1. בור שחור
היום אחר הצהריים יתחיל הקרב על התמונה. לראשונה זה זמן רב יאבד ראש הממשלה בנימין נתניהו את שליטתו האבסולוטית בשדה הקרב. הוא יהיה נתון לחסדי הנסיבות והשופטים, לא בהכרח בסדר הזה. הוא ישקיע מאמצים רבים במאמץ למנוע או לדחות את השגתה של התמונה, אבל אין ביטחון שיצליח. הסיכויים שנתניהו יצלח את היום בלי תמונתו ההיסטורית של ראש ממשלה יושב על ספסל הנאשמים, אינם גבוהים. גם אם יצליח היום, ייכשל באחד הימים הבאים. נתניהו יודע שזו תהיה אחת התמונות הנצפות ביותר בהיסטוריה. הוא יודע שהיא תהיה אחת התמונות הראשונות בערך הוויקיפדיה שלו. הוא יודע שזו תמונה שתיצרב בתודעתם של מיליונים, אם לא למעלה מזה. הוא עשה כמעט הכל כדי להימנע מאותה תמונה, אבל נכשל.
היום הוא יעשה היסטוריה, לא רק ישראלית אלא גם בינלאומית, ויהפוך למנהיג מדינה מכהן ראשון שיושב על ספסל הנאשמים באשמת פשעים חמורים. לא כך הוא תכנן להיכנס להיסטוריה. מזל שזה נחסך מאביו ההיסטוריון. זוהי טרגדיה אישית, משפחתית, לאומית. נתניהו ראוי להרבה יותר מזה. הוא גם מסוגל להרבה יותר מזה. אבל הוא קרס. מנעמי השלטון הממכרים, פולחן האישיות האינסופי, התלות ההולכת וגוברת בעטיני המדינה, השכנוע העצמי שאין ליהודים תקומה מלבדו, כל אלה יחד עם הקמצנות והחזירות הבסיסית שבהן בורכה המשפחה, הפכו לקרדום שחפר לו את הבור השחור הזה.
הניצחון המהדהד ב־2015 היה כפתור הטורבו שהאיץ את הדהרה לתהום. מה שלא יעשה עכשיו, יהיה לו מאוד קשה, עד כדי בלתי אפשרי, כדי להסיט את הרכבת ההיסטורית הזו ממסלולה. אלף דודי אמסלמים מתלהמים, מגדפים ומפזרי רעל נטול כל אסמכתא עובדתית לא ישנו את העובדה שמדינת ישראל נגד בנימין בן צילה ובנציון נתניהו יצאו לדרך. רק אם יזוכה מכל האישומים נגדו, אחרי ערעורים ודיונים בבית המשפט העליון, יהפוך נתניהו את עצמו ברגע האחרון ממנהיג מושחת ומשחית לדרייפוס מודרני. אז נמתין בסבלנות.
מקץ שנים של הסתה פרועה נגד מערכת המשפט, גורמי האכיפה ונציגי שלטון החוק, יתייצב ביום ראשון נתניהו מול כישלונו. בחלק מהקרבות הוא ניצח: הוא הצליח לקעקע את תדמיתם של המוסדות הממלכתיים, הוא הצליח לבצע רצח אופי במפכ"ל, ביועץ משפטי לממשלה, בפרקליט מדינה ובכל המערכות שסביבם. הוא הצליח לשכנע את חסידיו שכל האנשים שהוא עצמו מינה, האנשים שאכלו מכף ידו, האנשים הכי נאמנים והבית"רים והליכודניקים הכי שרופים, הם בעצם חבורה של קושרים שתכננה הפיכה שלטונית בישראל. אבל הוא הפסיד במלחמה. הוא יחבוש ביום ראשון את ספסל הנאשמים בירושלים. בשעה 15:00 אחר הצהריים ייכנסו שלושה שופטים עטויי גלימות שחורות. הנאשם יקום על רגליו לכניסתם. הם יגידו "אפשר לשבת" והוא יישב.
בעוד 50 שנה אף אחד לא יזכור את שי ניצן, ליאת בן ארי, רוני אלשיך או אפילו אביחי מנדלבליט (אלא אם כן מישהו מחסידי נתניהו יפגע בהם). אבל אף אחד לא ישכח את היום שבו ראש הממשלה הגיע לפתיחת משפטו בגין שוחד, מרמה והפרת אמונים. לא בעוד 50 שנה, וגם לא בעוד מאה.
