ב־22 במאי 2000 נערכה בשומרה שבצפון ישיבה לא מתוכננת. נכחה בה הצמרת הצבאית העליונה, בראשה הרמטכ”ל מופז, ובכללה אלוף פיקוד צפון גבי אשכנזי. מולה התייצב אהוד ברק מלווה במזכירו הצבאי גדי אייזנקוט. בישיבה דרמטית זאת באו לידי ביטוי חד הבדלי הגישות הקוטביות בין צה”ל לבין ברק, מערכת היחסים העכורה ביניהם, ופעמים רבות גם הנתק ביניהם. ליבת הבדלי הגישות הייתה כאשר ברק החליט, בתחילת פברואר, על יציאה ללא הסכם ומאוחר יותר על כך שהיציאה תהיה מכל לבנון, עד הסנטימטר האחרון, על בסיס החלטה 425 של מועצת הביטחון (כאמור, רעיון מבריק של אורי לוברני).
כאן באו לידי ביטוי השיקולים השונים שהנחו את צה”ל לעומת שיקולי ברק. צה”ל חושב צבאית, והדגש בחשיבתו הוא על הסיכונים הביטחוניים. זאת מכיוון שהוא זה שצריך לתת תשובות לאיומים, שעה שחיזבאללה יהיה במרחק “יריקה” מהיישובים שלנו. הוא זה שאחראי לביטחון אזרחי המדינה בצפון. ברק לעומת זאת הבין היטב את הסיכונים, אבל עבורו החשיבות העליונה הייתה בשיקול המדיני: להשיג לגיטימיות בינלאומית ליציאה מלבנון, למנוע מחיזבאללה לגיטימיות לפעול נגד ישראל. תמורת רווח מדיני זה הוא היה מוכן לקחת סיכונים ביטחוניים ואף להפקיר למעשה את צד”ל. הבדלים אלו קיבלו ביטוי מוחצן בתקשורת, ובהופעה מיוחדת של ברק בפני המטה הכללי ב־9 במרץ, שם הותקף ברק בחריפות בשאלות על מה נעשה אם חיזבאללה יעשה ככה או ככה כשהוא במרחק נגיעה מהיישובים שלנו. ברק השיב וסיים: “נכון, יש תוספת סיכון שקשור בירי ישיר של חיזבאללה או בחדירות, אבל ברמה הלאומית זה לא תוספת גדולה לסיכון של היום”.
מה שהחריף את השוני והקנה לו טעם רע הייתה תרבות הניהול של ברק: מידור, סודיות, שיטת מנצח תזמורת ללא נגנים. הצבא הרגיש שהוא נדחק מקבלת ההחלטות בנושאי הביטחון, והמודיעין הרגיש שברק אינו נזקק כלל להערכותיו. השיא היה כאשר נערכו שתי ישיבות ממשלה בנושא היציאה מלבנון שאליהן לא הוזמן אף גורם ביטחוני. ב־5 במרץ הייתה החלטת ממשלה על יציאה ביולי, בלי נוכחות איש ממערכת הביטחון. הזעם בצה”ל גאה, ומרגע זה הועכרו היחסים. וכאן חובה להעלות על נס את מופז הרמטכ”ל. בתנאים קשים אלו הוא שימש גורם ממתן, מרגיע, לויאלי לחלוטין לברק, ובו בזמן מייצג נאמנה את עמדת הצבא.
ובחזרה לשומרה, 22 במאי. בשטח, צד”ל קורס ומתפורר. עמדתה האחידה והנחושה של כל הצמרת הצבאית הייתה שיש לצאת מיידית, בלי השתהות. “תן אישור”, ביקשו הכל מברק. ברק סירב. השיקול המדיני עמד מולו: הוא חיכה לדוח מזכ”ל האו”ם, למועצת הביטחון ולהגעת מודדים מהאו”ם לסימון הקו הבינלאומי (שבעניינו היו הרבה דיונים מקצועיים) שאליו יצא צה”ל. זה היה עניין של כמה ימים בלבד. בערב אותו יום התייצבה במשרדו צמרת צה”ל. ברק המשיך בסירובו. השיקול של גושפנקה בינלאומית ליציאה בוער בעצמותיו. ואז, כשהצמרת הצבאית הרוטנת עוזבת את משרדו, הוא מבקש ממופז להישאר. “האם אנחנו יכולים לצאת עוד הלילה?”, הוא שואל את מופז הנדהם. ברק נכנע למציאות בשטח, אך העריך נכונה שבכל מקרה תושג הגושפנקה הבינלאומית ליציאה תוך זמן קצר. איך הייתה היציאה? במאמר הבא.