משפטו של רה"מ יתחיל מחר, אבל החלטות רבות כבר התקבלו

ביום ראשון יעמוד ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו למשפט. הכותרות יזעקו, המצלמות יתקתקו, עורכי הדין יתקוטטו. ספק אם משהו מכל אלה ישנה את עמדתו של מישהו. השופטים יעשו את עבודתם. הם באמת יצטרכו להחליט. אבל במה שנוגע לשאר, ההחלטה כבר התקבלה. הציבור יודע מה הוא חושב, וספק אם דעתו תשתנה בהרבה בחודשים הבאים. לאחר כל סיבוב בחירות הציבור נשאל: האם העמדתו לדין של נתניהו השפיעה על החלטתך למי להצביע? לאחר כל סיבוב בחירות, רוב הציבור השיב: לא. ובגדול, אלה שהשיבו: כן - הם רק מי שהצביעו בכל שלושת סיבובי הבחירות נגד נתניהו.

באופן כללי: מי שחושב על נתניהו טובות, חושב על המשפט רעות. ומי שחושב על נתניהו רעות, חושב על המשפט טובות. אגב, כל זה איננו תקדים ייחודי לישראל. עיינו בהליך ההדחה של ביל קלינטון, כאשר נתפס בעדות שקר, וגלו מצב דומה למדי. מי שתמך בקלינטון מלכתחילה, חשב שהליך ההדחה פוליטי ולא ראוי לאמון (באמריקה הליך הדחה של נשיא מתגלגל בקונגרס, לא בבית המשפט). מי שהתנגד לקלינטון מלכתחילה, חשב שעדות שקר היא עבירה המצדיקה משפט והדחה. קלינטון החל את ההליך עם קרוב ל־60% תמיכה (58%, לפי מכון פיו), וסיים אותו עם קצת יותר מ־60% תמיכה (62%). באמצע היו קצת עליות (כאשר הכחיש בתוקף קיום יחסים עם מוניקה לוינסקי), והיו ירידות (כאשר דוח התובע קנת סטאר הוכיח שקלינטון שיקר), אבל החזרה לסביבת השיעור המקורי של תומכים הייתה מהירה.

נתניהו, שכבר היה בסביבה כאשר קלינטון עמד לדין (שמו לא מופיע בדוח המרשיע, אבל שמו של יאסר ערפאת מופיע כמה פעמים), ודאי זוכר את לקח הימים ההם. עיקרו: מנהיג שמצליח לשכנע את בוחריו שמשפטו נובע ממניעים פוליטיים, לא מאבד תמיכה.

יש ניואנסים, חלוקה לקטגוריות, בקרב אוהדי נתניהו המשקיפים על המשפט. כי על המשפט אפשר לחשוב לפחות שלושה דברים רעים. האחד - שנתניהו נרדף על לא עוול בכפו. השני - שנתניהו נתבע על זוטות שאינן מצדיקות את בזבוז זמנו של ראש ממשלה. השלישי - שעקרונית, אסור לבזבז את זמנו של ראש הממשלה שקיבל את אמון הציבור (בלי קשר לשאלה מי הוא, ואם נתבע על זוטות או על מעשים חמורים יותר). וכמובן, מכל עמדה נגזרת מסקנה אחרת. יש מי שיתמכו בביטול המשפט. יש מי שיתמכו בדחייתו לזמן שבו ראש הממשלה יתפנה מעיסוקיו החשובים יותר. יש מי שפשוט יניחו שנתניהו ייצא זכאי.
# # #
מה חושב הציבור על משפטו של נתניהו? הציבור לא חושב על המשפט. הוא חושב על מערכת המשפט. זו הצלחה של נתניהו. הצלחה פוליטית. בעיני חלק ניכר מהציבור משפט נתניהו הוא למעשה משפטה של מערכת המשפט. היא העומדת לדין. היא הנאשמת - ברדיפה, במגלומניה, בחריגה מסמכות, בהתלהבות יתר. כל בוחר והגרסה שלו. השורה התחתונה זהה: מה שהציבור חושב על משפט נתניהו מקביל, בדרך כלל, למה שהציבור חושב על מערכת המשפט. מי שסבור שהיא מערכת יסודית, עניינית וראויה לאמון, נוטה לקבל את הצורך בהעמדה של נתניהו לדין. מי שמפקפק במניעיה ובמקצועיותה, נוטה להתנגד להעמדת נתניהו לדין. מי שיש לו בה יותר אמון, ייטה לומר שעל נתניהו להתפטר בגלל כתב האישום נגדו. מי שיש לו בה פחות אמון, ייטה לומר שנתניהו לא צריך להתפטר בגלל כתב אישום.