ביוני 2012 השתעשע נתניהו בכדורגל במהלך צילום סרטון שנועד לקדם את התיירות לישראל. הוא קרע את אחד הגידים ברגליו, ורגלו הושמה בגבס. נסו לחפש בגוגל תמונות מהאירוע. תמצאו בקושי אחת. תמונה שתוזמרה בקפדנות בבלפור. נתניהו יושב בחולצה ספורטיבית שחורה, רוב הגבס מכוסה במכנסיו והוא מדווח על המצב בביטחון והומור. אין תמונות שלו הולך עם קביים, אין תמונות שלו מדדה עם הגבס לתוך חדר הקבינט, או עומד נשען על קביו באירוע כזה או אחר. זה לא במקרה.
נתניהו בונה כבר 30 שנה את תדמית "המנהיג החזק". האסטרטגיה הזו הפכה בעשור האחרון לאומנות של ממש. אף אחד לא יוכל להשתמש אף פעם בתמונה שלו כשהוא במצב המשדר חולשה. אף אחד לא יוכל להגיד שביבי הוא "ברווז צולע", ולצרף תמונה שבה הוא מדדה על קביים. העניין הזה מוקפד מאוד בבלפור. בתקופה שבה הוא היה בגבס, לא היו "פוטו־אופס" בישיבת הממשלה שכללו את כניסתו על קביים. קודם הוא נכנס, התיישב, ורק אז הצלמים.
גם תמונות של נתניהו מזיע, שקישטו את הארכיונים בגלגולו הקודם (1996־1999), די נעלמו. בכל מקום שבו הוא מופיע, דואגים למיזוג אוויר אגרסיבי. שולטים במצב. מכתיבים את התמונה. מעצבים אותה. הכל לגיטימי. מקצועני. אין טענות, באמת.
עכשיו, נראה אותם מעצבים את תמונתו של הנאשם בנימין נתניהו על ספסל הנאשמים, מול הרכב של שלושה שופטים בבית המשפט המחוזי בירושלים. את התמונה הזו יהיה קשה הרבה יותר לביים.
2. שורת המקהלה
בני גנץ התראיין השבוע אצל המראיינת הקבועה שלו אילנה דיין. היא לא עשתה לו הנחות ושאלה הכל. הוא לא ברח משום שאלה, אם כי בחלק ניכר מהן אין לו תשובות טובות. בעקבות הראיון עשיתי מעשה שלא ייעשה: העזתי לצייץ שהיה לו ראיון טוב. לא התכוונתי לתכנים, אלא לצורה, לדרך, לאופן שבו התייצב מול המצב המאוד בעייתי מבחינתו ולא ניסה לברוח, לא ניסה להפיל אחריות על אחרים, לא ניסה להסתתר מהעובדה הפשוטה שהוא פשוט הפר את הבטחת הבחירות המרכזית שלו לבוחריו.
כמובן שהפכתי למטרת דמות נייחת של חבריי, ביניהם רבים מקוראי הטור הזה. חוויה דומה עובר לאחרונה גם רביב דרוקר, שמעז מדי פעם להרהר בקול רם שאולי לגנץ לא הייתה ברירה. כל מי שחורג משורת המקהלה הטהורה, שבה מזמרים בעיניים מצועפות כל יפי הבלורית והטוהר, הופך בן לילה לעוכר ישראל וכולם מתחילים לחפש כמה שילמו לו בבלפור (תנוחו, בלפור לא משלמים) או למה הוא "מתרכך" או האם גם הוא (כלומר אני) סחיט או לחיץ.
התשובה פשוטה: אני לא מתרכך. אולי להפך. הידיעה שנתניהו הוא אסון לאומי בסדר גודל שטרם ידענו רק מתעצמת בקרבי ככל שחולף הזמן והאיש מוכיח שכל הדברים שחששנו שיעולל, הוא מעולל. בנימין נתניהו הוא האדם הכי מוכשר שעמד פעם בראש המדינה הזו, אבל גם הכי רקוב ומרקיב, הכי חסר מעצורים, הכי משוכנע שהמדינה זה הוא, היחיד שבין שתי אופציות פעולה שהאחת טובה למדינה והשנייה טובה לו, יבחר בשנייה.
