יריב לוין הוא מכשיר שעובד בקצב וברצף בשירות המנהיג והרעיון

בהנחה שבנימין נתניהו הוא מספר אחת, לא ברור איזה מקום תופס יריב לוין בהיררכיה של המאיימים על הדמוקרטיה השמאלנית. מיקי זוהר, אמיר אוחנה, מירי רגב ודודי אמסלם כולם לוחמניים קולניים ובולטים ממנו בתקשורת ובציבור. לא תראו אותו בתמונה הקבוצתית עם הנאשם מס' אחת, אבל אף אחד מהם לא ענייני כמוהו. גם הם יודעים שהם זקוקים לחולד תקנונים שיחפור עבורם סעיפים חשוכים שבהם יוכלו לנפנף כדי להוכיח את צדקתם.

"אני לא בטוח שהיה צורך שאהיה פיזית במקום", הוא אומר (קשת 12). ובסופו של יום לוין משתלב בדרכו שלו בהרמוניה הצעקנית והמיוזעת. גם את דף המסרים שמנקה את נתניהו הוא מדקלם כמו כולם: "גיבוי מוחלט לראש הממשלה שלא דבק בו רבב... פייק תיקים... שום דבר לא נחקר... אני בטוח שראש הממשלה לא ביצע אף עבירה וגם רוב אזרחי ישראל חושבים ככה. אני מאמין שבסופו של דבר התיקים האלה יקרסו, משום שאין בהם דבר וחצי דבר".

כשאתה מנכה את אהדתו של לוין להפועל תל אביב, הוא מה שקרוי אפארטוס. טכנוקרט. מכשיר שעובד בקצב וברצף בשירות המנהיג והרעיון. הסיבה שנתניהו מחזיק ממנו היא משום שהוא עצמו, לוין, רואה את עצמו כמכשיר. זו הסיבה שבגינה הוא "למעשה הפוליטיקאי הקרוב ביותר לראש הממשלה נתניהו" (זאב קם, "מקור ראשון"). לפני כשנה, כשנתניהו ביצע גיחת התאווררות ושופוני בינלאומי להולנד, זה היה לוין, שר תיירות זוטר, שמונה להיות ממלא מקום ראש הממשלה. מבחינתו זה לא כבוד, אלא אישור למעמדו כראשון בין שווים אצל המורם מעם. הוא לא איים או ביקש לפני חלוקת השלל המיניסטריאלי. בוודאות, הוא לא היה מקטר גם אם נתניהו היה ממנה אותו שר הכבש השישה־עשר.

מצד שני, גם אליו הגיעו שמועות על נתניהו־השתמש־וזרוק. באותה רמה של השקעת זמן ומאמץ שלוין משקיע בקעקוע בג"ץ והגנה על נתניהו, הוא משקיע באירועים המשפחתיים של הבייס במרכז הליכוד. אלה שחוגגים או אבלים, כמו בכל חתונה או הלוויה, יודעים בדיוק מי הגיע ומי לא, ולוין הוא אלוף דופקי הכרטיסים. בא, שם צ'ק וחומק לאירוע הבא. וכמו כל חבריו להנהגה, גם לו יש חשבון בבנק המטרות של הליכוד. לא סתם איום על עד מדינה כמו פרחחי המקלדת של נתניהו, או מיקי זוהר שמאיים, לכאורה, על אבי ניסנקורן ("עוד נתחשבן איתכם") בישיבת ועדת חוקה, חוק ומשפט; או אוחנה ש"בוחן בדאגה את מצבה של המשטרה".

להבדיל מאמסלם שמאיים בתפירת תיק לאביחי מנדלבליט, לוין הולך ראש בקיר על הראש של כל מערכת המשפט. וגם הוא מאיים "אם בג"ץ יתערב במעמד ראש הממשלה החלופי וראש הממשלה, זה ימוטט את הממשלה ויגרום להליכה מיידית לבחירות". ללמדנו שמאחורי הברייה הכחושה והלבלר בעל הקול המונוטוני נוהם D9 אימתני, המאיים לחסל את מערכת החוק הנוכחית. גורלו של נתניהו ייחרץ בידי בית המשפט המחוזי. כמי שמבין (לוין הוא עו"ד בעצמו) שסיכוייו שם קלושים ועליו להתכונן לגרוע מכל, מכוון לוין לסיבוב האחרון, שבו בג"ץ יהיה מעורב בתהליך הסופי (חנינה מהנשיא זה מזכרת עוון). לביביסטים הוא משאיר לנהל את הרחוב ולאיים על המחוזיים, והוא נפנה לטפל בעליון.

