עוד בימים הראשונים של ההיסטוריה הקורונאית נולדו גם הקונספירציות. למעשה, הן הגיעו בילט אין עם הווירוס. הראשונה הייתה, כמובן, נגיף מהונדס של צבא סין, שפרץ בטעות/בכוונה לעולם. מה שלווה בתמונות “בלעדיות" ש"הוכיחו" שמאות אלפי גופות של סינים מפונות בחשאי.
ומאותו רגע, ככל שהקורונה פשטה בעולם, מדד הספקולציות עלה באופן... ובכן, אקספוננציאלי. יש אין ספור, דליתי מהזיכרון בקלות רק חלק מהן. התפשטות הקורונה נבעה מהצבת אנטנות סלולריות מהדור החמישי (5G); איגוד הבריאות העולמי הוא גוף מושחת, שמנפח בכוונה את נתוני המחלה כדי להרוויח כסף או כדי לקדם את המטרות של סין, שלמעשה שולטת בו; חברות התרופות הגדולות, שהן מנהיגותיו האמיתיות של העולם, יצרו את כל המצב הזה רק כדי לדפוק את הבוכטה של המאה, דרך החיסון שהן “יצליחו לפתח" (הוא הרי קיים כבר מזמן). ועוד ועוד. ואלה רק המזימות הבינלאומיות.
כשמגיעים לזירה הארצית, הקונספירציות לובשות כחול לבן. החל ב"נתניהו ניפח את כל העניין רק כדי להתחמק ממשפט, עובדה - הוא גרם להקפאת מערכת המשפט בלי סיבה" (בינתיים כבר נפתח המשפט, והוא התייצב אליו במסיכה); דרך “האיכון שמופעל במכשירי הסלולר שלנו נועד להכפיף את כולנו ל'אח הגדול', והניסיון לאתר אינטרקציות עם אנשים שנדבקו הוא רק תירוץ" (אגב, שמעתי שגם המטושים הם בעצם מסווה לאיסוף דנ"א קולקטיבי); ועד ל"משבר הקורונה הפיקטיבי היה רק אמצעי לחץ על גנץ החלש לוותר על ניצחונו המסחרר בבחירות ולחבור לנתניהו".
לפני שאמשיך עם הציניות, דבר אחד חייב להיאמר. משברים גדולים הם גם חלון הזדמנויות - לא פעם זדוני - כדי לקדם בחסותם אינטרסים שונים. כלכליים, משפטיים או פוליטיים. ואין לי שמץ של ספק שבנימין נתניהו, אומן המניפולציות הבינלאומי, גולש לא פעם על גלי הקורונה הגבוהים כדי למקסם רווחים שלא קשורים באמת למגיפה. עצם ההתעקשות שלו להופיע מדי ערב על המסך, בהודעות דרמטיות ונטולות אופציה של שאלות מצד עיתונאים, הייתה ניצול ציני של הסיטואציה כדי למצב את עצמו כצ'רצ'יל מקומי.
אבל בואו נחזור רגע לדבר האזוטרי הזה, שקרוי עובדות. והעובדות הן שמרבית מדינות העולם נמצאות כבר חודשיים בבלבלה מטורפת, נוקטות אמצעים כמעט זהים במהותם ובאופן כללי מתייחסות לאיום הקורונה באותה מידה של רצינות ובהלה. כך שגם אם נעשות פה לא מעט טעויות במסגרת הטיפול במגיפה, עצם קיומו של המשבר אמור להיות עניין שלא מוטל כלל בספק.
ועדיין, התנועה של “מכחישי קורונה" רק הולכת וצוברת תאוצה. ואנשים כמו פרופ' יורם לס, שממשיכים לטעון שמדובר בשפעת, הופכים לגיבורי תרבות (רק כתזכורת: נכון למועד כתיבת שורות אלה, בארצות הברית אובחנו כ־1.8 מיליון איש כחולי קורונה, בברזיל קרוב לחצי מיליון, ברוסיה כ־400 אלף, בבריטניה 280 אלף וכו').
ולכן השאלה היא, מה גורם לאנשים תבוניים להתעלם מההיגיון ולהיות כל כך מכורים לתיאוריות קונספירציה. הסבר אחד הוא שזה פשוט מעניין. למחשבה על קנוניה סודית וחובקת עולם יש בהחלט פוטנציאל סיפורי מעולה. אופציה נוספת היא שהאמונה בתיאוריות האלה מקנה לך תחושת כוח ובידול מההמון הנבער. אני לא פראייר ולא רובוט, ולכן לי לא יצליחו למכור את הסיפורים המטופשים האלה. ויש אופציה שלישית, המסוכנת מכולן, שעל פיה הקונספירציות האלה הן ביטוי לחוסר אמון עמוק בשלטון. בעולם שמרבית מנהיגיו המרכזיים סובלים מראש מדימוי בעייתי ולא אמין - ע"ע דונלד טראמפ או בוריס ג'ונסון, קל הרבה יותר להיסחף למחשבות מהסוג הזה.
וכאן אנחנו כבר בבעיה רצינית. ברור שלא צריך לקבל כל הנחיה כתורה מסיני. ומותר - אפילו צריך - להטיל ספק בשיקוליו של כל פוליטיקאי, מכל המגזרים. אבל כדי שמדינה תוכל להתנהל היא חייבת רמה בסיסית של משמעת קולקטיבית. אפילו ברמה הכי אישית, כשאתם קוראים כל היום ברשתות החברתיות על “בלוף" הקורונה, המוטיבציה שלכם לשמור על ההנחיות יורדת משמעותית. ולכן חוסר האמון הזה, שמתבטא בהצלחת סיפורי הקונספירציה, צריך להפחיד את כולנו.
על הסכין
1. הדיבור על חזרה לשגרה במשק הוא לא רק שגוי עובדתית אלא גם מקומם. כי בחסותו, המדינה מתנערת מהמחויבויות שלה כלפי העצמאים, בעלי העסקים הקטנים וגם אין ספור השכירים שעדיין נמצאים בחל"ת. העצמאים למשל צריכים להסתפק בשלוש פעימות, כשרובם נהנו רק מאחת מהן, כפיצוי על חודשים של אבטלה מוחלטת שעדיין לא הסתיימה באמת.
2. "אנשים נורמלים" (מודן) הוא רומן מדובר ונהדר שכתבה האירית סאלי רוני. מערכת יחסים בין צעיר וצעירה, שמבחינה סיפורית לא קורה בה הרבה, אבל היא כל כך מדויקת מבחינת הביטוי הרגשי, עד שהיא סוחפת אותך לדרמה גדולה שכולה מתחת לפני השטח. סדרת טלוויזיה על פי הספר כבר עושה הרבה רעש בעולם.
3. הפרסומת של נועה קירל ליס היא פשוט מפגן נדיר ומביך של חוסר טעם. אפילו במונחי טלוויזיה ישראלית. ההפיכה של מורשת אמריקאית ממלחמת וייטנאם, הכוללת גם הרבה שכול, לפרסומת; ההכרזה של קירל, כשלעצמה ג'ובניקית מדוברת, שהיא חייבת ללכת הביתה באמצע הקרב; החיבור בין שיר מחאה מיתולוגי וג'ינגל “כיפי". פשוט איכס.