כפי שהתנבא לפני יותר משנתיים נשיא המדינה, נתניהו שורף את המועדון על יושביו ללא נקיפות מצפון כלשהן. הוא יודע שאת אמון הציבור במערכות המשפט ואכיפת החוק צריך יהיה לשקם לאורך דור שלם. הוא יודע שאף אחד לא תפר לו שום תיק. הוא יודע שמנדלבליט, אלשיך וכל האחרים הם משרתי ציבור נאמנים שהוא עצמו מינה, והוא יודע שהם מילאו את חובתם על פי מצפונם המקצועי והממלכתי. אף על פי שהוא יודע את כל זה, הוא ממשיך במסע ההרס חסר המעצורים שלו, והוא לא יירגע עד שהאדמה כולה שיותיר אחריו תהיה חרוכה.
אז למה אני לא מסתער על גנץ עם קלשון, כמו כל האחרים? כי אני לא משוכנע שהייתה לו אופציה טובה. זה למה. כל מה שאומרים על הממשלה הזו נכון, והדברים האלה נכתבו בהררי מילים גם בטור הזה. היא איומה, היא בזבזנית, היא לא מוסרית, היא עקומה, מה שתגידו נכון.
השאלה היא מה האלטרנטיבה. חברי שורת המקהלה הטהורים צודקים מבחינה מוסרית. אין צודקים מהם. הבעיה היא שאנחנו לא עוסקים בתורת המוסר, אלא בפוליטיקה, שהיא תורת האפשר. המצב מורכב מאי־פעם. אין בו שחור־לבן. אין מי שיכול להגיד בוודאות מה היה קורה אילו. לא יאיר לפיד, לא אביגדור ליברמן, אפילו לא בוגי יעלון. יש להם תזה. אני בעדם. אם היו שואלים אותי באותו יום שבו התפרקה כחול לבן, הייתי מתייצב לצדם. אבל גנץ ואשכנזי החליטו לעשות משהו אחר. אני לא בטוח שהם טעו. בעוד שנה וחצי נדע. וגם זה לא בטוח.
הוויכוח מתכנס, בסופו של דבר, לשאלה הזו: אם גנץ לא היה מתעקש להתמנות בעצמו ליו"ר הכנסת, אלא זורם עם מאיר כהן ובאותו רגע מורה להניח את הצעת החוק של ליברמן שחבר כנסת לא יוכל להיבחר כשיש מעליו כתב אישום, מה היה קורה? האם נתניהו היה מתקפל? אין סיכוי שזה היה מביא להקמת ממשלת כחול לבן, אבל האם יש סיכוי שזה היה מאפשר הקמת ממשלת אחדות בתנאים פחות קשים?
טיעוני שני הצדדים מעניינים. מצד שני, בעמודים האלה פורסם לפני שבועיים מפיו של צבי האוזר, הוא ולא אחר, שאם גנץ לא היה מציג את מועמדותו לתפקיד יו"ר הכנסת, האוזר היה מציג את מועמדותו שלו. זה היה מהלך מתוכנן בינו לבין יועז הנדל, וזה היה מביא לבחירתו של האוזר, בתמיכת כל בלוק הימין־חרדים. במצב כזה, טובים הסיכויים שפרויקט כחול לבן כולו היה מתמוטט בקול רעש מחריש אוזניים. על פי כמה עדויות מוצקות שיש בידי, האוזר היה בדרך לחצות את הרוביקון. הנדל פחות. הוא לא חצה אותו עדיין. גנץ ואשכנזי נתלו עליו במלוא משקלם. אבל הוא היה בדרך. אילו היה נבחר ליו"ר הכנסת, זה היה טורף את הקלפים.
מה באמת היה קורה? אני לא יודע. מה שאני כן יודע זה שגנץ היה צריך לקבל החלטה קשה מאוד בזמן אמת. הוא קיבל אותה. האם צדק? נדע בהמשך. אם הוא יחליף את נתניהו בעוד שנה וחצי, הוא צדק. כי בניגוד לזמרי המקהלה שלנו (שאני אחד הסולנים שלה), הוא היחיד שהצליח להזיז את ביבי מבלפור. זה היה ארוך, זה היה קשה, זה היה יקר, וזה היה מכוער, אבל זה קרה. ואם הוא לא ייכנס לבלפור? אז הוא ייכנס להיכל הקלון האולטימטיבי של הפוליטיקה הישראלית לדורותיה וייצא שוטה הכפר הגלובלי.