הטקסטים שלו מוכרים, והוא לא נלאה מלחזור עליהם מעל כל במה: "על בית המשפט העליון השתלטה קבוצת מיעוט שמאלנית קיצונית, שמנסה להכתיב את ערכיה לחברה כולה"; "גישתם של שופטי בית המשפט העליון לנושאי דת ומדינה רחוקה מאוד מהתפיסה המסורתית של מרבית הציבור בישראל, שנוטה לגישה מסורתית"; אגב, הסיבה שהוא לוחם על אלטרנטיבה משפטית היא ש"המצב הזה מהווה סכנה ליכולת שלנו להבטיח את קיומנו".

יסודות המהפכה

השאלה היא אם לוין מסוגל לקיים את איומיו, והתשובה נוטה ללא כל כך. הכלי העיקרי לביצועה של המהפכה הוא פסקת ההתגברות מיסודם של איילת שקד ובצלאל סמוטריץ'. לוין, על פי סמוטריץ', הטיל וטו. הרעיון הוא שהכנסת, ברוב של 61, יכולה לצפצף על פסקת בג"ץ המבוססת על חוקי יסוד. ההצעה כיום בהקפאה, ולא נראה שגם בכנסת הזו יש רוב לאישורה.

הרעיון השני הוא שינוי שיטת בחירת שופטי בית המשפט העליון. ב־2017, לפני מינויה של אסתר חיות לנשיאת בית המשפט העליון, הלך לוין לאיילת שקד והציע לה להטיל וטו על כינוס ועדת הבחירה "כל עוד לא יהיו שני מועמדים". כך בדיוק הלך לוין ליולי אדלשטיין ואמר לו: צפצף על החלטת בג"ץ ואל תכנס את הכנסת כדי שתחליף אותך. שקד ואדלשטיין סירבו (הסירוב אגב הוא לא ללוין אלא לשולחו), ועכשיו יש לו רעיון נוסף: שימועים פומביים לפני ההצבעה על בחירת השופטים. המשמעות היא טיפול של מכונת ההסתה וההכפשה של נתניהו ודומיו בכל מי שאינו משלנו. תשמרו את ההזדעזעות לעניינים אחרים, גם זה לא יעבור.

מלחמת לוין בבג"ץ, כולל מינוי שופטים ושימועים, נמשכת שנים, והיא עלתה מדרגה כאשר החלו תיקי נתניהו לצבור ענני סערה ב־2015, אז מונה לוין כנציג ראש הממשלה בוועדת השרים לענייני חקיקה בראשותה של שרת המשפטים שקד. זו שעשתה, בצוותא חדא עם אפי נוה, את העבודה האמיתית שכרסמה במערכת המשפט. השניים הסתלקו לדרכם, זה למשפט פלילי, וזו למשפט הבוחר, כשהם משאירים אחריהם מאות מינויים בסימן שאלה. לוין לא מהסס לומר שגם הפעילות של שקד לא הזיזה את המערכת לכיוון הנכון, והוא מכוון גבוה יותר. אלא שלביצוע מהפכה בסדרי גודל מהפכניים צריך גרעין של מנהיגות. ללוין יש, אולי, כריזמה של תופר דילים. אומנם תפירה עילית, אבל כולו דילר.

בינתיים הוא מאיים ("ידיעות אחרונות"): "אני מאוד מקווה שאחרי שיקראו (השופטים - ר"א) את הראיון הזה הם יבינו שמה שהיה לא יהיה. אני לא רוצה התנגשות בין הרשויות. זה לא מועיל לאף אחד". החלק המעניין באיום הזה הוא הסחיטה: "זה לא מועיל לאף אחד". ורק לצורך הרגעת הרוחות, מדובר באיומי סרק. המכשול הגדול בדרכו של לוין למהפכה הוא שר משפטים לעומתי. גם ניסנקורן כמו לוין לא המציא את הכריזמה, אבל כמו ללוין גם לו יש בשרוול כמה תעלולי נגד. עוד כמה חודשים ימנה ניסנקורן פרקליט מדינה חדש, וזה כנראה לא יהיה יורם שפטל. ובין לבין החבילה הרגילה. ארץ ישראל כולה שלנו. להחיל את הריבונות, לא להחזיר שטחים.