערבים 60.3%.
על מקבלי ההחלטות לבחון נתונים אלה כדי לא לסגת לאחר שנים של התקדמות בתחומי התעסוקה לקבוצות החלשות יחסית באוכלוסייה, החיוניות אף הן לצמיחת המשק ולשוויון חברתי. מדד אמון הצרכנים בקרב הערבים היה גרוע, והוא ירד ממינוס 17 בפברואר למינוס 21 במרץ. בקרב יהודים שאין להם כמו לערבים תעסוקה בכפר או בעסק המשפחתי, ההתרסקות הייתה אדירה: ממינוס 4 למינוס 22, בהתאמה. הנפילה באמון הצרכנים הייתה הפעם קשה בקרב משכילים יותר מאשר בקרב המשכילים פחות.
אחד הפתרונות בזמן של אבטלה כה גבוהה, העלולה להגיע ל־6%־12%, היא הכשרה מקצועית במימון המדינה על חשבון חלק מ־6 מיליארד השקלים שהובטחו לרשתות. דווקא היום חייבים להכשיר יותר עובדים מהמגזרים החלשים, ללמוד ולהעמיק בתחומי תעשיית המידע, כולל מסחר מקוון שיגדל בפעילותו בעקבות נגיף הקורונה. אם חלק מהאוכלוסייה בלאו הכי נידון לאבטלה, אולי לאורך חודשים ארוכים, ההפסד החלופי של הימצאות מחוץ לשוק העבודה יתברר כנמוך, עת יבקש המובטל ללמוד מקצוע חדש או לעבור הכשרה שתחזיר אותו למעגל עבודה רלוונטי למשק תחרותי מתקדם. פה צריך לשים את הכסף, דווקא לטובת אלה הזקוקים לו ולא לשבעים שצברו הון לאורך עשרות שנים, אלה שצעקותיהם הצליחו להפחיד את ממשלת המעבר והעומד בראשה.