זה היה שבוע שבו תחושת הבדידות של הרשות הפלסטינית החלה לגרד את אזורי הסכנה. הסימנים מירושלים הראו כי ממשלת ישראל רצינית בנוגע לכוונות הסיפוח של שטחים בגדה, ויותר מאי־פעם, אין מי שיושיע את הרשות ולא ישעה למחאותיה.
לפני שבועיים כתבתי כאן כי בניגוד לשיח הציבורי בעזה ובגדה המערבית, עמוק בלבם, רוב הפלסטינים מעדיפים סיפוח על פני המצב הקיים. ולא רק סיפוח. בחלומם הם רואים את עצמם אזרחים מן המניין במדינת ישראל. אין זה חזונם האידיאולוגי ולא שאיפתם הראשונה, אלא תוצאה של מציאות דוחקת. רעיון המדינה הפלסטינית הולך ומתרחק, ובמצוקתם הם תרים אחר חלופות. החלופה הטובה ביותר למדינה עצמאית, נכון להיום, כאשר ישראל עשירה ויציבה, היא חיים נוחים תחת ריבונותה. כמו מוסלמים באירופה או יהודים באמריקה.
את רעיון המדינה הדו־לאומית מן הים לנהר ביטא בקולניות שליט לוב קדאפי כבר לפני שנים. הוא קרא לו ישראטין, שילוב של ישראל ופלסטין. חזונו מתבסס לאטו בשולי השמאל, ועכשיו, עם הדיבורים על סיפוח, מתחיל לחלחל גם לרחוב הפלסטיני. המתנחלים ממילא רוצים שלטון אחד מהים לנהר, יהודי כמובן. גם חמאס מאוהבים בנוסחה הזו, אבל הפוך - תחת שלטון מוסלמי. נכון לעכשיו, הרשות מתעבת את הרעיון, ממשלת ישראל מתייחסת אליו בביטול, אבל ככל שהרשות נחלשת, כך מתרחקת המטוטלת מרעיון שתי המדינות לרעיון המדינה האחת. על קדאפי צחקו בזמנו, חשבו שהוא ליצן. יום אחד עוד יקימו לו אנדרטה במרכז רמאללה.
ראש הממשלה אמר לפני שבוע כי פלסטינים לא יקבלו אזרחות ישראלית אחרי הסיפוח. רוחם של הפלסטינים חובבי המדינה הדו־לאומית לא נפלה. הם מניחים שהמסע ארוך, וכי סיפוח ללא אזרחות הוא התחנה הראשונה בלבד, רגע פתיחת החלון. בתוך כך וכך שנים, בצירוף נסיבות מסוים, הם יקבלו גם אזרחות. שוויה שוויה. יצטרכו להיאבק עליה? אין בעיה, ייאבקו. ומי יודע, אולי ירעיף עליהם אללה מטובו, ובחלוף עשור נוסף, או שניים, או שלושה, הם יצליחו להגיע לעמדת שלטון ולשים קץ להגמוניה היהודית. זו תוכנית פעולה ב' שמתרוצצת במוחם של פלסטינים רבים. היא נולדה מתוך ייאושם, אחרי שחזו בקריסת החלום למדינה עצמאית שבירתה מזרח ירושלים, והיא הולכת וקונה בקרבם אחיזה ככל שחולף הזמן.
הרחוב הזועף
השבוע, כאשר אמרתי את הדברים הללו בגלי צה"ל, עלה פארס כדורא, חבר הפרלמנט הפלסטיני, ואמר כי דבריי אינם מייצגים את המציאות. אנחנו, הסביר, לא נטשנו את שאיפתנו למדינה עצמאית. אבל אני לא קבעתי שהם נטשו. אמרתי שהם נאלצו להניחו בצד, בשל הנסיבות. אפשר להבין את זעמו. כדורא הוא אסיר לשעבר בפת"ח, ברנש שקול ובעל היכרות טובה עם הישראלים, שאף אם איננו נמנה עם מחנה אבו מאזן, הוא דובר נאמן של הממסד האש"פי, במיוחד כאשר הוא מדבר לקהל ישראלי.
עתידה של הרשות בשנים הקרובות יעסיק אותנו רבות. ממילא היא נחלשה כלכלית, ולא המריאה מבחינה מדינית. אם יתבצע הסיפוח, הוא עלול לדלדלה עוד יותר ולזרז את קִצה. כבר עכשיו רבים רואים בה ישות נפסדת, ומאשימים אותה באחריות לאובדן החזון הלאומי. תארו לכם גל אלימות חריף בשטחים בעקבות הסיפוח. איזה שוטר פלסטיני יעז לעצור מפגעים? מיד ייחשב בוגד.
בראייתה של התנועה הלאומית הפלסטינית, סיפוח שטחים בגדה לריבונות ישראלית הוא המשך הנכבה באמצעים אחרים. ב־47' הציעו להם להתפשר על מחצית משטחי פלשתינה, אבל הם סירבו והפסידו נתחים נכבדים מהארץ. ב־67' איבדו הם ופטרוניהם הירדנים את כל השאר. לאוסלו הגיעו חלשים, ולכן הסכימו לוותר על שלושה־רבעים מפלשתינה, ובלבד שיקבלו מדינה עצמאית על פחות משליש מן השטח. כעת מבקשים היהודים לכרסם במה שנותר.