כבר היה משפט דומה במשהו בתולדות מדינת ישראל. משפטו של אריה דרעי בשנות ה־90. גם אז נשמעו טענות על רדיפה פוליטית. גם אז אפשר היה לזהות קשר בין עמדה מפלגתית לבין תמיכה בנאשם, או אמון בשופטיו. אבל עיון במספרים מאז לעומת היום מגלה דבר מעניין: ישראל עברה דרך ארוכה של שינוי עמדות. ובתקציר: בוחרי ש"ס שכנעו את בוחרי הליכוד. או אולי מנהיגי ש"ס שכנעו את מנהיגי הליכוד. או אולי - גם זאת אפשרות - בתי המשפט שכנעו את בוחרי הליכוד שבוחרי ש"ס צודקים יותר מהם.

צירפנו גרף כדי להקל את ההבנה. הנה, בתקציר, הסיפור שהוא מספר: עם מתן גזר הדין של דרעי, בסוף שנות ה־90, רוב גדול מקרב מצביעי ש"ס חשבו שגזר הדין חמור מדי. לא צודק. שהייתה הטיית משפט. אבל בוחרי הליכוד לא היו איתם. לא חשבו כמותם. רוב בוחרי הליכוד חשבו שגזר הדין נכון, ושנעשה צדק. מאז עברו 20 שנה, שבהן בוחרי הליכוד הלכו והתקרבו בעמדתם לעמדת בוחרי ש"ס. היו כמובן עליות ומורדות, תפניות בעלילה, אבל כמגמה, כל שנה שחלפה ערערה את אמון בוחרי הליכוד במערכת המשפט. לכן היום, כשמשפט נתניהו על הפרק, בוחרי הליכוד ובוחרי ש"ס חושבים כמעט אותו דבר. אמונם במערכת המשפט יחסית נמוך (של בוחרי ש"ס עדיין נמוך יותר).

זה נכון כאשר מדובר בבית המשפט העליון, ונכון עוד יותר כשמדובר ביועץ המשפטי לממשלה. כאשר הוגש כתב האישום נגד נתניהו, שיעור בוחרי ש"ס והליכוד שחשבו כי על ראש הממשלה לפרוש זמנית מתפקידו היה כמעט זהה: 21% מבוחרי הליכוד, 19% מבוחרי ש"ס. ארבעה מכל חמישה בוחרים העדיפו שנתניהו ימשיך בתפקיד, ושיעור לא מבוטל מהם גם חשבו שיש להעניק לו חסינות.

מה גרם לתפנית הזאת? הנה, עוד שאלה שהתשובה עליה תלויה בעמדות פוליטיות. יש מי שסבורים שמערכת המשפט נושאת באחריות לשחיקה במעמדה, בעיקר בקרב הימין. יש מי שסבורים שהסתה פוליטית, בעיקר בימין, היא שהביאה לשחיקה במעמד מערכת המשפט. ובמילים אחרות: אין הסכמה בנוגע למערכת, ואין הסכמה ביחס לשאלה למה אין הסכמה בנוגע למערכת. ייתכן שלכל זה לא יהיה אפילו שמץ של השפעה על שופטי נתניהו. צריך לקוות שלא תהיה לזה השפעה על שופטי נתניהו. וגם בעניין הזה לא כדאי לצפות להסכמה.

סטיית תקן

1. חצי מהציבור סבור שעל מדינת ישראל להעביר סיוע כלכלי לקהילות יהודיות בעולם שנפגעו באופן קשה ממגיפת הקורונה. רק שליש היו תורמים מכיסם לקהילות במצוקה בתפוצות. כלומר, לישראלים קשה להפנים שגם כאשר "מדינת ישראל" מסייעת - זה בעצם בא מהכיס שלהם.
2. עד כמה חשוב לכם שלנשים יהיו זכויות כמו לגברים? בערך שני שלישים מהישראלים אומרים שזה חשוב מאוד. בלבנון הנתון גבוה יותר, גם בטורקיה, בארגנטינה, במקסיקו, בספרד, באוסטרליה ובהודו. לרוסים, לתוניסאים ולניגרים זה פחות חשוב.
3. ולמי יש חיים טובים יותר, לגברים או לנשים? בישראל, 52% אומרים גברים, 12% אומרים נשים (השאר אומרים אותו דבר). אין אף מדינה שתושביה מניחים שלנשים יש חיים טובים יותר, ורק במעט מדינות - בולגריה ואוקראינה - הרוב חושבים שגברים ונשים חיים "אותו דבר".
4. נתונים מהשבוע על מצב הרוח של האמריקאים מגלים כמה פערים בין מי שמרוויחים הרבה למי שמרוויחים מעט. המרוויחים יותר גם מאושרים יותר, גם בודדים פחות וגם משועממים פחות. באופן כללי, מצב האושר האמריקאי קצת השתפר בין מרץ לבין מאי.

השבוע עשינו שימוש בסקרים ובנתונים של המכון לדמוקרטיה, "מעריב", "ידיעות אחרונות", "ישראל היום", פיו, גאלופ, לארי סבתו, גשר.