3. לא חניך תורן
השגיאה האמיתית של גנץ הייתה מה שעשה, ובעיקר לא עשה, בין בחירות סבב ב' לסבב ג'. הוא היה צריך לזמן את הנדל והאוזר ולבדוק אם יסכימו להקמת ממשלה בתמיכת הערבים מבחוץ. במקרה שלא, הוא היה צריך להיפרד מהם בנימוס לשלום באותו רגע. אבל הוא לא עשה את זה. למה? ראשית, כי הוא לא קילר. שנית, כי הנדל והאוזר הם מנפגעי נתניהו. הם ראו את התופת מבפנים. הם קנו את מקומם במחנה "רק לא ביבי" בדם. הבעיה הפעוטה היא שיש להם עניינים אידיאולוגיים שמפריעים להם בדרך ליישום האג'נדה הזו. במקרה של ממשלה עם הערבים, הם מעדיפים אחדות עם ביבי. גנץ היה צריך לחתוך אותם החוצה. זה מה שביבי היה עושה. ביבי חתך החוצה מקרים הרבה יותר קלים מהאוזר והנדל. ביבי חתך החוצה את כולם.
למה גנץ לא חתך את האוזר והנדל? כי הוא היה בטוח, כמו כולנו, שביבי בקו ירידה. שבמועד ג' הוא יביא פחות מאשר במועד ב'. זו הייתה מחשבה הגיונית. כתבי האישום עמדו להיות מוגשים. נתניהו נתפס כאחראי הראשי לבחירות הנוספות. אז איך הצליח נתניהו להפוך את זה? בזכות גדעון סער. הדברים לא נאמרים לגנותו של סער, היחיד בליכוד עם עמוד שדרה ומחשבה עצמאית. בסביבת נתניהו מודים שהפריימריז מול סער הפיחו בנתניהו חיים חדשים. הוא הבין שהחיים האמיתיים נמצאים בשטח, ולא ברשתות החברתיות. הוא הבין שמופעי האימים שלו בפייסבוק לקראת מועד ב' היו פתטיים והזיקו במקום להועיל. הוא התאהב מחדש בשטח, הדליק אותו, והמשיך לעשות את זה כמו שרק הוא יודע עד יום הבחירות. זה מה שהביא לו את הניצחון. כלומר, את התיקו. כלומר את ההפסד 62-58, שהצליח להפוך לתיקו. ואם הוא עוזב את בלפור בעוד שנה וחצי, התיקו הזה הופך להפסד.
ועוד משהו קטן: אחד הרגעים החשובים, לטעמי, באותו ראיון של גנץ ל"עובדה", היה אמירתו ש"אני לא החניך תורן של כחול לבן, אני מנהיג המפלגה". גנץ גילה שיש לו קול כפול בקוקפיט, למקרה של תיקו 2:2. הבעיה היא שהקול הכפול הזה לא נוצל עד עכשיו. בספטמבר, כשהצעת האחדות הייתה טובה לאין ערוך מאשר במרץ השנה, לפיד ויעלון פוצצו את זה. כולנו (כולל אותי) הרענו להם. גנץ ואשכנזי לא העזו להשתמש בקול הכפול אף על פי שאשכנזי היה כבר בצד השני של הרוביקון ואמר לכל מי שהסכים לשמוע ש"אנחנו עוד נתגעגע להצעה הזאת".
כשהאירוע חזר על עצמו גם באפריל, לגנץ נמאס. בשיחות סגורות הוא ומקורביו דיברו על זה שלפיד וליברמן משתמשים בו, רואים בו את "חמורו של משיח", לא סופרים אותו ולא רואים אותו ממטר. אגב, יש משהו בתיאור הזה. ליברמן הוא שילוב של אקדוחן ושועל פוליטי שאינו יודע מורא.
לפיד הוא חיה פוליטית משוכללת, עמוס כריזמה וחד כתער. גנץ הוא, איך נגיד את זה, משהו אחר לגמרי. נדמה לי שבשלב מסוים הם קצת התבלבלו והאמינו שיוכלו להמשיך לתמרן אותו כרצונם. הם טעו. מי מהצדדים צודק? לא יודע. כפי שכבר כתבתי: אני הייתי הולך עם ליברמן ולפיד, כי אני לא מסוגל אפילו לחשוב על הרעיון שנתניהו ממשיך לנהל את המדינה תחת כתב אישום. אבל יכול להיות שזו טעות. בניגוד לחברי שורת המקהלה, אני טועה לא פעם.
