בדקה ה־12 כבר התחלנו להרגיש שהבטן מקרקרת, אבל נותרו עוד 78 דקות להגעת המשלוח, כפי שהובטח לנו. נטייתי להיות אופטימית גם במצבים הקשים ביותר גרמה לי לזרוק לחלל הסלון הרעב את המשפט: "זה יגיע לפני כן, אל תדאגו, הם רק אומרים את זה סתם כדי שלא נתאכזב, שלא נטפח ציפיות, ככה זה בחיים בעידן הנוכחי". את תמימה, ענו לי מהעבר השני של החדר, אין דבר כזה סתם.
בדקה ה־40 הבטן שלי התחילה לחוש צער על הרגע שבו התעצלתי לקום למטבח ולהכין לכולם משהו קטן לנשנש. מה זה בשבילי לארגן איזו צלחת אחת או שתיים? בחודשיים האחרונים הפכתי להיות מאמא בשלנית משכונת התקווה, שהתנגשה עם קרין גורן ויצרה מוטציה קולינרית שאי אפשר להסביר אותה מלבד: יוצא טעים, מצטלם רע. סבתא הייתה גאה לו הייתה חיה - רק אולי מתעקשת שעכשיו אני ממש צריכה למצוא בעל.
צילחות הוא לא כוס התה שלי. את הסבלנות אני מאבדת כבר בשלב שבו התבשילים על האש או בתנור. סיימתי לערבב, ועכשיו תעזבו אותי בשקט. אני מביטה אל הסיר או המגש ששחררתי לאש החיה, כמו אל ילד שעוזב סוף־סוף את הבית בגיל 25 לדירת שותפים. טיפלתי בך מספיק, אני אדאג לך אבל תן לאמא חופש. למזלי לימדתי את עצמי, חרף הפרעות הקשב והריכוז, להחזיק בפוקוס מסוים בשלב ההכנה, לא לפשל כשצריך לעצב את החומר, פלפל ממולא צריך לחנך, גם עוגת ביסקוויטים. זה ממש לא קל כמו שאתם חושבים או כמו ששרה נתניהו עושה ממנה.
בשבועות האחרונים חשבתי לעשות שליחויות של עוגיות, מאפים וסתם ממולאים לחברים שלי. לא כי היה לי משעמם. גיליתי שהכנת אוכל לאחרים גורמת לי להשקיע יותר, לשים לב לפרטים הקטנים ולא לחפף. לפעמים אני חושבת שהלוואי שמישהו היה דואג לי כמו שאני דואגת לאחרים, לא ברור למה אף פעם אני לא עושה את זה לעצמי.
בדקה ה־45 עוד לא איבדתי תקווה. הסניף של הסושי הקבוע שאנחנו מזמינים ממנו - כי סושי זה לא מאכל שאפשר להכין בבית באותה צורה - היה נוהג להפתיע במהירות הבאת המשלוחים בימים כתיקונם. "דווקא עכשיו הם מאחרים?", אמרה זו שישבה עם סיגריה על אדן החלון וכל צליל של אופנוע או חריקה של אופניים חשמליים על המדרכה השבורה הקפיצו אותה ממקומה.
"אולי יש עומס", עניתי. גם עכשיו, כשלכאורה חזרנו לשגרה, אף אחד לא באמת עדכן שצריך גם להזיז את השעון ולהפסיק לחיות בזמן סיני. אף אחד לא הוציא הנחיה שמומלץ להתעורר לפני עשר בבוקר, להפסיק עם הבינג'ים של הסדרות עד שתיים בלילה, להפסיק לשתות אלכוהול כמו אדגר אלן פו, ששילב בצורה מופלאה שכרות והזיות, בלי קשר ל־40 ימי הכליאה בבית.
בדקה ה־60 התחלתי לנוע בחוסר נוחות בחלל. מדי פעם הצצתי לכיוון החלון ונזכרתי שאני מתגעגעת לימים שבהם עמדתי בתחנות אוטובוס בציפייה לקו 189 שאיחר להגיע. נעמדת על שפת המדרכה, מורידה רגל אחת לכביש ומטה את הראש לכיוון שביל האספלט, כאילו שזה יזרז את בואו של האוטובוס. אבל לא רק האוטובוס לא בא, אלא גם השליח לא בא וגם לא מטלפן.
בדקה ה־70 התחלתי לאבד את האמון באנושות. כבת הדור שנמצא בדיוק על קו התפר בין ה־X ל־Y, בחרתי הפעם בצד של ה־Y והתלוננתי על איכות היחס ללקוחות דווקא בעתות חירום. אנחנו מזמינים מהם והם לא מגיעים, זאת אומרת מגיעים, אבל מאוחר מדי.
בדקה ה־85 הנחתי שהייתה בעיה או תקלה, והתקשרתי לשירות הלקוחות. "אבל אמרנו שעד 90 דקות", הם ענו. בדקה ה־89 כבר שמענו את חריקת האופניים שנתקעו במדרכה השבורה. השליח הגיע בדקה ה־90 עם אוכל קר ונטול טעם. אמרנו לו תודה והבנו שלא למדנו שום דבר מהקורונה.
חודשיים דחינו סיפוקים מיידיים, נטולי תוכן ומשמעות והרפינו מרדיפה. אבל אנחנו כנראה אוהבים להתעלל בעצמנו, ללכת על הקצה, לבחור שוב ושוב באותם תסריטים שעושים לנו רע מתוך הרגל. כמו לצאת לדייטים עם אותו טיפוס, בתחפושת שונה. זה שאומר מראש שהוא יגיע בתוך 90 דקות, אבל את בכל זאת מצפה ומאמינה שהוא יקדים. מפה לשם, חזרתי הביתה, שמתי סיר אורז אדום של סבתא על האש והורדתי בפעם הראשונה בחיי טינדר.