הייצור הפוליטי הכי גמור כיום נושא את השם: מפלגת העבודה. אותה תנועה מפוארת, שמאז מהפך מאי 1977 הלכה מדחי אל דחי עד שהייתה לצחוק ולשנינה באלה הימים. כבר בהתייצבותה – והפעם בראשות עמיר פרץ – לבחירות סיבוב שלישי, הייתה כמעט בסוף הדרך, אחת משלוש צלעות השמאל: העבודה־גשר־מרצ. חיבור מלאכותי, טכני, שנועד להשאיר כל אחת מהן מעל לרף החסימה. וכאשר יעד זה הושג, ההתפרקות לגורמים באה במהרה. מפלגת העבודה (המערך), פעם 56 מנדטים, זכתה ל”הישג” של שלושה מנדטים.
לבי לבי לזקני העבודה, מימיה הגדולים, שכמו ברפלקס מותנה, חתמו ערב הבחירות בחודש מרץ על מודעת תמיכה בעבודה בראשות פרץ. אני חושב על אחד החותמים, ידידי אהרון ידלין, אידיאליסט אמיתי, קיבוצניק כל חייו, חרד לרעיון הסוציאליסטי המקורי, המתון, שלא היה יכול שלא להצביע למפלגת פרץ, מתוך געגועים למפא”י ההיסטורית. אני יכול להעלות בדעתי מה הוא חושב היום. אני מניח שגם הוא הבין, משראה את הרעיון הסוציאליסטי־קיבוצי גווע, עם הליך ההפרטה המכאיב והבלתי נמנע, כי גם מפלגתו – שלה שמר אמונים מנערותו – זמנה עבר.
חברו, אחד מ”נסיכי” העבודה (כן, יש “נסיכים” לא רק בליכוד), עוזי ברעם, פרסם לפני כחודש ב”הארץ” בגילוי לב מכמיר מאמר הספד ל”העבודה”, ובו קבע שתי סיבות נוספות: ”פירוק ההסתדרות, שפגע ברקמה הארגונית של המפלגה ויצר בה בעיות זהות, וחזרתו של ברק מקמפ דיוויד ב־2000 עם ההכרזה ש'אין פרטנר', כלומר, אין טעם במאבק על השלום... אימוץ לוי־אבקסיס במקום הצבת חלופה ברורה של שמאל ציוני היה מתכון ידוע מראש לאסון פוליטי. אין מנוס מנשיאת תפילת אשכבה למפלגת העבודה”.
ברעם לא ידע, בעת שפרסם את דבריו, שהמהלך הלולייני של פרץ לא הסתיים, וכי גם שלישיית העבודה לא תדע לשמור על אחדות העבודה. האיש שגזז את שפמו־יחידו, כעדות לכך שלא ישב לעולם עם נתניהו, הוא עתה חבר בממשלתו, יחד עם הכוכב העולה מרוטשילד איציק שמולי. נותרה בחוץ מרב מיכאלי כדי לשמור על הגחלת האחרונה.
וראו זה הישג: מפלגה של שלושה חברי כנסת זכתה בשני שרים בקואליציה וייצוג של אחת באופוזיציה. אבדה הבושה לחלוטין, גם למעניקי התיקים, גם למקבליהם. מה לשני אנשי השמאל ולנתניהו? מה לעמיר פרץ ולרפי פרץ? ואכן, לא עברו שעות ספורות מאז השבעת הממשלה, ושר הכלכלה הטרי יצא באמירות מתריסות נגד “קפיטליזם חזירי”, נגד “סיפוח” שטחים ובעד שתי מדינות לשני עמים. הזו מדיניות ממשלת נתניהו־גנץ?
למעשה, עם הקמת הממשלה המנופחת, הכנסת עברה לממשלה. הוויכוחים הפרלמנטריים יהיו מעתה חסרי חשיבות, לעומת המחלוקות, הצעקות, ניגודי ההשקפות שיישמעו סביב שולחן הממשלה. מחלוקות שכבר צצו במלוא עוזן, על החוק הנורווגי, על ועדות הכנסת, על יבוא חמאה, ועל – וזה הכי חשוב – מעמד היועץ המשפטי, יערערו את השותפות. מחלוקות אידיאולוגיות, אמיתיות או מדומות, בנושאים מדיניים וחברתיים, יסכנו יותר מכל את שלמות הממשלה. ככל שהיא גדולה יותר, ככל שהקצוות בה רחוקים יותר זה מזה, כן סיכויי שרידותה נמוכים יותר.
אינני שמח לאידה של מפא”י־המערך־העבודה. אני מעריך אנשים ותנועות שמונעים על ידי אמונה, אידיאולוגיה ועקרונות, גם כאלה שאינם לרוחי. גם כאשר ראשיהן, כשהשררה המוחלטת הייתה נתונה בידיהם, רדפו עד חורמה יריבים פוליטיים, נעדרי הפנקס האדום. זוכרים? “בלי חירות ומק”י”. אבל להתבזות כה מביכה בסוף הדרך, בעבור שני משרדי ממשלה, לערוק ולזחול אל ממשלת נתניהו, בניגוד לכל ההתחייבויות – זה כבר הרבה מעבר למה שעוזי ושות’, זקני השבט ממפא”י, חזו בחלומותיהם השחורים ביותר.
ובעצם מה כי נלין על פרץ ושמולי? הרי הם יכולים להיאחז, בדיעבד, באמירתו הקאנונית של ראש הגוש שלהם, בני גנץ. “זה לא היה עיקרון”, אמר האיש ה”חילופי” בראיון לאילנה דיין על הבטחתו שלא להיות שותף לממשלה בראשותו של נאשם, “זאת אמירה עקרונית שהייתה נכונה לשעתה”.
הנה כי כן, ניתן היתר עקום, פומבי, לפוליטיקאים – גם כאלה שזה מקרוב הצטרפו ל”חגיגה” – לזגזג מימין לשמאל ולהפך, לסטות למחרת הבחירות ב־180 מעלות ממה שהכריזו לפני הבחירות, ולהכות בהלם את בוחריהם. וזאת מפיו של מנהיג, שהתיימר להביא לשלטון רוח חדשה.
בנימין נתניהו, אשר לפני שבוע נשבע אמונים לעמוד בראשות ממשלתו החמישית, עסוק מאתמול בחלק מזמנו היקר גם במשפטו. אבל לא פחות מזה יהיה עליו לשמור על הממשלה מפני רוחות הפרצים שחדרו לתוכה. אחדות, שלשמה הוקמה, ספק אם נראה בה.