4. המלחמה של אתמול
ועוד אחד קטן, לסיום: שוב אנו רואים את ההבדל בין ימין לשמאל (מרכז) בארץ הזאת. הימין מביט במנהיג ומציית לו בצורה עיוורת. אם ביבי היה מקים ממשלה בתמיכת הרשימה המשותפת וממנה את היבא יזבק לשרת המים והרוח, ההמונים היו מריעים. כי זה ביבי. בשמאל, מביטים במנהיג ומתכננים איך להדיח אותו כמה שיותר מהר. הימין מתיישר לפי המנהיג. השמאל מנסה ליישר את המנהיג על פי עקרונות הטוהר, המוסר וההומניזם הנעלים ביותר עלי אדמות. וכך הגיע כל אחד מהצדדים הללו לאן שהגיע.
בינתיים מתחילים הקלקולים הראשונים בקואליציה. גנץ הרתיח את בלפור באותו ראיון ב"עובדה", כשהטיל ספק בעובדה שנתניהו יתייצב למשפטו ביום א' ("ביום ראשון נראה"). ההכרזה של ניסנקורן שלא ימנה מ"מ פרקליט מדינה, כנ"ל (זה אמור להיות מתואם עם הליכוד). דודי אמסלם הסתער על אביחי מנדלבליט בקלשונים עילגים במיוחד ("אין ספק שהוא לכאורה עבריין"), ניסנקורן פרסם תגובה חריפה, ח"כ קרעי הגיב מצדו, והעסק נראה כמו דייסה מהגיהינום. יש כאלה שמתרגשים מהעניין הזה. יש כאלה שלא. "מדובר בסימון טריטוריה", אומר גורם בכיר בכחול לבן, "כמו שני אריות שמנסים להטיל את מימיהם על כמה שיותר עצים בסוואנה. זה יסתדר".
אני לא בטוח שזה יסתדר. אם נתניהו ימשיך להורות לנתיניו, ביניהם רבים בתקשורת, להמשיך במסע הדה־לגיטימציה נגד היועמ"ש שהוא עצמו מינה, יהיה קשה מאוד להמשיך להתנהל באווירת שיתוף פעולה. לטעמם של כמה ממקורבי נתניהו, מדובר בשגיאה. ביבי, הם סבורים, צריך לשנות פאזה. הוא צריך להבין שהעסק הזה מיצה את עצמו. גורלו נתון עכשיו בידיהם של שלושה שופטים. בקצב הזה הוא יצליח לשכנע אותם שהוא כאן כדי להשמיד את מערכת המשפט. הוא נלחם את מלחמת ששת הימים, ביום כיפור. הוא עומד למשפט, זהו יום הכיפורים שלו, הגיע הזמן להרכין את הראש מול המערכת ולהתחיל לשחק על פי כללי המשחק. נדמה לי שפרקליטיו של נתניהו היו הראשונים שאמורים להגיד לו את זה. אני מתפלא על עו"ד מיכה פטמן, שמבין משהו בנושא.
מישהו בסביבתו היה גם צריך להבין שהתירוץ המגוחך של "חיסכון לקופה הציבורית", דקה אחרי שהוא מקים ממשלה שתעלה מיליארד שקל יותר לאורך הקדנציה, יכול רק להרגיז את השופטים ולפגוע בסיכוייו לקבל פטור מחובת התייצבות בפעמים שתהיה לו סיבה מוצדקת. גם העובדה שראש ממשלת ישראל מצייץ מחדש קריאה למנדלבליט להתפטר לא משחקת לטובתו. אף אחד עוד לא הסביר לנתניהו שהקרב כבר לא מתנהל ברחוב. הוא מתנהל בבית המשפט. שם, המשך ההתנהגות הבריונית וחסרת האחריות הזו לא יועיל לו. האם נתניהו יבין את זה? לא בטוח. גם אם יבין, בסביבתו יהיה מי שלא יבין.
על פי בלפוראים ותיקים, הטקסטים המטורללים ששמענו אתמול מדודי אמסלם ושאנחנו שומעים כל שני וחמישי מאמיר אוחנה ומירי רגב גם, הם לא טקסטים שמוכתבים על ידי נתניהו, אלא הטקסטים המדויקים שמוכתבים על ידי הדיירים האחרים בבלפור. זו הטרגדיה. על פי התיאוריה הזו, ראש ממשלת ישראל, שהיה פעם אדם ממלכתי ומאופק, נחטף. כשתבדקו את הקריטריונים לקידום בממשלותיו של נתניהו, תבינו שמדקלמי הגידופים נגד מערכת אכיפת החוק בישראל, הם המקודמים. אחד קיבל את ביטחון הפנים, השני את הסייבר, השלישית את התחבורה בואכה תיק החוץ.