מעטים קלפי המיקוח שבידי הרשות בבואה להיאבק נגד הסיפוח. את אחד הקלפים החזקים ביותר, הקפאת התיאום הביטחוני, הם כבר שלפו, אבל ישראל לא נסוגה מתוכניתה. איש לא נשאר לפלסטינים, אלא הם עצמם. וכאן טמונה הסכנה. כאשר חש הרחוב הפלסטיני כי הוא מת להתפוצץ, נולדה אינתיפאדה. בשתיהן, בדצמבר 1987 ובספטמבר 2000, היה זה הרחוב שהצית את השטח, ומנהיגיו תפסו טרמפ על הלהבות. לפני חמש שנים יצא האזרח הפלסטיני, ביוזמתו הפרטית, למתקפת סכינאות ברחובות ישראל, אבל הפעם סייעה הרשות בבלימתה. עם הממשלות ישראל תסתדר. גם עם מחאת הירדנים והמצרים, ועם האירופים ועם ידידותיה במפרץ. אבל לזעמו של הרחוב הפלסטיני, אחרי עשרות שנות עימות, הפעלת הכוח האדירה והאמצעים המשוכללים, היא טרם מצאה תשובה.
יחי המלך
מתברר כי בדובאי, בירת העסקים של איחוד האמירויות, פועלת קהילה יהודית קטנה. אין מדובר בילידי המקום, אלא במאחז טרי. אנשי עסקים יהודים מהמערב, רובם אמריקאים, שמתגוררים שם, או באים והולכים, והקימו להם קהילה ובית כנסת.
לקהילה הזו אף יש חשבון בטוויטר, והשבוע הם פרסמו בו שיר הלל למלכי האמירויות. קליפ מושקע בן 2:20 דקות, ובו שר זמר בעברית את התפילה לשלום מלכות. זהו פיוט הלקוח מישעיהו מג, שאותו נוהגים יהודים לשיר בגלות, עד היום, ברצותם לפאר את השליט המקומי ולהודות לו.
על רקע תמונות מבית הכנסת ומראות פנורמיים של דובאי מושרים הפסוקים. "הנותן תשועה למלכים וממשלה לנסיכים, מלכותו מלכות כל עולמים; הפוצה את דוד עבדו מחרב רעה, הנותן בים דרך, ובמים עזים נתיבה, הוא יברך וישמור וינצור ויעזור וירומם ויגדל וינשא למעלה, את נשיא איחוד האמירויות, כבוד שייח' ח'ליפה בן זאיד אל־נהיאן, וסגנו שליט דובאיי, השייח' מוחמד בן ראשד אלמכתום, וכל שליטי שאר האמירויות ונסיכי הכתר שלהם, מלך מלכי המלכים ישמרם ומכל צרה ויגון ונזק יצילם", וגו'. בסוף חוזר הפייטן ומברך שוב את "המפקד העליון של כוחות הביטחון של איחוד האמירויות", הלא הוא הנשיא ששמו הוזכר קודם, ח'ליפה בן זאיד אל־נהיאן.
אפשר להקיש רבות מן הסיפור. למשל, להשוות את קהילות היהודים ויחסם לשליט - לערבים בישראל. זה מיעוט, וזה מיעוט. או להעמיד את יהודי דובאי לצד שכניהם בבחריין, קהילה קטנה של ילידי המקום. יהודי בחריין תרמו באינתיפאדה כסף לעם הפלסטיני, כי כך ציפו מהם באווירה הסוערת של אותם ימים.
אבל הסרטון מדובאי הזכיר לי דווקא את "אלפא ביתא", ספר לימוד עברית של יהודי עיראק משנות ה־40. את עמוד 73 הקדיש מחברו למלכם פייצל השני. טקסט קצר, שאותו שיננו תינוקות של בית רבן מילדי היהודים בשנים שאחרי הפרהוד. "אנחנו התלמידים אוהבים את מלכנו, בכל יום אנו שרים שירה יפה לכבוד מלכנו פייצל השני. יחי המלך, יחי המלך", נכתב שם בעברית יפה ובאות מנוקדת.
דרך ארוכה עשו גלויות ישראל מאז חיבר המורה עזרא חדאד את "אלפא ביתא" ועד להפקה המהודרת של הסרטון בדובאי. כאשר כתב את ספר הלימוד שלו, היה צווארו של חדאד נתון תחת מגפיו של הריבון העיראקי. ספק אם בלבו אכן התגאה במלך פייצל. יותר הגיוני שידע כי מצופה ממנו לעשות כן. אם היהודים של דובאי ב־2020 נאלצים אף הם לנהוג בדרך דומה ולהשתחוות בפני המלכות, אחת מן השתיים, או שהם נתונים לאיום חמור, או שהם מעריצים את הריבון. אהבה גדולה, ככה מהלב. נאחל לכולם לשנה הבאה בירושלים.