רוב הציבור וכלי התקשורת בישראל נתפסו השבוע למספר השרים האסטרונומי בממשלה החדשה כדי להביע את אכזבתם ושאט נפשם. בצדק. ממשלה של 34 (ואולי 36) שרים ו־16 סגני שרים היא לא רק בזבזנית, מנופחת ועתירת תארים שמאחוריהם לא מסתתר שום תוכן - היא גם מהווה מפגן פומבי של זלזול. בנימין נתניהו בעצם רוצה לומר לציבור הישראלי, ובמידה רבה גם לדעת הקהל הבינלאומית, כי מבחינתו ממשלה היא רק מעטפת פלסטיק למנהיג. איש מלבדו אינו באמת חשוב או בעל משמעות בכל הקשור לקבלת החלטות הנוגעות לאזרחי המדינה.
מעבר לבזבוז (ויש כאן בזבוז משווע), מספר השרים המנופח הוא בראש ובראשונה עדות לזילות של מעמד הממשלה. לכאורה זוהי ממשלה פריטטית, ויש אפילו ראש ממשלה חילופי שהושבע לתפקידו. הוא יישב בלשכת שר הביטחון, ייהנה גם מלשכה אחת כמ"מ ראש הממשלה, וייתכן שגם מאחת עבור ראש הממשלה החילופי. כמובן, לכל אחת מהלשכות יהיו עוזרים, יועצים, מזכירות ומלווים. גם עניין הדיור המקביל הוסדר, וכך גם ענייני האבטחה של בני משפחת ראש הממשלה החילופי. את הפריבילגיות של ראש הממשלה לא היה צורך להסדיר - הן כבר קיימות ומתנהלות.
מהיכרותי הקצרה עם בני גנץ ורעייתו, אני משוכנע כי אין סיכוי שהוא ינצל את הזכויות המיוחדות שהוענקו למשפחת ראש הממשלה החילופי. הפריבילגיה הזו נוצרה כדי שאם בניגוד לציפיות, המשפחה הקיסרית מבלפור תיאלץ לעזוב את מגוריה ולהתנחל בבית אחר, היא תוכל לנצל את כל היתרונות שהוענקו למשפחת ראש הממשלה החילופי, אף אם משפחת גנץ לא נהגה כך. שלא נתבלבל - כל הפריבילגיות הללו נועדו רק לאותה משפחה.
ואחרי שאמרתי את כל זה, גודלה של הממשלה הוא בכל זאת לא הדבר הנורא ביותר באירוע הביזארי שהתרחש השבוע בכנסת. משרדי הממשלה החדשים וחלוקתן של הסמכויות השונות מבטיחים כמעט בוודאות כי הממשלה לא תוכל לתפקד, ושאנו צפויים לתקלות כמעט יומיומיות בנושאים שונים הדורשים טיפול, הסדרה, החלטה, מעקב ובירוקרטיה ממשלתית שוטפת.
קחו למשל את נושא המים. אומנם מאז שהמדינה הקימה מפעלי התפלה, בעיקר על ידי יזמים פרטיים, המחסור במים חדל להיות בעיה לאומית. מראה הכנרת המלאה משובב נפש, אך עם תפוקה של 750 מיליון ליטר מים מעוקבים מותפלים בשנה, ישראל אינה תלויה עוד במשקעים. בעתיד נוכל להקים מפעלי התפלה נוספים, ואולי גם להשתמש ביכולת הטכנולוגית שלנו כדי לפתור את בעיית המים של הפלסטינים. זו בהחלט יכולה להיות תרומה לשיתוף פעולה משמעותי במסגרת תהליך מו"מ לשלום - כמובן, אם נרצה לקיים כזה.