כל מי ששרוי בדיכאון מובן בגלל הממשלה הזו, צריך להתנחם, לפחות בינתיים, מהפרטים הקטנים (או הגדולים). למשל, העובדה שאמיר אוחנה כבר לא במשרד המשפטים ושר המשפטים מגונן על המערכת כשהיא מותקפת על ידי בריונים מבחוץ (ע"ע אמסלם). או העובדה שאותו אמסלם כבר לא שר התקשורת (אם כי הוא שר הסייבר!), אלא יועז הנדל. הנה דברים שהנדל אמר בטקס חילופי השרים השבוע, בעוד אמסלם מקשיב לו בעיניים מזרות אימים: "מוסדות המדינה ועובדי הציבור הם חלק מהמדינה. מותר לבקר אותם, לדרוש מהם לשפר, לעשות רפורמות ולשנות, אבל תמיד צריך לזכור שהם הם חלק מהגשמת החלום הציוני. השופטים, השוטרים, אנשי הביטחון, הפקידות הבכירה, היועץ המשפטי ואתם. מי שהופך ביקורת למתקפה חסרת רסן, וזה לא משנה אם היעד הוא עובד ציבור שעמל על תכנון תשתית מתקדמת או יועץ משפטי לממשלה, מי שבמקום לשפר שורף את המועדון מחזיר את הגולה לכאן בדלת האחורית".
אני לא אתפלא אם התפוצצותו של אמסלם אתמול על היועמ"ש מנדלבליט, היא לא ריאקציה מאוחרת לדברים ששמע ממחליפו במשרד התקשורת.
5. הבא בתור?
על פי השמועה, התפקיד הבא של משה בר סימן טוב הוא מנכ"ל משרד ראש הממשלה. לא עלה בידי לוודא אם זה אכן עומד לקרות. אם כן, שיהיה לו בהצלחה. החלטתי לכתוב לברסי שלנו רשימת טיפים לקראת כניסתו, אם וכאשר, לתפקיד החשוב:
1. עד עכשיו היית מנכ"ל משרד הבריאות. מעכשיו, תהפוך ללקוח של משרד הבריאות. מומלץ לוודא אספקה שוטפת של כדורי הרגעה ולשקם את המערכת לבריאות הנפש. ייתכן שתמצא עצמך זקוק לשירותיה.
2. אל תעז להיכנס לתפקיד לפני שנועצת בקודמיך. יואב הורוביץ, אלי גרונר, הראל לוקר, איל גבאי. כל אחד ואחד מהם. תעשה את השיחות בארבע עיניים, תישבע להם שלעולם לא תעביר את המידע הלאה ותלמד מניסיונם.
3. לא משנה מה יקרה, תתרחק כמו מאש מכל ענייני "הגברת". תשאיר את זה לדרורית שטיינמץ. היא בעצם המנכ"ל בפועל. שתישאר. אחד מקודמיך הותקף עם עט שלוף. מכיוון שאתה עקשן ומרגיז הרבה יותר ממנו, אתה עלול להיות מותקף עם את חפירה.
4. סגור כבר עכשיו על מחיר נוח עם עו"ד צמרת, עדיפות לבעלי ניסיון עם עדי מדינה.
5. תיפרד מארשת פניך האדישה. הבדיחות על איך הפרצוף שלך נותר קפוא בכל מצב יתפוגגו בקרוב, כשתיתקל במצבים חדשים שעליהם לא חלמת.
6. תכין את עצמך נפשית לאפשרות שמול ההתפרצויות שתחווה בעתיד, אתה עלול להתגעגע להתפרצות הקורונה. ואולי אפילו לפרופ' רוטשטיין.
7. בהצלחה. זכור את מה שאמר בזמנו גבי פיקר, חבר הילדות (לשעבר) של נתניהו: כל מי שהולך לעבוד איתו, צריך להשאיר קלטת ובה סרטון פרידה, כמו מחבל מתאבד. כי בסוף, זה מתפוצץ.
8. בהצלחה.