אך "שר המים" הטרי זאב אלקין יגלה עד מהרה כי משרדו איננו יכול לעשות דבר בתחום, כל עוד לא נעשתה עבודת מטה מסודרת שמגדירה את תחומי האחריות ומחלקת אותם בין משרדו לבין משרדי החקלאות, האנרגיה, הפנים והשיכון וגופים ממשלתיים אחרים, שלכולם יש סמכויות סטטוטוריות בענייני המים. הערכתי היא שעד שתסתיים עבודת המטה (אם כלל תתקיים) ועד שתוגדר חלוקת הסמכויות בין הגופים הממשלתיים השונים - הממשלה הזו כבר לא תתקיים.
דברים דומים יכולים להיאמר גם על משרד החינוך והמשרד החדש להשכלה גבוהה, משרד הרווחה והמשרד לשוויון חברתי, משרד הכלכלה והמשרד לחיזוק ולקידום קהילתי ועוד. הסדרת חלוקת סמכויות המשרדים, התיאום ביניהם, הגדרה מדויקת של תחומי האחריות והקצאת התקציבים - כרוכים במכניקה בירוקרטית שתארך זמן ממושך. כאמור, ארוך יותר מימי חייה של הממשלה שהושבעה השבוע.
אך גם אם הדבר יעסיק את השרים הנוגעים בדבר, ואינני בטוח בכך כלל וכלל, אני משוכנע שראש הממשלה אינו מוטרד מהאנדרלמוסיה השלטונית. נתניהו חיפש פתרון ציני ובלתי אחראי, שיוצר מעטפת זמנית שתאפשר לו להמשיך בתפקידו, ובאותה עת לנצל את כוח השלטון וסמכויות המשרדים השונים כדי להתעלל בשומרי הסף ובנציגי רשויות אכיפת החוק, ולנסות לחבל בהליך המשפטי נגדו, המיועד להיפתח תוך ימים ספורים.
לא מפליא שנתניהו כבר העביר הודעה כי הוא מבקש להימנע מהצורך להגיע לבית המשפט כדי להשתתף במעמד הקראת כתב האישום. נתניהו הרי עסוק. בשלב הבא ידרוש שהמשפט יבוטל, ואחר כך, מי יודע, אולי יבקש מאחד מסריסיו להביא לפיטורי השופטים.
מגלגלי העיניים
וגם אחרי שאמרתי את כל הדברים הללו, עדיין לא נגעתי במורסה המאיימת להטביע את הממשלה הזו במצולות של סירחון מוסרי שאין לו תקדים בהיסטוריה הפוליטית בישראל. מאז ימיה הראשונים של המדינה השתרש בלקסיקון הפוליטי שלנו המושג "כלנתריזם", על שמו של רחמים כלנתר, חבר מועצת עיריית ירושלים מטעם סיעת הפועל המזרחי, שבשנת 1956 הסכים לפרוש מסיעתו ולהצטרף לראש העירייה דאז גרשון אגרון תמורת תפקיד סגן ראש העירייה. מאז הפך שמו למושג המייצג בוגדנות פוליטית ששכרה בצדה.
במשך השנים הפכה הבוגדנות הזו, בדמות מעבר מסיעה לסיעה, לתופעה שכיחה, ונראה שאין יותר מדי התרגשות מאירועים כאלה. התכיפות של המעברים והשקרים, השוחד הפוליטי הגלוי והפומבי שליווה אותם, התמורות שהן חלק בלתי נפרד מהם - הפכו לנורמה.
הממשלה הנוכחית בנויה על כזב, רמייה, בוגדנות וחלוקת טובות הנאה. קחו למשל את השר הרב רפי פרץ. הכרתי אותו בעת שהיה ראש מכינה צבאית בדרום, ואחר כך כרב ראשי לצה"ל. הוא נכנס לחיים הפוליטיים כבשורה להתנהגות אחרת, למידות טובות, לאחריות לאומית. דרכו המדינית אינה דרכי. אך התרשמתי מדיבורו המתון, מנועם הליכותיו ומרוח האחדות ששידר. התברר שלא מניה ולא מקצתיה.
ראשית, בהיותו שר חינוך הוא התנהל בגסות ובטיפשות כלפי הקהילה הלהט"בית, כאשר אמר כי להט"ב הוא חולה הזקוק לריפוי. מי שבתפקיד שר החינוך עושה כן - פסול מלכהן בתפקיד הרגיש והטעון הזה. אך בכך לא הסתפק הרב רפי. בתוך חודשים ספורים הוא הצליח להפר התחייבויות לכל שותף פוליטי שאליו חבר. בתחילה הצטרף לבית היהודי, ולאחר מכן חתם על הסכם עם איתמר בן גביר ולא חדל להצהיר על שותפות אמת עם הגזען מעוצמה יהודית. לא עברו שבועות ספורים עד שזנח את בן גביר והצטרף לבנט ושקד. והנה, השבוע נמלט גם מהם, התנתק מימינה ועבר לכהן כשר בממשלה החדשה.
ומה נאמר על אורלי לוי־אבקסיס? כמה פאתוס מזויף, כמה התחסדות, גלגול עיניים וביטויים נבובים מצד מי שהחלה את הקריירה בליכוד, המשיכה לישראל ביתנו, חתמה על הסכם עם העבודה ואחר כך עם מרצ, ובסופו של דבר בגדה בבוחריה כדי להיות שרה בממשלת נתניהו, אחרי שנשבעה לא לכהן תחתיו.
עמיר פרץ ואיציק שמולי עשו את טעות חייהם כשחברו אליה וסטו מדרכה המסורתית של העבודה. החיבור למרצ היה מיותר, אך זו הייתה בחירה של פרץ. החיבור לביבי הוא סטייה מכל מה שהוא ושמולי התיימרו לייצג. פרץ, במו ידיו, הביא לחיסולה של מפלגה היסטורית בעלת תרומה מכרעת למדינת ישראל. לחשוב שמנהיג מפלגת העבודה הוא שמש במפלגה שנותני הטון שלה הם אמיר אוחנה, דוד ביטן ודומיהם - זה מעורר צמרמורת.
ועוד לא עסקנו בהנזל וגרטל - סליחה, יועז הנדל וצבי האוזר. אני יכול להבין את סירובם להיות חברים בממשלה הנשענת על תמיכה (אפילו אם הייתה צפויה להיות חד־פעמית) של הרשימה המשותפת, גם אם עמדתם של יפי הנפש הללו, המעמידים פנים שהם שייכים לימין הנאור, היא למעשה עמדתו המסורתית של הימין הגזעני ביחס לנבחרי הציבור של ערביי ישראל. אין סיבה לפסול אוטומטית את שיתוף הרשימה הערבית בקואליציה ממשלתית.
הצטרפותם לממשלת נתניהו, התנתקותם ממשה בוגי יעלון והתכחשותם לכל מה שהתחייבו לו - מעוררות חלחלה. הנדל והאוזר יודעים לתת ביטוי רהוט למהלכיהם, ויש כלפיהם אהדה לא מבוטלת בתקשורת. הם מדברים בנועם, הם רהוטים, והם מפזרים חיוכים של נחמדות מעושה. אך שניהם מהווים בעיניי מופת של הולכת שולל ומעילה באמון. במה הם שונים מאלכס גולדפרב, שלפני כ־25 שנה מעל באמון סיעתו צומת וחבר למפלגת העבודה תמורת מיצובישי ותפקיד סגן שר?
וכמובן, גנץ, גבי אשכנזי ויתר חברי כחול לבן. מה עוד אפשר להוסיף. אני יודע שהיום שבו גנץ ואשכנזי יתביישו במה שעשו קרוב יותר מכפי שנדמה להם. הם החמיצו את ההזדמנות להיאבק על ישראל הגונה, ישרה ודמוקרטית, והתפתו ללכת בדרך עקלקלה, שסופה יהיה מפח נפש. להם ולמדינת ישראל כולה.
[email protected]